מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות מהילדות – נורית אורט

דניאלה, סבתא נורית וסבא משה
סבתא נורית וסבא משה בחתונתם.
שמי נורית אורט, נולדתי בישראל שנת 1984

שמי נורית אורט (שם משפחתי מנישואים), נולדתי בחיפה, ישראל.

נולדתי בשנת 1948 בתאריך 13.2.48 שיצא ביום שישי בשבוע (יום שישי השלוש עשר, אשר נחשב ליום המזל הרע).

כאשר הייתי ילדה דיברתי יידיש, כי סבי וסבתי, שגרו בקרבת מקום, דיברו ביידיש כדי שלא נבין אותם.

גרתי בבית קטן, עם גינה קטנה. הבית היה בן שני חדרים וחצי. בבית חלקתי חדר עם אחי הקטן, דוד. במבואת הכניסה לביתה עמד פסנתר גדול. כל חבריי גרו באותו רחוב, אשר היה בעל שמונה בתים. סבי וסבתי היו מגיעים לבקר לפחות פעם בשבוע, כי גרו קרוב. כמו ברוב הבתים, אמי עבדה פחות והייתה בבית, ואבי עבד.

בית הספר היה במרחק 40 דק' הליכה מהבית, וחסכנו את הכסף של האוטובוס והלכנו ברגל, כדי שנוכל לקנות גלידה בדרך חזרה. את שיעורי הבית עשינו לבדם ללא עזרת הורים, מכיוון שלא היה צורך וכי זה לא היה מקובל אז. היו שעות ברורות בצהריים: הייתי מגיעה, אוכלת, בין 2-4 נחה ומכינה שיעורי בית, לאחר מכן הייתי מנגנת בפסנתר ואז יוצאת לשחק ברחוב עם חברים עד הערב. ארוחת הערב הייתה בשעה מסויימת, בין שש וחצי לשבע ולפעמים אהבנו ולאכול אותה עם חברינו מהרחוב, לאחר מכן מי שלמד נגינה התאמן בנגינה. בבית אכלנו כשר ולפעמים לא נסענו בשבת. בשבתות בחורף היה מקובל אצלנו לאכול חמין ומאכלים מסורתיים אירופאים. בחנוכה הייתה אימנו מכינה לביבות מיוחדות.

כאשר הינו מגיעים לסבתנו, היא הייתה מכינה לנו עוגת גבינה מיוחדת בסיר פלא ומכינה איטריות למרק תוצרת בית.

גדלנו קצת בצל סיפורי שואה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה. סבא שלי חי עם משפחתו בגרמניה, הוא היה בעל כולבו גדול. פעם בחודש נהג  לנסוע לברלין להביא סחורה. יום אחד הוא חזר הביתה ואמר: הנאציזם הרים ראש, הוא העמיד שתי אופציות בפני בניו, שהיו אז בני תשע ואחת עשרה, או לנסוע לפלשתינה כיהודים או לעבור לארצות הברית, מקום שבעצם לא הייתה אליו שום זיקה, כיוון ששני הבנים למדו עברית מן התנ"ך, הם הפילו את הגורל לעבור לפלשתינה. הם עברו לארץ והתחילו לבנות את חייהם מאפס. סבא שלי הפך למחלק חלב בתנובה. אחיו של אבי נפל במלחמת השחרור שעתיים לפני שחרור חיפה, וצל מותו העיב על ביתנו לאורך שנים ארוכות. גם ארצות ערב היו אז בעייתיות, מה שנקרא אז פדאיון, טרור ערבי. הערים היו ערים משולבות, ערבים ויהודים חיו ביחד, גם בחיפה. כאשר הייתי קטנה היה להם בבית מקרר ירוק זית שפעם בכמה ימים הגיע "איש הקרח" והביא להם בלוק קרח לשים במקרר. אני זוכרת את תקופת הצנע, לכל משפחה היו תלושי מזון- כנגד תלוש תקבל כמות מסויימת של מזון בהתאם לגודל המשפחה.

להוריי קראו אסתר ואליעזר אפרתי.

אמי, אסתר לבית קלוג, אשר עלתה לארץ עם אמה ושתי אחיותיה בשנת 1923, בהיותה בת שנתיים, מרוסיה. אביה נשאר ברוסיה. היא נולדה בתאריך 15.5.21 בעיר קייב ברוסיה.

אליעזר  לבית "קזשטכר" שהוא עברת את שמו ל "אפרתי", עלה לארץ  עם הוריו ואחיו הקטן דוד בשנת 1934, הם הגיעו לארץ באוניות מעפילים לחיפה. נולד בתאריך 22.2.22 בעיר וורן שבגרמניה.

כאשר הייתי בכיתה א'-ב', למדתי במשמרת שנייה בבית הספר, משעה 12:00 עד 16:00. כשהיה מתאפשר לנו למדנו ביער וכאשר מזג האוויר לא אפשר למדנו על הטריבונות בבית הכנסת, בשנים שלאחר מכן עברנו ללמוד במבנים. היו לי כמה מורים שהשפיעו עליי מאוד, לדוגמה, הייתה לי מורה בשם מרים גובניק -היא הייתה מורה קפדנית אבל מאוד אוהבת, הייתה לה שפה גבוהה מאוד שהעשירה את ידיעותינו. היה לי מורה נוסף בשם זאב- הוא לימד אותנו חקלאות. לקחתי גם חלק בתנועת הנוער, בה היו פעולות בימי שלישי ושבת. בנוסף, בימי שישי היו ערבי חברה בתנועת הנוער. הייתה לי חברה קרובה בשם רותי, אשר למדה בבית ספר אחר.

בית הספר העממי היה בן 8 שנים, ומיד אחריו עברתי לתיכון, בחרתי ללמוד בתיכון שלמדו בו גם שפה שניה צרפתית (למדו בו עברית, אנגלית וצרפתית). שם התיכון היה "חוגים" והוא שוכן בחיפה (הוא עדיין קיים). סיימתי ללמוד שם במגמה הספרותית למרות שאהבתי ללמוד יותר מתמטיקה. מגיל 7 עד גיל 16 ניגנתי בפסנתר בבית הספר מוסדר ללימודי מוזיקה, בית ספר שכלל תאוריה של המוזיקה וסולפז' (שירה לפי תווים). פעמיים בשנה היו בחינות, אותן בדרך כלל עברתי בציון גבוה. הבחינה באמצע השנה עסקה בעיקר בסולמות ותרגילים (אטיוד) ובחינות סוף השנה  היו על יצירות קלאסיות. בחינת הגמר שלי הייתה מול 300 אנשים כאשר הייתי בת 16.

בבתים לא היו טלפונים או טלוויזיות, רק כאשר התגייסתי לצבא נוצר טלפון-הבית. בתום התיכון התגייסתי לצבא ושירתתי בחיל ההנדסה, התגייסתי למחנה קישור 801 בחיפה בתיווכו של אבי שרצה שאהיה קרובה לביתי. זה היה מחנה "פתוח": מחנה שפעל משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים. היו שם הרבה אנשים מכל הארץ,אך החלק החברתי לקה בחסר מכיוון שהבסיס היה "פתוח". לפני הצבא עבדתי במשרד רואי חשבון, עבודה שאהבתי. לאחר הצבא לא יצאתי לטיול אחרי צבא מכיוון שזה לא היה דבר מקובל אז, לאף אחד לא היה כסף לחו"ל וחו"ל היה מושג רחוק ביותר.

כאשר סבתא שלי עלתה לארץ היא נישאה בשנית לאיש מדהים, אשר אימץ את הילדות הקודמות שלה (אמא של סבתא ואחותה). ואני הייתי הנכדה המועדפת עליו. בחגי ישראל הקדושים כמו פסח וראש השנה  הם היו נוסעים איתי למלון בירושלים שאני זוכרת שהייתה בו מעלית סורגים. בגלל שסבא וסבתא שלי היו דתיים הם לא השתמשו בכסף בשבת וקנו בשישי תלושים למסעדה בשם מעיין שטוב. כשהייתי חיילת בצבא, צעדתי במצעד 18 למדינה. הסבא האהוב עליי (זה שלקח אותי למלון בירושלים) היה לוקח אותי לאימוני צעידה במחנה "דוד" על שם דודי שנפל במלחמה, אך לפני שהביא אותי למחנה דאג שאשחה בים בבקרים, לאחר מכן חיכה לי עם המדים, מגוהצים ומעומלנים למחנה שמעבר הכביש.

פגשתי את סבא בבית של חברה, במסיבה. באותה תקופה לסבא הייתה חברה (זו שדרכה נפגשנו), אך הוא ניפרד ממנה והתחיל לצאת איתי. אף פעם לא היו לנו ריבים גדולים וטוב לנו ביחד, למתנות חתונה קיבלנו סיפולוקס, מטחנת קפה, סרוויסים (מערכת כוסות קפה), מפות וסכו"ם וכדומה.

כיום, אני מתנדבת במוזיאון בארכיון כמתרגמת חומרים, יצאתי לפנסיה לפני שמונה שנים לאחר שעבדתי כל חיי בטיפול באוכלוסיות מיוחדות. עבדתי בבית החולים הדסה, שם תירגמתי חומר על מחלות של ילדים עם ניוון שרירים. עבדתי גם בבית איזי שפירא, שם טיפלתי בילדים עם פיגור קשה ועמוק. לפני צאתי לפנסייה עבדתי באסותא, במחלקה להפריה חוץ גופית. אני אוהבת אומנות, אני מציירת ומפסלת ואוהבת לרקום. בנוסף אני משחקת ברידג' עם חברותי במועדון הקרוב לביתי ונהנית מכל רגע.

 

הזוית האישית

החוויה הייתה מיוחדת מאוד בשבילנו, שמחנו לקחת חלק בפרויקט מדהים כמו זה, פרויקט שחיבר אותנו מאוד ולימד אותנו אחת על השנייה.

מילון

סרוויס
מערכת כלי אוכל

ציטוטים

”סבא אמר: ״הנאציזם הרים ראש״. הבנים בחרו לעבור לפלשתינה“