מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונותיה של סימה עבדן מבית אבא

סימה עם התלמיד סהר בתכנית הקשר הרב דורי
ההורים שלי
מוקדש לכל המשפחה שלי

קצת עלי ועל משפחתי

שמי סימה עבדן, לבית סקיף. נולדתי תאריך 22.4.1948 בחלב שבסוריה. הוריי: אמא הילן לבית אשכנזי ואבא ג'מיל לבית סקיף. אנחנו 7 ילדים: שלוש בנות וארבעה בנים. הבכור משה, יהושע, אדואר, סלי, שמחה, אסתר ויוסי.

לאבי הייתה חנות בשוק הגדול שהיה מרכז מסחרי. היו בו חנויות של.יהודים וגם של ערבים. המקצוע של אבי היה מתקן נעלים, סנדלר. אבי היה אומן ולא רק מתקן נעליים אלא היה מפרק את הנעל ומחליף את כל העור ותופר מחדש. בעבר האנשים לא קנו כל כך מהר נעליים והיו מחדשים אותן. אבי התפרנס יפה ובכבוד והיה לו הרבה קליינטים מאנשי הצמרת.

אבי נהג לנגן לנו

החיים בבית הוריי

בתור ילדה אני זוכרת את החיים בבית. אמי ז״ל הייתה עקרת בית לדוגמה. אישה חזקה וחכמה שאהבה לעזור לזולת והטמיעה בנו את החינוך כמו עשרת  הדיברות ודרך ארץ, לכבד ולעזור. חינוך לתפארת ובזכותה אנחנו ממשיכים את דרכה. עליה יאמרו אשת חיל.

אבי ז״ל היה אבא מיוחד. אף פעם לא זעם עלינו ולא כעס, אך ורק אהבה. לא חסך מאיתנו הלבשה הכי יוקרתית. בזמנו הייתה חנות ענקית כמו זארה בשם bata באתא ורק שם רכש את כל הביגוד והנעלה שלנו. בכל ערב בשובו הביתה היה עמוס בממתקים וחטיפים, אב מסור שהרעיף עלינו אהבה ענקית. הוא היה אבא מדהים. הבית שלנו היה בית שמח. כמו ביתו של אברהם אבינו תמיד אירחנו חברים. אבי היה מנגן בעוד וגם אחי שעיה שאבי לימד אותו לנגן. אחי אדואר גם ניגן בכינור ודרבוקה. ביתנו היה בית מוזיקלי.

בקהילה היו מספרים שמשפחת סקיף אוהבת לארח ולשמוח. פשוט זה בגנים כי סבי מצד אבא היה משמח חתן עם כלה, פייטן ששר שירי בקשות בנוסח אנדלוסי וזה עבר לצאצאים. בבית היינו דתיים. לא נסענו ולא הדלקנו אש. כמובן בכל העבודות היה לנו ערבי שהיה מדליק לנו את החימום: את האח בחורף וגם את הפרימוס לחמם את החלב והקפה.

שלושת האחים שלי עומדים: באמצע אחי משה הבכור, מימינו אחי יהושע ומשמאלו אחי אדור.

אני על הברכיים של  אבי, אחותי אתי על אמא שלי, באמצע אחותי סלי.

 

 

השכנות עם הערבים בסוריה 

השכנות בינינו ובין הערבים לא הייתה הכי טובה, זה היה כבדהו וחשדהו. אבל בתור ילדה אני זוכרת תמיד שהייתה לנו איזו תחושה של פחד. היינו מתלבשות כמו אירופאים ונבדלים מהמוסלמים. תמיד הערבים הציקו לנו ברחוב והיו קוראים לנו "ג'ג'את מוסה" (עופות משה). זה היה מאוד מפחיד. לפעמים היו רודפים אחרינו בדרך לבית הספר  במיוחד ביום שבת כשהלכנו לטייל. כמובן שידעו ששבת הוא יום שבתון.

העלייה לארץ ואהבת הארץ והציונות 

מילדות אמי הטמיעה בנו את אהבת ארץ ישראל. היא תמיד חלמה על העלייה לארץ. בשנת 1948 בזמן המאורעות, התקוממו הערבים והתחילו לשרוף בתים ובתי כנסת. את בית הכנסת הגדול שרפו כליל, אבל ספר כתר ארם צובה ניצל. הספר הזה הוא הכי עתיק והכי מדוייק והכתב הכי יפה ומיוחד מכל ספרי התורה של קהילות היהודים בעולם.

ההכנות לעלייה שלנו 

בשנת 1956 התחילו לתת אישורי יציאה לכל היהודים אבל בתנאי שכל גבר מעל גיל 13 ישלם סך של  2000 לירות סוריות וזה רק לגבי בנים כי המחשבה היא שהגברים מתגייסים לצה"ל והבנות לא. כמובן שכמעט כל הקהילה התחילו לפעול לקבלת אישור. גם הוריי כמובן, אבל לא כולם הספיקו לעזוב את חאלב כי היה מהפך בסוריה. המצרים התאחדו עם סוריה וכך לא כולם הצליחו לקבל אישור יציאה לצערנו. לכן כל היהודים חיפשו דרך לא לגאלית לבריחה. לתכנן ליצור קשר עם פעילים ומלווים, כמובן יחד עם פעילים שיש להם קשר עם הסוכנות היהודית בארץ דרך לבנון ותורכיה כך היה המסע לא פשוט.  בשנת 11.6.1962 החליטו הורי שאנחנו נשיג אותם עד שאבי ימכור את החנות וכל העסק של האחים שלי והבית. קיבלנו את ברכתם ויצאנו לדרך.

העלייה שלי 

אני, אחי אדואר ואחותי סילי ברחנו עם קבוצה למינין 26 נשים גברים ומשפחות. הדרך הייתה קשה, בלילה חושך מצרים, הרים, גבעות וקוצים והפחד שלא יגלו אותנו ויחזירו אותנו  חזרה לשלטונות הסורים ואז יאשימו אותנו שאנחנו מרגלים לטובת ישראל. יצאנו ביום שבת בצהריים בשעה 12. נפגשנו עם המבריח בגן ציבורי ועקבנו אחריו. המתינו לנו מוניות וכך התחיל המסע. מהלילה עד אור הבוקר הלכנו ברגל. בשעה חמש הגענו לגבול תורכיה  שם המתינה לנו מונית.

אני חייבת לספר שנהג המונית אמר "אני מסיע קודם נשים ואחר כך גברים, כי בבוקר כל החקלאים יגלו אותנו ואז יתחילו איתנו ויגלו שאנחנו יהודים". אחת האמהות התנגדה מפחד שהנהג "יתחיל" עם הבנות. לא היה מספיק מקום במונית אז אחי ועוד חבר נכנסו לבגאז' (תא המטען) וכך נסענו עד סקנדרונה. הגענו לחוף הים שם המתין לנו נציג מטעם הסוכנות היהודית בתורכיה, חאלבי שהתגורר שם בשם אהרון שמוש.  אחרי שכל הקבוצה הגיעה נסענו 24 שעות עד שהגענו לאיסטנבול. המתינו לנו ארבעה פעילים מטעם הסוכנות הישראלית במלון במרכז מסחרי בתורכיה (אינני זוכרת את שם המלון). אחרי מסע מפרך ומפחיד כולנו עם קוצים וחתכים ברגליים ובגוף, עייפים, הרוסים אבל מרוצים. יום למחרת הגיע רופא שבדק את כולנו. קיבלנו טיפול. אחר כך לקחו אותנו לקנות לנו בגדים ונעליים. צילמו אותנו ובתוך שבועיים קיבלנו דרכונים ועלינו על מטוס. הגענו לארץ ב – 6.11.1962  וכך הסתיים המסע והגענו לנחלה, לארץ אבותינו, שכל השנים חלמנו עליה.

הקליטה בארץ 

שלחו אותנו לכפר יונה. הכל היה צריפים. התחלנו לבכות. כעבור שלוש שעות דוד של אבי שאנחנו לא מכירים אותו הרגיע אותנו ואמר לנו "אל תדאגו, אני אקח אתכם לדוד שלכם (אח של אבי) שגר בחולון". אחר כך שכרנו דירה ברחוב ראש פינה בחולון.  אחרי שלושה חודשים הגיעו ההורים עם כל האחים שלי יחד עם אשת אחי. תודה לאל התגשמו כל החלומות. אשרינו שזאת מדינתנו נחלת אבותינו. אלי, שמור אותה ואת חיילינו "לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

משפחתי כיום 

היום אני נשואה למשה עבדן, אמא לארבע בנות, כולם משכילות, פלוס 11 נכדים ו- 3 נינים מאושרים. ברוך השם, יש לנו נחת, ילדים לתפארת.

 

תמונה משפחתית משנת 1975.

 

חוויה בלתי נשכחת 

אסכם בחוויה שעד היום אני לא יכולה לשכוח.

בשנת 1954 גם אחי יהושע ברח ללבנון כדי לעלות לישראל. אחרי שלושה חודשים, החליט לחזור לסוריה לחאלב כי חסרה לו המשפחה. בדרכו לסוריה המשטרה עצרה אותו ואת חברו בגבול והאשימו אותם בריגול לטובת ישראל. עצרו והכניסו אותם לבית סוהר בדמשק איפה שהיה עצור אלי כהן (מרגל ישראלי שפעל בסוריה והוצא להורג לאחר שנתפס). עינו אותם. ההורים לא ידעו על מעצרם. לאבי היו  קליינטים מאנשי צמרת, אחד מהם היה עובד במוכבראת בשבאק וסיפר לאבי ששני בחורים יהודים עצורים בדמשק, בחורים שחזרו מלבנון. לאבי נדלקה נורה אדומה ומיד ידע שזה אחי וחבר שלו. הפחד היה רב והדאגה בבית מה עושים. אמי הייתה אישה חזקה וחכמה, איך שאומרים "ג'דאית", והיא לקחה על עצמה את התיק ונסעה לדמשק, לקחה עורך דין וביקשה להיפגש עם אחי. היא פגשה את אחי כמובן עם שוטר והתחילה לבכות ולצעוק על אחי "איך אתה עוזב אותנו ואת אבא שלך החולה, לא ידענו כלום, לאן ברחת?" כמו כל אימא יהודיה שנאלצת לשחק אותה שלא יודעת כלום. היא פונה לאחי ולוחשת לו באוזן "בני, אל תפחד, לקחנו לכם עורך דין. בתוך כמה ימים נחזור הביתה".

אחרי שבוע שחררו את אחי ואת חברו והם חזרו לחלב. אותי ליווה הפחד והבריחה והמעצר של אחי אחרי שעליתי לארץ קרוב ל -20 שנה. כמעט כל לילה הייתי חולמת על הבריחה שלי ועל המעצר של אחי, שרודפים אותנו ואנחנו בורחים להם. הפחד והטראומה רדפו אותי אפילו כשהייתי כבר אימא לארבעה ילדים.

   משפחתו של אחי

 

 

הזוית האישית

סהר: נהניתי מאוד להכיר את סימה ולשמוע את סיפורה על משפחתה והתלאות שעברו בדרכם מסוריה לארץ ישראל.

סימה: סהר מקסים, זכיתי להכירו ולעבוד איתו. התרגשתי לספר לו את סיפורי.

מילון

"כבדהו וחשדהו"
יש להתייחס לאנשים ביחס הולם, לא לפגוע בהם, אך מצד שני גם לא לבטוח בהם יותר מדי.

ציטוטים

”חשוב מאוד להוציא את הזיכרונות לאור, לספר ולתעד את מה שעברנו בסוריה.“