מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות של אז ועכשיו

בפרויקט הרב דורי
אני בנערותי
ילדות, נעורים, בגרות וסבתאות.

נולדתי בת בכורה למשפחתי בתל אביב, בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1942.

משפחתי התגוררה עם משפחה נוספת בדירה של 2 חדרים, כשאלי ואל הורי נוספה אחותי וגרנו בחדר אחד במשך 6 שנים. אני זוכרת, את הבריטים על הטנקים מסתובבים ברחובות תל אביב מודיעים לנו על הכניסה ל"עוצר". כלומר, אין יציאה מהבתים עד לשעה מסוימת בה הורשה לנו לצאת לקניות למשך היום. אמא שלי הייתה רצה איתי ועם עגלת התינוק למכולת השכונתית ומביאה דברים לאחסן אותם במזווה, שהיה בבית או במקרר שהיה בו בלוק קרח (לא היה מקרר חשמלי, לא היה תנור ולא היה כלום).

בשנת 1948 עם פרוץ מלחמת השחרור עברנו לדירה משלנו, בת חדר וחצי שאני ואחותי הקטנה הסתפקנו במיטות מתקפלות על הקיר כי היה זה רק חצי חדר. בתקופת המלחמה הופצצנו ע"י מטוסים מצריים ואני חוויתי חוויה קשה מאוד. בזמן עשיית קניות של אמא שלי, שמרתי על אחותי הקטנה בעגלה, לפתע שמעתי פיצוץ נוראי לא רחוק ממני, ברחתי עם העגלה והתינוקת אל תוך חדר מדרגות של אחד הבניינים ברחוב ואז נשמעה אזעקה. אמא שלי התחילה לרוץ ולחפש אותנו ולאחר מספר דקות נמצאתי מבוהלת, מפוחדת ובוכה. למחרת נודע לנו ששני ילדים נהרגו במגרש הריק שליד המקום בו עמדתי עם העגלה.

את לימודי בבית הספר היסודי התחלתי בבית ספר תל חי, אבל העבירו אותנו לבית ספר אחר בגלל ילדים ומשפחות שפינו מקיבוצי הדרום אל בית ספר שלנו בזמן המלחמה. למדנו בבית ספר אחר במשמרות, חלק מהילדים למדו בבוקר, וחלק בצהריים. המורים שלנו היו מורים שלא ידעו טוב עברית ואותנו הם לימדו גם אנגלית וגם חשבון.

לכולם היו כינויים נורא מצחיקים למשל: למחנכת שלי שהיה שם מאוד יפה בגלל צורתה המצחיקה קראנו לה "ינשוף" והורינו לא ידעו את שמה האמיתי (בבואם לאספת הורים חיפשו את ינשוף, ואנחנו תמיד התגלגלנו מצחוק). למורה למלאכה קראנו "טופסי" (על שם ילדה מהספר "האוהל הדוד טום"). בהפסקות שיחקנו בחבל, בשני חבלים, בקלאס, עם פורפרות ובגולות.

בשנת 1956 פרצה מלחמה נוספת, מלחמת סיני, הייתי כבר בכיתה ט', חניכה ב"תנועה המאוחדת" (מכיתה ז' בנוער העובד והלומד). במשפחה נולד אחי הקטן ואז כבר היינו במקלט שנבנה בבית נוסף אליו עברנו. בתנועה טיילנו בכל ארץ ישראל, טיולים עם תרמילים על הגב ומשאיות עם ספסלים מעץ, עם מימיות מים וברגל הולכים כל יום עשרות קילומטרים.

אז התחילה גם תקופת ההדרכות והחינוך של חיי. התחלתי בגיל 16 להדריך ילדים בכיתה ז' להכין פעולות לחניכים שלי וצברתי חוויות רבות מאוד לכל חיי. החניכים שלי נמצאים היום בהרבה עמדות כוח במדינה ואני מאוד גאה בהם. בתנועה התחנכתי להגשמה וללכת לקיבוץ לצורת חיים חדשה ושונה מהחיים שחייתי בעיר. לאחר סיום כיתה י"ב יצאנו כולנו לגרעין לקיבוץ "צאלים" בדרום היינו בקיבוץ בשל'ת (שרות ללא תשלום ). חצי שנה ולמדנו איך לחיות בשיתוף.

עם סיום התקופה התגייסנו. בתקופה הנפלאה בקיבוץ צברנו המון המון חוויות. היינו בפעם הראשונה ללא אבא ואמא, עשינו מה שרצינו עבדנו בחקלאות ובלילות נסענו בטרקטורים ורקדנו במועדונים. כשהסתיימה התקופה התגייסנו לנח"ל. בטירונות הייתי פרחחית גדולה לא ממושמעת וקיבלתי הרבה עונשים. שמרתי בלילות, רצתי (רונדלים)

העיקר היה השתתפותי עם הפלוגה שלי ב"צעדת ארבעת הימים". היינו במצעד בירושלים וזכיתי לראות את ראש הממשלה בן גוריון עומד ואני מצדיעה לו ואחר כך בטקס הגדול באצטדיון רמת גן לעשור לחיל הנח"ל. לאחר תקופה קצרה בקיבוץ יצאתי מהגרעין לתקופה של יותר משנה להדריך בנוער העובד והלומד ואז הדרכתי 2 קבוצות של ט' וי' וריכזתי את קן "יד אליהו" בתל אביב. הקשר שלי עם הנוער העובד היה לאורך שנים אהבתי לטייל בכל מקום לשם התנועה החליטה לטייל: בדרום, במרכז ובצפון. גם התקופה הזאת עברה עם הרבה חוויות והרבה סיפור מחינוך ילדים ונוער.

כשסיימתי את תקופת ההדרכה הגעתי לקיבוץ מצובה לאחר שנה נישאתי לאורי. גם בקיבוץ עבדתי כמדריכה כמטפלת וגם במשרדים ובקיבוץ נולדה סיגל אמא של גלי. כשסיגל הייתה בת 11 חודש עזבנו את הקיבוץ והגענו למושב רגבה. ישנם סיפורים רבים, חוויות רבות, שונות ומשונות. גם ברגבה המשכתי לעבוד בחינוך ובמשרות נוספות. במושב נולדו 2 בניי רונן וחן, כל השלושה למדו בבית ספר "סולם צור". גם אני הספקתי להיות בין כתליו ולעבוד בבית הספר 4 שנים כרכזת חברתית וגם כמטפלת. באותם ימים התפקיד היה מורכב מאוד ואחד הסיפורים המעניינים ביותר היה יצירת פרויקט לכיתות יא', בו הם יצאו לעזרת קיבוץ צעיר למשך 3-2 חודשיים והיו עצמאים לחלוטין ולמדו לחיות את חיי הקיבוץ. כמו כן ארגנתי בבית ספר ימים מרוכזים שהיו בהם סדנאות של העברת ערכים, חינוך לחברות ולהבנה בנושאים שונים שלא נלמדים בשיעורים.

עם סיום תקופה זאת יצאתי ללמודים באורנים לימודי "מחשבת ישראל" בסיום הלימודים הגעתי לעבודתי במוזיאון לוחמיי הגטאות, שם עסקתי בשני נושאים בארגון עצרת יום השואה ובהוצאת ספרים לניצולי השואה. עם סיום עבודתי במוזיאון ויציאתי לגמלאות פתחתי לי ולשותפה שלי הוצאת ספרים והמשכתי להוציא ספרים מסוגים שונים במשך 10 שנים הגעתי לגיל 70 ויצאתי לפנסיה שבה אני עוסקת כאחראית על ארכיון רגבה והוצאת העלון ומשתתפת בוועדות שונות. בתקופה הזאת אני נהנית מתחביבים שונים ממפגשים של הנכדים הגדולים שלי מתווכחת איתם, מקשיבה להם ונהנית מכל רגע אני רואה חלק החיים הזה הרבה כיף.

מילון

פורפרה
משחק ששיחקו בעבר

בנדורות
מה שהיום אנו קוראים לו גולות

גרמושקה
מפוחית

ואזה
כד- צנצנת

ציטוטים

”"נכנס לאוזן אחת יוצא מהשנייה"“

”"טוב מאוחר מאשר אף פעם לא"“