מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות ילדות מהעיר לנינגרד הנצורה

הנכדה המתעדת שרה
סבתא גניה בצעירותה
כל יום הגרמנים הפציצו את העיר, אבל לא היה כבר כוח לרדת עד למקלט. אז הם שכבו במיטות בקומה החמישית ופחדו נורא.

שמי שרה גליקמן ואני רוצה לספר לכן על סבתא שלי.

לסבתא שלי קוראים גניה שפירו. לפני חתונתה קראו לה גינה מושקוביץ. היא נולדה בעיר מוסקבה בשנת 1933. בגיל שנה משפחתה עברה לגור בלנינגרד. לסבתא יש אח ואחות. האח הוא יליד 1938 והאחות נולדה בשנת 1936.

כשסבתא הייתה בגיל 7 פרצה מלחמת העולם השנייה. אבא של סבתא שלי גויס לצבא הרוסי ונשלח להילחם בחזית נגד הצבא הגרמני. כעבור חודש ימים במהלך הקרבות הקשים הגיע מכתב שבישר שאבא של סבתא נעלם! ומאז נעלמו עקבותיו. ואחרי הרבה שנים התברר שאחד מקרובי המשפחה ראה שהוא נהרג!

ועד היום לא נודע מקום קבורתו.

מיד עם פרוץ המלחמה החליטה הממשלה להוציא רק את הילדים מהעיר שבה הם היו גרים ולהעביר אותם למקום בטוח יותר. את האח בן השלוש ואת האחות בת החמש הקטנים הוציאו מהעיר והעבירו אותם לגן. ואת סבתא שלי לקחו למקום אחר יחד עם ילדים יותר גדולים. המקום ששם הועברו הילדים היה במרחק של  כמאתיים או מאתיים חמישים קילומטר מהעיר לנינגרד.

כשנודע לאימא של סבתא שהגרמנים מתקרבים לעיר לנינגרד ומתחילים להפציץ מסביב לעיר, היא נסעה למקום בו סבתא גניה וגם האח והאחות שלה היו. היא נסעה בכלי רכב מזדמנים במשך כמה ימים ממש במסירות נפש עד שהגיעה בחסדי ה' לאזור שם שהו הילדים.

כשהגיעה למקום היא נפגשה עם ילדיה והצליחה לשכנע את המנהלים של מוסדות החינוך להחזיר לה את ילדיה, המשפחה התאחדה שוב, והם חזרו לביתם בלנינגרד. לאחר זמן מה הגרמנים הגיעו ממש קרוב ללנינגרד, ושמו מצור על העיר. המצב בתוך העיר היה קשה מאוד. היה מחסור גדול באוכל ורעב נורא שרר בעיר וכולם נחלשו מאוד. וכשסבתא שלי, גניה, נחלשה וכבר לא יכלה ללכת כדי להביא את האוכל ממקום חלוקת האוכל, שהיה רחוק מביתם, אז אימא שלה לקחה אותה במזחלת שלג עד למקום ששם לקחו את המרק. מי שלא היה מגיע לקחת את האוכל לא היה מקבל. לילדים הקטנים נתנו קצת מרק בתוך סיר מיוחד. חלוקת המזון הייתה מתוקצבת על פי כרטיסים שכל משפחה קיבלה בהתאם  למספר הנפשות במשפחה.

כל יום הגרמנים הפציצו את העיר, אבל לא היה כבר כוח לרדת עד  למקלט. אז הם שכבו במיטות בקומה החמישית  ופחדו נורא. בחורף הראשון של המצור המשפחה עברה לגור בתוך העיר. הטמפרטורות בחורף הזה היו מאוד נמוכות, והגיעו עד למינוס שלושים מעלות צלזיוס. רק אחרי שהשלגים הפשירו העבירו אותם דרך אגם לדוגה שמכונה בשם "דרך החיים" למרכז רוסיה . גם במקום המגורים הזה התנאים היו מאוד מאוד קשים. במצור הקשה נפטרו חמישה קרובי משפחה של סבתא.

בחסדי ה' המרובים ואין סופיים סבתא ואח ואחות שלה וגם אימא ניצלו מהתופת. ובשנת 1994 הם הגיעו לארץ. אנו מודים לה' כל יום שהביא אותנו לארץ ישראל!!!!!

הזוית האישית

סבתא גניה שפירו משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתה שרה גליקמן.

מילון

דרך החיים
הייתה נתיב תחבורה יבשתי על הקרח של אגם לדוגה, שהיה הנתיב היחיד שחיבר את לנינגרד הנצורה עם יתר ברית המועצות. הדרך פעלה בחודשי החורף החל מנובמבר 1941 ועד לאביב 1943.

ציטוטים

”בחסדי ה' המרובים ניצלנו מהתופת, אנו מודים לה' כל יום שהביא אותנו לארץ ישראל.“