מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות ימיה הראשונים של קדימה – הסוד השמור

מלכה כוכבי
מלכה כוכבי
סיפור עלייתה של מלכה כרמי בשנת 1935 והתאקלמותה בישוב קדימה שבשרון.

זיכרונות מראשיתה של קדימה- מוקדש לזכר הורי היקרים שהיו בין המתיישבים הראשונים בקדימה.
אבי: ישראל מאיר בן יחיאל ומירצ'ה (מינה) אמי: מחלה בת יוסף אפרים ומלכה נפטרו בחודש כסלו תשט"ו(1956).
אבי נולד בשנת 1886 בעיירה דלטין בפולניה באזור גליציה (כיום אוקראינה)התנועה הציונית פרחה בגליציה. ממנה יצאו פעילי ציונות, גדולי תורה ,סופרים ומשוררים. ביניהם המשורר ח.נ. ביאליק (ראדין) ש"י עגנון (בוציץ) ועוד. אבי למד "בחדר" ובישיבה וגם בבי"ס שהוקם ע"י הברון הירש בו למדו למודי קודש, לימודים כלליים, עברית פולנית וגם גרמנית.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1914-1917) שרת אבי בצבא האוסטרו-הונגרי.
אמי נולדה בשנת 1898 בעיירה דלטין. למדה "בחדר" של בנות (קריאה תפילה ביידיש ובעברית) כמקובל באותם ימים, ובבי"ס כללי למדה פולנית. אנו הילדים למדנו בביה"ס עברי בשם "תרבות". ידענו לדבר קצת עברית והכרנו את א"י לפי השירים , הסיפורים והתמונות שהיו בביתנו: הכותל המערבי, קבר רחל ,מערת המכפלה ועוד. אבי היה ציוני משחר נעוריו. שאיפתו הייתה לעלות לארץ ישראל, לחיות בה כאבותיו מימי קדם, להגשים את הנאמר בתפילה:"קבצנו מן הגויים וחדש ימינו כקדם".
בשנת 1933 עלה אבי ארצה בתור תייר. ראה את הארץ ונשבה בקסמיה. הוא החליט לעלות ארצה עם כל המשפחה. לאחר שרכש חלקת אדמה בקדימה, חזר לפולניה מכר את הרכוש שהיה לנו (בית,חנות גדולה) והתכונן לעליה. ערב עלייתנו לארץ ישראל הצטלמנו בדלטין כתמונת פספורט. אבי ואחי התבקשו להסיר את כובעיהם. כנראה שהאנטישמיות הרימה ראש. נפרדנו מילדי ביה"ס העברי, מקרובי משפחתנו הרבים ומשאר אנשי העיירה. רבים לוו אותנו עד תחנת הרכבת בתקווה להתראות במולדתנו בארץ ישראל.
 
אולם לא כך היה, כל אנשי העיירה נספו בשואה. רכזו את כולם במרכז העיירה והשמידו אותם. כך נספו כל קרובי משפחתנו: דודים, דודות ובני דודים יהי זכרם ברוך. עלינו ארצה בשנת 1935, נסענו ברכבת מדלטין ללבוב. משם המשכנו ברכבת דרך רומניה עד קוסטנצה. בנמל שלה עלינו על האוניה "פולוניה" ושטנו בים השחור והמשכנו דרך מיצרי בוספורוס לים מרמרה ומשם לים האגאי ומהים האגאי לים התיכון.
ההפלגה באוניה ארכה ימים אחדים, עד הגיענו לחופי הארץ. האנייה עגנה בנמל יפו אולם לא יכלה להגיע לחוף כי המים שם היו רדודים. פתאום הופיע סירות קטנות ובתוכם אנשים כהי עור לבושים בגדים לבנים, אני נבהלתי מאוד, הם אחזו בנו לפתע, והשליכו אותנו לתוך הסירות הקטנות. הם חתרו במשוטים עד שהגענו לחוף.
ביפו דרכתי לראשונה על אדמת ארצנו. התרגשתי מאוד. היה בדעתי לנשק את האדמה, כפי שספרו לי על רבי יהודה הלוי, אבל אחרים לא עשו כך. התפלאתי מזג האוויר היה נעים והאור היה רב… זוהי הארץ הנכספת…את פנינו קבלו קרובי משפחה ולאחר ימים אחדים נסענו לקדימה.
הדרך מת"א לקדימה, הייתה ארוכה ומתישה. היא ארכה 4-5 שעות כשהגענו היה כבר חשוך. אנשי הכפר חיכו לאוטו הזה שהיה מביא גם את הדואר , העיתון וחדשות מהעיר הגדולה בכלל, הנהג הקבוע שלו היה שנהבי. רק למחרת נגלה לעינינו הכפר: צריפים בודדים מרוחקים זה מזה: הצריף של אורלן, גולדשטיין, שניידר, בריק, קפלן, רזניק ואנדוולט. ביניהם מרחבי שדות, ים של עשבי בר ופרחים, דיונות של חול נודד שהרוח חרטה בהם סימנים כגלי ים, שמיים בהירים ואור רב. שלווה פסטורלית, חלומי ומרוחק. בלילה נראו השמים עמוקים, זרועי כוכבים נוצצים. אבי חזר ואמר שרק בארץ ישראל השמים בלילה כה יפים. השלווה הופרעה מדי פעם ע"י יללת תנים. תחילה תן בודד אחר כך הצטרפו אליו תנים נוספים למקהלה- הו הו , האמת די פחדתי אבל אבא הרגיע אותי ואמר כי בארץ ישראל, ארץ הקודש, אין ממה לפחוד, האגדות על שדים ורוחות הן סתם אגדות של הגולה. ידוע שהתנים פוחדים מבני האדם ובורחים. היללות שהם משמיעים הם רק אמצעי תקשורת ביניהם.
בשנה הראשונה לבואנו ארצה חליתי במחלת הקדחת (מלריה) והצלחתי להתגבר על המחלה הקשה רק הודות לרופאה שלנו , ד"ר וסרמן, שטפלה בי במסירות. כלי התחבורה של הרופאה שלנו היה החמור. עליו רכבה לביקורי בית אצל אנשי הכפר. וגם לאוהלים של ערביי הסביבה בהם טיפלה במסירות רבה. התגוררנו בצריף הקטן של משפחת אורלן עד שבנו לנו את הצריף שלנו. בו לא היה לנו חשמל ומים- רק ברז בחוץ . כמובן גם מקרר לא היה לנו. רהיטים לא הבאנו מחו"ל כי אבא אמר שאפשר להשיג הכול בא"י והרי אנו חלוצים ומסתפקים במועט. ארגז ריק מתפוזים יכול לשמש ארונית נהדרת.
 
אבא עבד בפרדסי "צינמנון","יכין" ועוד, כמו יתר המתיישבים. לאט לאט התחלנו להקים משק חקלאי. בתיה ויהושוע רזניק הדריכו אותנו ולמדו את אמא לחלוב את הפרה. במשך הזמן הקמנו גם לול תרנגולות, גם גינת ירקות הייתה לנו שספקה את צרכי הבית ונטענו גם עצי פרי.
 
אנו הילדים עזרנו בכל עבודות המשק בשמחה רבה. על החמור הייתי מעמיסה את כד החלב ומביאה אותו למחלבה שהייתה במרכז הכפר. בבוקר השכם הייתה מגיעה משאית לקחת את החלב, ל"תנובה" בת"א בכפר היו מעט ילדים, כ6-7 בלבד. נסענו לביה"ס בתל-מונד בעגלה הרתומה לסוס . בדרך נאלצנו לא פעם לרדת כי החולות היו עמוקים והסוס לא סחב. כשהגענו לעין ורד רווח לנו: הצטרפנו לאוטובוס של ילדי עין ורד לנסיעה לביה"ס בתל – מונד. כחצי שנה בלבד למדנו בתל-מונד בכיתה ג' .
 
בשנת 1936 הוקם ביה"ס בקדימה ואני כתלמידת כיתה ד' עברתי ללמוד בקדימה. ביה"ס היה בצריף ובו 2 חדרים. בחדר אחד למדו כיתות א-ד- עם המורה מאשה. ובחדר השני: כיתות ה-ח אותם לימד המורה חיים קלמנובסקי במשך חמש שנים. מ- 1935-1940.
 
אחותי דינה, אחי יחיאל ואני היינו עולים חדשים. השתדלנו לאמץ את מנהגי ילדי הארץ, "הסברס" ולהשתלב במהירות בחברת הילדים. אחותי ואני סירבנו לענוד את עגילי הזהב שענדנו בחו"ל כי זה מנהג גלותי. בארץ לא עונדים עגילים ולובשים רק מכנסיים קצרים. (שמלות-רק בשבת) כשבאו חברים לביתנו התביישנו שאמא אינה יודעת עדיין לדבר עברית כמונו כי בארץ חובה לדבר רק עברית! מתוך ביטוי להזדהות לאומית החלפנו את שם משפחתנו לכרמי במקום וינגרטן.
 
עם המורה חיים בכתה
 
בתמונה אנו רואים את כיתתו של המורה חיים קלמנובסקי שלhמד בקדימה 5 שנים ובכיתה שלו היו תלמידים מכיתות ה' –ח שלמדו כולם יחד בחדר אחד. כל שולחן היה מיועד ל4 תלמידים וכך חסכו בכסף. בזכותו של המורה, חיים, יש לנו את "מחברת החיבורים הנבחרים " הכוללת חיבורים של ילדי ביה"ס. המורה היה אהוב עלינו ולמדנו בשמחה. ביה"ס היה מרכז חיינו. ערכנו טיולים רגליים להכרת הסביבה.
 
בקרנו בכפר הערבי קלנסוואה ויצרנו קשר עם ילדי הכפר. התארחנו בבית ספרם והם התארחו אצלנו אולם קשר זה נפסק בהשפעת פעילי הכנופיות אשר איימו על המורה שלהם. היה לנו שולחן פינג פונג ונהנינו לשחק בו בהפסקות. כלים לניסויים בטבע לא היו לנו ויחיאל אחי נשלח לביה"ס באבן יהודה לשאול מהם כלים שונים וביניהם את הכלי שממחיש את החוק של כלים שלובים. בחצר ביה"ס הייתה לנו גינת ירק, את כלי העבודה הבאנו מהבית, וגדלנו ירקות, אותם מכרנו לאנשי הכפר, התמורה הייתה לקופסא הכחולה של הקרן הקיימת.
 
תקופת המאורעות הייתה בשנים תרצ"ו-תרצ"ח (1936-1938) הערבים התקיפו את הכפר מדי פעם וירו. האבות יצאו לשמור היינו מתורגלים: בהישמע יריות-בלילה,היינו שוכבים על רצפת הצריף כדי לא להיפגע. זכור לי: פעם נודע כי צפויה התקפה של הערבים. הנשים והילדים הלכו לישון בבניין של צ'יקו כי הוא היה במרכז הכפר. אנו הילדים שמחנו להיות יחד ושחקנו אבל האימהות רובן דאגו. לא עצמו עין כל הלילה ובבוקר נודע לנו כי בכל זאת הצליחו הערבים לעקור חלק מהפרדס של קרפוביץ.
חיי הכפר היו שלווים, לא היינו נועלים כלל את דלתות הבתים, לא היו גנבים, היו יחסי שכנות טובים ועזרה הדדית בין התושבים. הנוער היה שותף בהגנת היישוב- באותה תקופה ב-1938 הגיע אלינו מדריך מה"הגנה" ולמד אותנו תרגילי סדר שונים ובעיקר – למדנו איתות בסימני מורס. תחנת האיתות הייתה ממוקמת על ברכת המים ואחותי דינה היתה האחראית. היא שלבה אותנו בתורנות בתפקידי האיתות. כיתות ו'-ח' שמרו עד השעה 22:00 והבוגרים יותר בשעות הקטנות של הלילה. בסיום "המשמרת" בלילה היה אחד מהנוטרים מלווה אותנו הביתה. בעזרת פנס האיתות היינו מתקשרים מדי ערב עם ישובי הסביבה ולהודיעם על אירועים מיוחדים בכפר. זה היה אמצעי הקשר היחיד לסביבה באותם הימים (מחוסר טלפון וכביש משובש) היו אז ימי המנדט הבריטי. מדי פעם הגיעו חיילים בריטים לכפר לחפש נשק בלתי לגאלי לא חוקי .
 
באחת הפעמים נודע לנו מראש על בואם וידענו איך להתארגן. הם עברו מבית לבית וחפשו. זה היה די מפחיד (אותנו- הילדים). באותו יום קראה לי דודתי, זהבה אורלן, וגילתה לי שיש לה נשק "בלתי לגאלי"- בבית. היא בקשה ממני לשאת את הנשק הקנדי הכבד, ולהחביאו בין צמחי הקנה והסוף הנמצאים בקצה המגרש. בי לא יחשדו הבריטים אם אשהה בחוץ בשעת העוצר. דודתי עטפה את הנשק בשק לבל יבלוט ואני נשאתי אותו בפחד רב אל המחבוא בין קני הסוף.
 
הסוד השמור
לא גיליתי סוד זה לאף אחד כפי שביקשה ממני דודתי. כיום אני מגלה זאת לכם.אנו הילדים סירבנו ללמוד אנגלית בגלל יחס השלטונות אלינו. עלי לציין שגם לא היה לנו מורה לאנגלית אבל אחת הנשים בכפר,גב' טננוולד למדה אותנו בהתנדבות וכבר ידענו מעט התקדמנו יפה לדעתה,למרות זאת הפסקנו ללמוד. היינו מעורים בנעשה בארץ ובעולם. שוחחנו בעיקר על ההתיישבות היהודית החדשה בארץ. כל התיישבות חדשה בארץ, כל התנחלות הייתה חגיגה עבורנו ובפרט ישובי "חומה ומגדל" שהוקמו ב-193.8 מפה גדולה של ארצנו הייתה תלויה בכתה ובה סימנו כל ישוב חדש שעלה על הקרקע. בכדי לממן את עלות הטיול השנתי שלנו לירושלים בשנת 1940עבדנו בפרדס בהשקיית העצים בשעות אחה"צ, בהשגחת המורה שלנו חיים קלמנובסקי. שמות הילדים: אני- מלכה כרמי, חנה גולדשטיין, זלמן וויץ, ראובן ריהן, שרגא קנטור, יצחק אדמזון, נתן רוטנברג. בתקופת מלחמת העולם השנייה 1939-1945 הגיעו שמועות על השמדת היהודים, שוחחנו על כך בכיתה וקשה היה להאמין. זכור לי כי אסתר פומר חזרה ואמרה כי אביה(מוצא גרמניה) לא מאמין. לא ייתכן שהגרמנים יהיו כה אכזריים… הישוב בארץ פסק להתנגד לבריטים באותה העת. רבים התנדבו ללחום נגד הגרמנים. בחורינו התנדבו לבריגדה היהודית ולחמו שכם אחד עם הבריטים, אבל אחרי המלחמה הבריטים לא התחשבו בעזרתנו והוסיפו להגביל את העלייה. והצרו את צעדנו המחתרות-"ההגנה" "האצ"ל" והלח"י הוסיפו להלחם באנגלים ככל שיכלו עד- החלטת האנגלים לסיים את המנדט ולעזוב את הארץ. הכרזת המדינה ומלחמת השחרור בישוב היו ויכוחים בעד ונגד הכרזת המדינה. היה חשש שכל מדינות ערב יחד ופגעו בנו קשה ולא נוכל להם. "המדינה שבדרך" קראה לתושביה להתנדב לצבא. אף אני,כמו רבים אחרים באותה עת, התנדבתי לצבא ואף השתתפתי במצעד הצבאי הראשון ב 28.7.1948 היה זה לכבוד שבועת האמונים הראשונה של צה"ל. הצדענו לראש הממשלה דוד בן-גוריון וליעקב דורי-הרמטכ"ל הראשון של צה"ל.הם עמדו על הבמה והחזירו לנו הצדעה. זוכרת אני במיוחד את יום הכרזת המדינה.זה היה ביום שישי אחה"צ. הזדרזנו לגמור את עבודת המשק. ומהרדיו בקע קולו המוכר של בן גוריון :"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית…" . אני השתתפתי במצעד של הכרזת הצבא בשנת 1948. 

מילון

פרדסי יכין
חברת יכין הוקמה על ידי ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל כתגובה למשבר אבטלה ששרר בארץ ישראל ב-1927, תקופה בה נקלטה בארץ העלייה הרביעית ונוצר צורך ליצור מקומות תעסוקה לעולים, תוך ביסוס עבודה עברית במושבות ואספקת תנאי עבודה נאותים לפועלים

ציטוטים

”. אבי חזר ואמר שרק בארץ ישראל השמים בלילה כה יפים“