מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות משפחתי בשואה וילדותי מקיבוץ עמיעד ועד היום

נעמה ואלה כיום
נעמה בילדותה על הסולם בקיבוץ
נעמה מספרת על הוריה, על הקמת הקיבוץ ועל מקומות נוספים בחייה

בתחילת מלחמת העולם השניה משפחתה של אמי, מרים, חיה בהילוורסום בהולנד. הם היו חמישה ילדים. לקראת סוף מלחמת העולם השניה הם נאלצו להימלט באמצע הלילה ושילמו כסף רב לסוחר שעזר להם והבריח את המשפחה לאנגליה ובכך הציל את חייהם. בדיעבד נודע להם שבאותו לילה הנאצים פרצו לביתם וגנבו את רכושם.

בזמן שהותם באנגליה, אמי שהיתה פסנתרנית השתתפה בקונצרט, שנועד לגייס תרומות למאמץ המלחמתי, בו נכחה מלכת אנגליה דאז, אמה של המלכה הנוכחית.

 

 

מרים, הפסנתרנית בהולנד

אבי, יהודה ומשפחתו, גם הם מהולנד, הוסתרו במשך השואה, כל אחד במשפחה אחרת ע"י הולנדים נוצרים שלא חיבבו אותם ולא התיחסו אליהם יפה. אבי, שהיה בן שלוש ערשה, הסתתר במרתף. אחותו רות הסתתרה בעליית גג. אחיו הגדול של אבי, שהיה זה שסידר למשפחתו את מקומות המסתור, נתפס ע"י הנאצים ונשלח למחנה ריכוז, שם נירצח.

אחרי המלחמה משפחתה של אמי חזרה להולנד ואמי החליטה לעלות ארצה. גם שארית משפחתו של אבי נשארה בהולנד ואבי החליט לעלות לארץ. הורי הגיעו למרסיי שם נפגשו לראשונה במחנה מעבר, ואז הפליגו לארץ. כשהגיעו לארץ בשנת 1946 הם הועברו ע"י הפלמ"ח לקיבוץ גזר, שם נישאו. בשנת 1947 עלו לקרקע והקימו את קיבוץ עמיעד בגליל שהיה מורכב מהולנדים, אנגלים וצברים. אבי, יהודה, היה בין בוני גשר אשדות יעקב, הוא עבד על בולדוזר. בהמשך היה בין מיבשי אגם החולה שנעשה ע"י ניקוז הביצה. הוא עבד בפלחה של הקיבוץ ואח"כ הפך למזכיר קיבוץ עמיעד. אמי, מרים, לימדה פסנתר וריתמיקה (תנועה) ובמקביל עבדה במחסן הבגדים של הקיבוץ.

 

זכרונות מהקיבוץ

נולדתי בלילה האחרון של שנת 1948, בבית החולים ברחובות, כשהנשים מקיבוץ עמיעד נאלצו לעבור לקיבוץ גזר, בגלל ההפגזות מסוריה.

כילדי קיבוץ באותה תקופה היתה נהוגה לינה משותפת בבית ילדים. איתי היו עוד ששה ילדים. בבית הילדים היתה שיגרה של קימה בשש בבוקר, עבודה בגינת הירק ולאחריה טיפול בבעלי החיים בפינת החי. לאחר מכן, בסביבות השעה שבע אכלנו ארוחת בוקר ונסענו לבית הספר בקיבוץ איילת השחר.

בלילות היינו שומעים יללות של תנים וצבועים שעוררו בנו פחד רב. היו מקרים שברחנו מבית הילדים לחדרי ההורים מפוחדים מהיללות ומהחושך.

היו בפינת החי שתי טליות (כבשים קטנות) שאימצו אותי (החתמה) שהלכו אחרי ברחבי הקיבוץ. עד שיום אחד הן נעלמו והסתבר לי שהן נשלחו לשחיטה.

 

נעמה הילדה עם הטלה בקיבוץ

 

פעמים רבות פגשנו נחשי צפע. ערב אחד ילד בן כיתתי בשם דודו הוכש על ידי צפע. בדרך לבית החולים זיו בצפת הוא נפטר. למחרת בבוקר הלכנו להאכיל את החיות בפינת החי וכאשר הרמנו את שק התערובת הנחש שהכיש את דודו שכב שם. הזעקנו את הגנן מיד והוא הרג את הנחש. מאז אני פוחדת מנחשים. בשנים הראשונות לא היתה בריכה בקיבוץ והיינו יורדים לרחצה בכנרת.

 

 

הרחצה בכנרת- נעמה ואביה

כשעלינו לכיתה א' התחלנו ללמוד בבית הספר בקיבוץ אילת השחר. כל בוקר היה מגיע הטקסי של אלברט מראש פינה להסיע אותנו לבית הספר. שנאתי את הנסיעות האלה בגלל שהכביש מעמיעד לאילת השחר היה מאד מפותל וסבלתי מבחילות. בכל חורף היינו מטפסים על ה"צוק" (כילדים ה"צוק" נחווה כהר, היום כמבוגרת הוא נראה כגבעה) לאסוף אורניות, היינו חוזרים לכיתה ומכינים מהן מרק פטריות. בקיץ היו לוקחים אותנו לקייטנה בחוף הבונים, שם בשעת השקיעה היינו אוספים סרטנים ומבשלים מרק סרטנים. בשטח קיבוץ עמיעד עומד חאן עתיק שעל שמו נקרא השם המקורי של קיבוץ עמיעד – "ג'יב יוסף". יש אמונה שזה המקום שבו השליכו בני יעקב את יוסף אחיהם אל הבור. היו עושים לנו ניווט לילה ומביאים אותנו אל החאן והיינו צריכים לנווט משם תוך מעקב אחר כוכב הצפון. כילדים השתתפנו בימי קטיף (אפרסקים, תפוחים, ענבים). היה אירוע בו היתה מתקפה של להקה עצומה של ארבה שתקף את הגידולים בשדות המשק, כל ילדי וחברי הקיבוץ השתתפו בניסיון חסר הסיכוי לסלקם ללא נזק.

אמי, מרים, גדלה בבית מוזיקלי במשפחה בה כל אחד ניגן או שר מוזיקה קלאסית. היה לה חשוב להנחיל את האהבה למוזיקה גם לנו הילדים. ואכן, היה אירוע מכונן ומרגש עבורי-הורי הפתיעו אותי וליום הולדתי השביעי לקחו אותי לראשונה לתל אביב, העיר הגדולה, לאופרה הישראלית לצפות ב"מפצח האגוזים", דבר שהשאיר עלי רושם עז. בבית הורי תמיד התנגנה מוזיקה, דבר שאני ממשיכה אותו. אחותי היא היחידה שהמשיכה את מסורת הנגינה בפסנתר.

כשמלאו לי אחת עשרה, לאחי יאיר שמונה ולאחותי ידידה ארבע, עזבו הורי את הקיבוץ, עברנו למושב צופית, שם אבי התמנה למזכיר המושב. התנאים היו קשים: צריף עץ קטן ושירותים בחוץ. באותה תקופה המקררים עבדו עם בלוקים של קרח ואיש עם עגלה וחמור היה מחלק קרח. החלבן היה מחלק בבקרים חלב שהיה שופך לכלי פח שהבאנו מהבית.

כל שנה בפסח היינו מקבלים חבילה מהסבתא בהולנד עם שוקולדים ועוגיות מהולנד (ספקולאשייה).

אמי בישלה פשוט ובסיסי. דודה רות, אחותו של אבי, היתה הבשלנית והיא נהגה להכין מאכלים הולנדים כמו סופלה לימון (סיטרון פלה), עוגת תפוחים מופלאה, עוגיות חמאה, עוגיות ג'ינג'ר וכו'.

אחרי שנתיים במושב צופית עברנו לכפר סבא ואח"כ לנווה מגן ברמת השרון. אבי קיבל עבודה בביח"ר לתרופות "אביק".

בהיותי בת שש עשרה, יאיר בן שלוש עשרה וידידה אחותי בת תשע, החיים לקחו שוב תפנית והתבשרנו בשבת ה-30.1.65 שההורים שלנו נהרגו בתאונת דרכים. רות, אחותו של אבי ובעלה מיכאל עברו להתגורר איתנו ברמת השרון. עם סיום הצבא, נסעתי עם רותי חברתי ללונדון, שם חייתי כשבע שנים. שם פגשתי את מלקולם בעלי ושם נולד אורי, בננו הבכור, אביה של אלה.

הזוית האישית

אני אלה בינסטד ואני אספר לכם איך היה לי בקשר הרב דורי: היה לי ממש כיף, בהתחלה לי ולסבתא וסבא היה מאוד קשה לבטא את הסיפור ולא ידענו מה לספר פה, עד שפתאום מצאנו נושא לסיפור, הסיפור על סבתא וסבא רבא שלי. הקשר הרב דורי זה לא רק לעבוד שעתיים בשבוע, זה ממש זמן איכות איתם, לצחוק, לספר סיפורים בבית על מה שקרה פה. למדתי כל כך הרבה דברים שלא ידעתי קודם על סבתא והחיים שלה. ונהנתי מהכל. אני מרגישה שיש לי על מה לצחוק איתם ודברים במשותף.

מילון

גב יוסף
ג’וּב יוּסֻף (בערבית: جُبّ يُوسُف) או בוֹר יוסף הוא שמו של אתר ארכאולוגי בגליל ברמת כורזים שמזוהה על ידי המוסלמים עם הבור בתל דותן שלתוכו הושלך יוסף המקראי על ידי אחיו (ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק כ"ב).

ציטוטים

”ליום הולדתי לקחו אותי לתל אביב, לאופרה הישראלית ב"מפצח האגוזים", דבר שהשאיר עלי רושם עז.“