מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות ילדות של סבתא – "אין לי ארץ אחרת"

בריגיטה ושלי בבית התפוצות 2016
בריגיטה כרקדנית, גיל 11, 1956
מבוסס על זיכרון אישי וסיפורים של הורי מתקופת השואה באוקראינה

היסטוריה משפחתית
נולדתי ב-18.02.1945 בצ'רנוביץ בוקובינה. אמא שלי רק השתחררה ממחנה הריכוז טרנסניסטריה עם אמה ושתי אחיותיה.
 
מהיכן הגיעו הורי?
אמי פפי רוזנברג ילידת 1919 בעירה סטנשט (בוקובינה) להורים: דורה , ילידת אוסטריה שהתחתנה עם ברוך (אחיה למד יחד אתו). סבתי דורה הייתה פורצת דרך בתור גננת, דבר שלא היה מקובל במשפחות יהודיות (הוריה עמדו על כך שגם הבנות ילמדו בשווה לבנים). אמי גדלה בבית של שישה ילדים, בעירה פסטורלית מוקפת יערות ונהר. בבגרותם למדו בצ'רנוביץ. אמי למדה חינוך גופני.
 
אמי ואחיה, 1938

אמי ואחיה, 1938
בתאריך 28 ליוני, שבת בצהריים האוקראינים פרצו לבתי היהודים, טבחו בחלקם אספו את הגברים עם הבנים הגדולים ורצחו אותם במנסרה. את הנשים והילדים אספו באסם והציתו אותו על יושביהם. בזכות החשיכה אמי, אחיותיה וסבתי הצליחו לברוח ליער הסמוך ומצאו אחת את השנייה לקראת הבוקר.
הבנים שלמדו בצ'רנוביץ גויסו לצבא האדום. שניים מהם נפלו בקרבות ולא ידוע היכן מקום קבורתם. האח הגדול סולומון שרד את המלחמה כרופא צבאי. הוא חזר לצ'רנוביץ, הקים שם משפחה ונפטר בשנת 1987. לאחר כמה ימים כולן נתפסו וצורפו לאחת מ"צעדות המוות". ימים רבים רעבים בקור מקפיא עד שהגיעו לטרנסניסטיה.
 
אבי רוט אוגן (יהודה צבי) יליד 1912 ברגסז באוסטרו הונגריה, בן ליואל וחבה, משפחה דתית, בעלי כרמים שעסקו בייצור יין, למד בישיבה, גימנסיה, הנהלת חשבונות. הוא עסק בספורט, בכדורגל (לימים היה אף מאמן).
ב1939 החלו אקציות (איסוף יהודים כדי לשלוח למחנות). אבי הצליח לברוח אולם כל משפחתו נספתה באושוויץ. מאוחר יותר נתפס, נשלח למחנה עבודה מוגילב (שם העמיסו פחם על קרונות רכבת). כל זה בהרעבה שיטתית וענישה כבדה בעיקר מכות. לאחר מספר חודשים אבי שוב ברח. 
 
פרטיזנים
אבי וחברו הצטרפו לקבוצת פרטיזנים רוסים בערך עשרה חודשים. היה להם מעט מאוד נשק חם (שגנבו אותו מדי פעם). הם פעלו בלילות והסתתרו במשך היום ביערות, חיבלו בפסי רכבת ובמכוניות של אוקראיניים, ומדי פעם תפסו סיור שלהם, הרגו אותם ולקחו את הנשק. בין הפרטיזנים היו לא מעט יהודים שברחו מאימת הנאצים. לבסוף עקב הלשנה הקבוצה נתפסה, חלקם הוצאו להורג, אבי נענש קשות ובתור עונש ל"דוגמא" נלקח לטרנסניסטיה. 
 
אבי בצבא

אבי בצבא
 
הישרדות במחנה
פצוע ומדמם הושאר אבי בשדה. בזכות החשיכה הצליחו אמי ואחותה שרה לגרור אותו למבנה שהן שהו בו . הן טיפלו בפצעים ונתנו לו מעט אוכל שהיה להם. האנשים במחנה הורעבו באופן שיטתי כשמנה יומית הייתה פרוסת לחם שחור ומרק דליל מקליפות תפוחי אדמה. הם חיו ללא בגדים חמים ולעיתים חלק מהבגדים נלקחו מהנפטרים. לא היו להם נעלים, עטפו את הרגליים בסמרטוטים וניירות, עסקו "בעבודות" של ניקוי השדות מאבנים או העברת אבנים מצד אחד לשני. כל זה בידיים עובדות וללא כלים. הם הוכו ללא סיבה בכל הזדמנות. במחנה פרצו מגפות, במיוחד טיפוס , מחלה שגבתה קורבנות רבים. אולם, יחד עם כל זאת הם ניסו לשמור על צלם אנוש: חגגו חגים, עזרו לאנשים וחילקו את מעט האוכל בין כולם. 
 
חתונה במחנה
אפריל 1944. הצבא הרוסי התחיל לשחרר את המחנות בשטחה של טרנסניסטריה. השמחה של האנשים הייתה גדולה כי הם היו בטוחים שהכל נגמר ויחזרו במהרה לבתיהם. בשלב זה הוריי החליטו להתחתן. אמי סיפרה שחיתן אותם במחנה רב וכולם נרתמו לאירוע. הביאו לה שמלה פחות בלויה ומטפחת במקום הינומה. אורחי הכבוד היו חיילים רוסים כאשר אחד מהם ניגן באקורדיאון. כעבור כמה חודשים אבי גויס לצבא. הורי החליטו שאמי תחזור לביתה ובסיום המלחמה אבי יבוא לשם. הם נפרדו בלי לדעת שאמי הייתה בהריון איתי!  אמא חזרה לצ'רנוביץ עם אחותה וסבתה שכבר היתה משותקת. הן הגיעו לביתה של רוזה אחותה של סבתא שלי ונשארו שם כי נודע להם שכל מי שחזר לעיירה נרצח ע"י שכניהם לשעבר שלא רצו עדים לזוועות וגם לא היו מוכנים לוותר על הרכוש שגזלו מהיהודים. 
 
מנסים למצוא את אבא
עברו תשעת ירחי הלידה ונולדתי בשנת 1945 בתנאים קשיים: רעב, מחסור בעצים לחימום. חודש פברואר היה קר ביותר. כל נשות הבית עשו הכל כדי להשאיר אותי בחיים. דודתי שרה גנבה קוביות סוכר שאמי טבלה בהן חתיכת בד כדי שאוכל למצוץ. בינתיים אבי נפצע קשה ושכב מחוסר הכרה בבית חולים צבאי. אמא לא ידעה שהוא חי. לקחו אותי לצלם ושילמו לו בכיכר לחם שקנו ב"שוק השחור". אמא כתבה לו מכתב וצירפה את תמונתי. מאחור היא כתבה ברוסית: "מזכרת לאבא , אם אתה חי, מהבת שאינך מכיר".לימים, אבי סיפר שרופאה יהודייה הקריאה את המכתב ופתאום החלה לצעוק: תתעורר יש לך בת!!! אבא פתח עיניים והחל להתאושש.
 
התמונה שנשלחה לאבי

התמונה שנשלחה לאבי
 
סוף, סוף משפחה
דרך הצלב האדום הורי סיכמו להיפגש בצפון טרנסילבניה. שוב המשפחה התפצלה. סבתי עם הבת זניה נשארו בביתם. אמי עם האחות שרה ואיתי, היא החלה בנדודים שנמשכו כשלושה חודשים עד שפגשה את אבא. ביחד המשכנו לעיר סטו-מרי, וכאשר נסגרו הגבולות בתחילת שנת 1946 נשארנו שם. הורי החלו להתפרנס, הקימו בית. אחי הארי (חיים) נולד בשנת 1951. דודתי שרה התחתנה בשנת 1950.
אבא היה ציוני, ידע עברית (למד את השפה בגימנסיה), הוא היה פעיל מאוד בקרב הקהילה היהודית בעיר (ברובם פליטי מחנות) גם השכנים הנוצרים כבדו אותו מאוד. הוריי היו אנשים שעזרו לכל אחד. 
 
משפחתי לאחר שאבא חזר, 1952

משפחתי לאחר שאבא חזר, 1952
 
ילדות בניכר
הוריי השתדלו מאד להעניק לנו ילדות רגילה, על אף שהתגוננו מאד. הייתי תלמידה טובה מאד. בגיל שש התחלתי לימודי פסנתר, בלט, שרתי במקהלת ביה"ס, הרבה פעמים כסולנית בכל מיני טקסים. אהבתי ספורט, הצטיינתי בהתעמלות ומגיל עשר בסיף. שם הגעתי להישגים מרשימים, בכיתי בתחרויות יחידים וקבוצתיים, וכמובן, קבלתי הרבה מדליות. כל זאת בהנהגתו של המאמן סקלי, לימים מאמן נבחרת אולימפית.
בבית ספר יסודי היו עוד שתי בנות יהודיות, אך בשכבה הייתי היהודייה היחידה.  אני זוכרת שהיו הערות אנטישמיות. את רובן לא הבנתי וגם הוריי אסרו עליי לענות. ולמרות זאת, יכול להיות שבשל העיסוקים הרבים שלי נחשפתי לפחות התנכלויות.  הארץ הייתה סגורה ב"מסך הברזל" ולא נפגשנו עם המשפחה בצ'רנוביץ, בקרנו אותם רק פעם אחת בשנת 1957. 
 
אנטישמיות והתנכלויות
הרשויות הודיעו לתושבים היהודים בכל ערי רומניה שיש אפשרות להירשם לעלייה לישראל במשך יום אחד בלבד ולצורך זה בחרו ביום הכיפורים בשנת 1958.  על אף שקיבלו על כל יהודי מס גולגולת, מטעמים אנטישמיים, הרשויות מצאו לנכון לעשות את ההרשמה רק ביום קדוש זה. למרות זאת, התורים היו אינסופיים. ההורים השאירו את ילדיהם בבית ויצאו לעמוד בתור מבעוד לילה. בשנת 1960 הייתי אמורה לקחת חלק באולימפיאדת הנוער בסיף, שהתקיימה בקהיר. אבל, נקראתי להתאחדות עם המאמן ונאמר לי שאסור לי להשתתף. אני חייבת לציין שהמאמן עודד אותי להישאר ולהמשיך להתאמן. אולם עזבתי לאחר שנה מפני שהייתה חסרה לי התחרות.
בתיכון גם היו הערות כגון:"לכו לפלסטינה", "אתם כל הזמן גונבים מאיתנו", "חבל שלא גמרו אתכם", "אתם לא שייכים לכאן", ועוד ביטויים ומילים שאת רובן לא הבנתי וגם הוריי אסרו עליי לענות. יתר על כן, חלק מהמורים נתנו לי במתכוון ציונים הרבה יותר נמוכים ממה שהיה מגיע לי. המנהל לא התערב. 
 
תחושת זרות
בתיכון התחלתי להרגיש ממש לא שייכת. אף על פי כן המשכתי בפעילויות ועזרתי לתלמידים חלשים ממני בהכנה לבגרויות. בחינות הבגרות עברו בהצלחה בשנת  1962. לאחר מכן, נרשמתי לפקולטה לרפואה בעיר קלוז' לאחר שעברתי את כל המבחנים. כשהתקבלתי הייתי מאושרת,  אבל, קצת לפני תחילת הלימודים שוב הודיעו לי שמשפחתנו "בגדה" במולדת ואסור לי ללמוד. מחוסר ברירה עברתי ללימודי סיעוד, כשעמיתיי לא ידעו שאני יהודייה. היחידי שידע על כך היה מנהל בית הספר, שהיה בזמנו ידיד של אבי. מי שהייתה לי תמיכה ומשענת הייתה חברתי הטובה סילביה, בת של כומר פרוטסטנטי, עד עלייתנו ארצה. המצב הכלכלי החמיר כי אבי פוטר מעבודתו עקב הבקשה לעזוב ועבד בבית חרושת לייצור בקבוקים. על אף הקשיים, הוריי לא התייאשו, חיזקו אותנו ועודדו אותנו בטענה שהכל ייגמר כשנעלה לישראל. 
 

עלייה וחבלי קליטה

הגענו ארצה ב – 2/3/1965. לקח לנו שמונה שנים מאז הרישום. דודתי שרה עלתה שנתיים קודם. בתחילה, גרנו אצלה כמה חודשים. הוריי לא בחלו באף עבודה כי המצב בארץ היה קשה מאוד. היו שנות מיתון.

אני צורפתי לכיתת אולפן קיימת לחודשיים אחרונים כי לא היו מספיק עולים. בו בזמן, התחלתי לעבוד במרפאה בקופת חולים. כאן התמזל מזלי. היו בצוות שלושה רופאים שלקחו אותי כ"פרוייקט": ד"ר רובשוב (אחיו של הנשיא זלמן שזר), ד"ר יופה, וד"ר חלפון. הם תרגמו לי מילים, נתנו לי שיעורי בית, ותיקנו את הדיבור והכתיב שלי. בהמשך, השלמתי את לימודי הסיעוד ואת לימודי התואר בבר אילן. המשכתי לעבוד כאחות 41 שנה. לרוב כאחראית מחלקה: ילדים, פנימית, גריאטריה.

הקמת בית ומשפחה

נישאתי לנתן רוזנצוויג בשנת 1972. הוא גם ניצל מהמחנות, ששם ניספו רוב בני משפחתו כולל אחותו ואביו. הוא עלה לבדו ארצה. שנינו עבדנו בביה"ח "קפלן", גרנו במגורי עובדים בחדר אחד קטן עם מקלחות ושירותים משותפים.

ב – 1975 רכשנו את ביתנו ברחובות. היינו הורים גאים למשה וגיא. אבא של שלי. הם למדו בבית הספר "שריד", "דה שליט", ותארים מתקדמים באוניברסיטה. לאורך השנים הם עסקו במוסיקה ובספורט.

לדאבוני בשנת 2004 נתן נפטר. בסוף אותה שנה ב – 25/12/2004, נולדה שלי נכדתי הראשונה. לאחר מכן, נולדו לה שני אחים: עמית והילה.

"עצבות נועלת שעיר שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים ושמחה – בכוחה לשבור חומות" רבי ישראל בעל שם טוב.

סיכום

שמחתי להשתתף בפרויקט. נחשפתם לסיפור חיי ולהיסטוריה המשפחתית. הקפנו חמש דורות. משפחתנו ברובה נספתה בשואה, אך כל מי ששרד הקים בית ומשפחה מבלי להתפנק, לפחד מקשיים או להתייאש.

בכל דור ודור היו חשובים לנו חינוך הילדים והפרנסה. בני המשפחה עסקו בכל התחומים: אקדמיה, רפואה, משפט, הנדסה, חינוך וצבא.

אתם נכדנו, דור ההמשך. אני בטוחה שבתורכם גם אתם תתרמו לעתיד טוב יותר כי כדברי אהוד מנור "אין לנו ארץ אחרת".

קישור לסרטון: סיפורה של שלי רוזנצוויג וסבתה בריגיטה רוזנצוויג

 

 
תשע"ו
מורה מובילה: שלומית דהן

מילון

צעדות המוות
כינוי שניתן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה להצעדה כפויה ממחנות ריכוז והשמדה ליעדים אחרים.

אקציות
כינוי של סדרת פעולות אלימות של הכוחות הנאצים באזורי מגורים או ריכוז של יהודים, כגון הגטאות, לשם איסוף ושילוח כפויות ממקומות המצאם - מגוריהם הקבועים - אל מחנות ריכוז והשמדה, אשר נוהלה על ידי כוחות גרמניה הנאצית: גסטאפו, אס אס ואחרים בסיוע כוחות שיטור מקומיים, בתקופת מלחמת העולם השנייה.

פרטיזן
פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא-סדיר שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

השוק השחור
השוק השחור הוא כינוי לפעילות כלכלית הכוללת עסקאות ופעולות שאינן חוקיות.

מחנה עבודה
מחנה עבודה הוא השם שנתנו הנאצים למתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות, ואף לרצח המוני באמצעות עבודה. מחנות עבודה שימשו את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי. מחנות העבודה שהקימו הנאצים ובני בריתם שימשו לייצור של כלי נשק, תפירת מדים ונעליים, חטיבת עצים, כריית מחצבים, סלילת כבישים וכו'.

ציטוטים

”"אין לנו ארץ אחרת" (אהוד מנור) “

”עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים ושמחה בכוחה לשבר חומות “