מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות מגרבה

חללו הפנימי של בית- הכנסת "אלגריבה"
באר- מים בג'רבה
ניצלתי בזכות אימי

ימי ילדותי בג'רבה

נולדתי בתוניס בשנת 1952, בעיר ג'רבה.

יהדות ג'רבה

יהדות ג'רבה נחשבת לאחת מהקהילות היהודיות העתיקות בעולם. לפי מסורת מקומית, הגיעו יהודים לג'רבה עוד בימי שלמה המלך. על- פי המסורת, הפליטים מירושלים הביאו עמם לג'רבה דלת מדלתות בית- המקדש. בבית- הכנסת "אלגריבה" שבג'רבה, מציגים עד היום בפני המבקרים- אבן ששולבה בתוך אחת מקשתות בית-הכנסת, שעל-פי המסורת אף היא הובאה אז מירושלים.(ויקיפדיה).

אני זוכרת ילדות יפה ומאושרת, החיים היו יפים וטובים. היה לנו ממש כל טוב בילדות. היה לנו בית רחב ידיים, דירת קרקע עם חדרים ענקיים. אני זוכרת שהיינו שואבים מים מהבאר. היינו מכבסים את הבגדים במי הים. היינו מבשלים אוכל בפתיליה. פתיליה, זה היה כמו שהיום יש גז. זה היה מין כירה כזו שעליה מניחים את הסירים לבישול, והבישול עליה הרבה יותר איטי מהבישול על הגז שיש לנו היום. אני זוכרת שבכל הבית היו מתפזרים ריחות וניחוחות מהתבשילים הטעימים שאימא שלי הייתה מבשלת. היא הייתה מכינה קוסקוס, דבחיה, מסרן, כפיתות ואולחוט (דגים). היא הייתה גם מכינה פריקסה, ובקילה, וסלטה משרויא, ותרשי, ופשישה, ומסייר ועוד מאכלים תוניסאים נהדרים ונפלאים. אני זוכרת מנהג מיוחד שהיה לנו בליל-הסדר של פסח: היינו יושבים על מזרנים דקים והיה שולחן ארוך מאוד לכל בני המשפחה המורחבת, והיינו אוכלים בקערת ליל- סדר עתיקת-יומין. היינו יושבים אז כל הילדים על הרצפה ומשחקים באגוזים ובשקדים. בפורים היינו מתחפשים בתחפושות שונות ומגוונות. בקיצור, ילדות יפה וטובה הייתה לי.

ניצלתי בזכות אימי 

אני זוכרת שיום אחד, אימא ואני הלכנו לבאר להכין אוכל. פעם היו מביאים את כל הסירים והירקות ליד הבאר ומכינים שם את האוכל., כי המים נמצאים שם. הייתי אז בערך בת- 7, ותהיתי לעצמי מהי האבן העגולה שליד הבאר. הצצתי פנימה, ופתאום בלי התראה מוקדמת, נפלתי לתוך הבאר. אני זוכרת שהיה שם חושך וצעקתי "הצילו" ואז אימי באה ומשכה את החבל עם הדלי, שלתוכו נפלתי. היא הצילה אותי. אם היא לא הייתה שם ולא הייתה שומעת אותי, אני לא הייתי יושבת פה היום ומספרת "סיפורי- סבתא". בלי שום קשר לזה שהיא הצילה אותי, היא הייתה האימא הכי מיוחדת שהייתה אי- פעם בעולם.

העליה לארץ – ישראל

הורי עלו ארצה בשנת 1966, הייתי אז נערה בת- 14.

בשנת- 1970 התחתנתי עם בעלי, מתתיהו, בקריית-גת. אחי, צבי, שידך לי אותו בשידוך. החתונה הייתה מיוחדת במינה, היה מאוד שמח, קיבלנו הרבה מתנות: סדינים, שמיכות, צלחות, כוסות וכו'. לאחר החתונה, עבדתי במפעל "אומן" שבקריית-גת, בתור תופרת. עבדתי שם במשך- 7 שנים.

בהמשך חיי עבדתי כל השנים כמטבי"ת. מטבי"ת, זו אישה שעוזרת לאנשים מבוגרים בביתם, בבישול, קניות, ניקיון ורחיצה וכל מה שהם צריכים. הם מקבלים את המטבי"ת בעקבות פנייה למוסד לביטוח לאומי, שמעניק להם שעות להעסקת המטפלת, וזו מקבלת את עבודתה בדרך-כלל מחברות סיעוד שמתווכות בין המטפלות למבוגרים שצריכים את עזרתם.

הזוית האישית

אסתר ברכה כהן: אני אוהבת במיוחד לבשל, לעשות עבודות- יד, לעסוק בתפירה, לקרוא ספרים ולשמוע שירים בתוניסאית.

מילון

"שידוך"
שידוך הוא התאמה בין איש ואישה, במטרה להביאם בברית נישואים. בתרבויות רבות היו נישאים בעיקר באמצעות שידוך, אבל היום הדבר מקובל פחות בחברה המערבית. עם זאת, השידוך נהוג בחוגים שמרניים גם היום, ונותן גושפנקא ממסדית לקשר בין איש ואישה בטווח הזמן שבין ההיכרות לנישואים. בחברות שעדיין מסתמכות על השידוך בהפגשת בני-זוג, התהליך מתבצע לרוב בעזרת שדכן או שדכנית, העוסקים בשדכנות לפרנסתם. שידוך נעשה גם באמצעות מכרים וידידים - על ידי הצעת מועמד לנישואים אחד למשנהו, או להורי הצעירים. ההורים או המועמדים עצמם מבררים אחד על השני אצל חברים וקרובי משפחה, על מנת לוודא התאמה מקסימלית בטרם יפגשו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”ישנה השגחה פרטית יומיומית על כל אחד ואחד מאיתנו. “