מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות מילדותי במושבה ראשון לציון

אני ותומר נכדי
אני, הוריי ושני אחיי
חיי במושבה בשנים שלפני קום המדינה ואחרי הכרזתה

שמי גילה בלאו (סבתא של תומר בלאו). נולדתי בראשון לציון בשנת 1944, ארבע שנים לפני ההכרזה של דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, ופרוץ מלחמת השחרור.

אני הבכורה ולי שני אחים: דב ושמואל. לאמי קראו טובה (לבית לנדוי) ולאבי בנימין (לבית שמוטקין). אני נשואה לגדי (לבית בלאו), ולנו שלושה ילדים: אמיר (אביו של תומר), ניצן ודורית. משלושת ילדינו זכינו בתשעה נכדים.

סבתי שולמית נולדה בישראל בשנת 1894. אבי בנימין עלה ארצה מפולין בשנת 1925 בהיותו בן 9. בני המשפחה עסקו בעיקר בחקלאות: הם רכשו פרדסים וכרמים והצטרפו למשפחת איכרי ראשון לציון. גם ביתם של הוריי ניצב בלב שדות ופרדסים. בלילה שמעו בו את יללת התנים, שהגיעו לפעמים עד פתח הבית. זכורה לי תקופת ה"צנע" הקשה, בה הייתה הקצבה והגבלה בקניית מוצרי מזון. כדי שיהיה מספיק אוכל בבית הקימו הוריי בחצר לול תרנגולות לאספקת בשר וביצים. הם גידלו עז שסיפקה חלב, וממנו הכינו גבינות. כלב גדול שכן במלונה בחצר כדי להגן על בעלי החיים, בעיקר מפני התנים שנהגו להתנפל בלילות על התרנגולות.

החיים בשנות ילדותי היו שונים לחלוטין מחיי הילדים היום: בבית לא היה מקרר אלא ארגז קרח. מוכר בלוקי הקרח עבר עם עגלה בין הבתים ומכר קרח לתושבים. כך גם החלב שנמכר על ידי החלבן שעבר מידי יום. היה נפט לחימום ולבישול בפתיליה אשר הובא במכליות. את המים בדוד הרחצה חיממו בעזרת גזעי עצים. לא הייתה מכונת כביסה. הכביסה נעשתה ביד בגיגיות שנקראו פיילות.

הייתה לי הזכות ללמוד בבית הספר הראשון בארץ ובעולם בו לימדו רק בעברית. הוא החל את דרכו בשנת 1888 ולימים נקרא "חביב". בו למדו גם סבתי שולמית, אמי טובה ובני אמיר. בשנותיו הראשונות חסרו ספרי לימוד בשפה העברית ורבים מהמורים כתבו או תרגמו את ספרי הלימוד בעצמם. טובה אמי הייתה בין הבודדים בשכבת בני גילה אשר המשיכו בלימודים בגימנסיה הרצליה ברחוב אחד העם בת"א. זו הייתה תקופת המאורעות (1936-1939). הנסיעה לתל אביב הייתה במשוריינים ובשיירות, אשר נאלצו לעקוף את אזור ובית דגן שהיו כפרים ערביים. כך נסעה טובה כל שנת לימודיה בחמישית (כתה ט'). בשל הקושי והסכנה שכרו לה הוריה בשנה שלאחר מכן חדר בתל אביב והיא חזרה הביתה בסופי שבוע. טובה נאלצה לוותר על המשך הלימודים באוניברסיטה בירושלים, היות ומצבם הכלכלי של הוריה לא אפשר זאת.

עד היום איני יכולה לשכוח את ריח הפרדסים וטעם פירות ההדר הטריים, אותם טבע בתוכי אבי בנימין. יחד אתו קטפתי וארזתי. יחד אתו ראיתי כיצד מפעילים את באר המים ומשקים את הפרדסים. לימים ניהל אבי את בית האריזה "אדיר" ברחובות. לשם הובאו התפוזים שנקטפו בפרדסים. שם בעזרת מכונות משוכללות הם נשטפו, נארזו ונשלחו באוניות לארצות אירופה השונות. תפוזי ישראל המכונים תפוזי JAFFA ידועים כמשובחים ביותר.

בנוסף לעיסוקו בחקלאות, היה בנימין איש ציבור. הוא נבחר כחבר במוסדות רבים: מועצת עיריית ראשון לציון, הועד החקלאי, הנהלת מכבי, הנהלת קופת חולים מאוחדת, הנהלת המפלגה הליברלית ואח פעיל ומסור בלשכת הארגון "בני-ברית". הוא היה ידוע ביושרו, בהגינותו ובחכמתו. בזכות תרומתו לחקלאות, לפיתוח הפרדסנות ופעילותו הציבורית והענפה, נקרא בראשון לציון רחוב על שמו.

בית הוריי היה חם, פתוח ומארח ותמיד המה אנשים. זהו חלק קטן מנוף ילדותי במושבה ראשון לציון שהפכה לעיר גדולה ובה אני מתגוררת עד היום.

הזוית האישית

המפגשים גרמו לי להיזכר בקורותי ובקורות משפחתי . היה קשה לבחור באיזו תקופה להתמקד. נהנתי לספר לתומר נכדי על עברי ועבר המשפחה אני מקווה שהוא מרגיש גאווה במשפחתו הנטועה בקורות ארץ ישראל ומדינת ישראל

הייתה חוויה כיפית והיה מאוד מעניין לשמוע את הסיפורים והזכרונות של סבתא ולמדתי הרבה על משפחתי ועל ההיסטוריה של מדינת ישראל

מילון

"צנע"
תקופה בה הייתה הקצבה לכל נפש במזון ובביגוד. חולקו תלושים לתושבים ואיתם היה ניתן לקנות אוכל.

פרדסנות
פרדסנות היא תורת הגידול של עצי פרי הדר בפרדס. הזן ידוע בעולם כולו בשם "תפוזי Jaffa" נחשב למותג הישראלי הידוע ביותר ברחבי העולם. מלבד ה"שמוטי" מגדלים בארץ גם זני תפוזים אחרים כגון הטבורי (הידוע גם בכינוי וושינגטון), וולנסיה, זאת על מנת להאריך את עונת הפרי, וגם פירות הדר נוספים. לאחר הקמת המדינה הפכה הפרדסנות לאחד הענפים החקלאיים הראשיים במשק הישראלי, ופירות ההדר היו למרכיב חשוב ביותר ביצוא לאירופה ובכלכלה המתפתחת. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הייתה לי הזכות ללמוד בבית הספר הראשון בארץ ובעולם בו לימדו רק בעברית“