מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות ילדות מהמושב

אני ונכדתי חיה גלינסקי
בילדותי
במושב היו דמויות מיוחדות כמו ה'דוד סודה' והדוד 'אליהו ענבים'

שמי ברכה בלוי. נולדתי ב-ח' טבת ה'תשי"ד [1953] בתל-אביב בבית רפואה צהלון [שהיום הוא כבר לא קיים] להוריי חיים ורחל שניידר. אמי רחל לבית לנגנויאר נולדה בפולין. מגיל שלוש גדלה בצרפת שם נישאה לבעלה הראשון והגיעה באניית מעפילים לקפריסין. בשנת 1948, עם קום המדינה, נולדה אחותי. בהיותה בת חצי שנה נפל אביה במלחמת השחרור. זמן קצר אחר כך הוקם גרעין התיישבות ביסודות ואמי הגיעה לשם בתור אלמנה שרצתה סביבה חרדית. אבי חיים נולד בשוויץ, למד בישיבה ואחר כך התגייס לצבא. לא היו הרבה יהודים חרדים בסביבה שלו והוא הגיע לארץ לחפש שידוך. בהשגחה פרטית הגיע גם הוא לגרעין ביסודות ושם שידכו לו את אמי כשאחותי הייתה כבר בת חמש.
גרנו בישוב יסודות שהיה שייך לתנועת פועלי אגודת ישראל, ישוב  חרדי שנוסד על ידי ניצולי שואה שהגיעו לארץ והקימו את הגרעין הזה. גרו בו חסידים לצד ליטאים, כולם היו אשכנזים. בבית דיברנו עברית וההורים דיברו ביידיש וצרפתית. גרנו בתחילה בצריף שהמטבחון נמצא בחוץ, בישלנו על פתיליה ופרימוס, לא היה לנו מקרר, את הכביסה כבסו ביד על גבי לוח ברזל וסבון כביסה גדול מרובע. את חיתולי הבד הרתיחו בתוך דוד גדול שהונח על גבי פרימוס. במלקחיים של עץ הוציאו את הכביסה לקערת מתכת גדולה. בחצר היו חבלים עליהם תלו את הכביסה. השירותים היו בחוץ בסוף הרחוב והם שימשו את כל דיירי הרחוב. השירותים היו בנויים בצורת בור בתוך ביתן קטן – פחון – באדמה. לא היו שם מים זורמים, ולא ניתן היה לנקות את המקום. לא הייתה שם תאורה והמקום היה חשוך. בלילה אנשים נאלצו ללכת בחושך לשירותים או שהשתמשו בדלי בבית ובבוקר שפכו לשירותים. לא הייתה לנו מקלחת, היינו מחממים מים בקומקום, מערבבים את המים החמים מהקומקום עם מים קרים בקערה ואז היו מתקלחים בחדר.
באותם ימים כמעט ולא היו עגלות לתינוקות. היו רק מעטים שהחזיקו עגלות לתינוקות קטנים. העגלות היו נראות כעין אמבטיה עשויה עץ צבוע בלבן עם פס כחול לאורך, הם היו מאוד עמוקות וחרקו בדרך כלל.
כשהייתי בת שלוש קיבלנו דירה יותר גדולה – דירת סוכנות בתוך הישוב. אבי שתל לנו גינה יפיפייה ועצי פרי מאחורי הבית. בדירה זו הייתה לנו אמבטיה מחרסינה, מקרר שהיה ארון קרח, מכונת כביסה חשמלית שהייתה שיא החידוש היא הייתה מחולקת לשני תאים: בתא אחד הרתיחו את הכביסה ובתא השני שטפו אותה. את הכבסים העבירו מתא לתא עם מלקחיים מעץ. מעל מכונת הכביסה הייתה מורכבת "מעגילה" בה סחטו את הכביסה. היא הייתה עשויה משתי גלגיליות של גומי, את הבגד היו בין הגלגליות ומסובבים ידית והבגד יצא סחוט.
 אמי הייתה גננת במקצועה והחזיקה פעוטון לילדים. זכור לי שאמי טיילה עם הילדים וכדי שלא יתפזרו הילדים היו מחזיקים בחבל ארוך. אבי עבד כגנן וכחשמלאי ובשאר ענפי המשק.
 זכורים לי המיטות בהם ישנתי אני ואחי אברהם. היו אלו מיטות ברזל מתקפלות עם גלגלים וקפיצים מברזל שעליהם היו מונחים מזרוני קש שהפכו להיות גמישים מרוב קיפולים. המיטות הסגורות הוכנסו לשקע בתוך מזנון, הם כוסו בווילונות צהובים שעליהם ציורים. המזנון היה עשוי משתי יחידות, לכל יחידה דלת אחת וביניהם הייתה כוננית לספרים שחיברה ביניהם. המזנון והמיטות שימש אותנו עד לנישואיי, ולאחר שהוריי עברו לעיר רחובות תם השימוש בהן. אחי גרשון נולד כשהייתי בגיל שבע. הוא ישן במיטת תינוק עשויה ברזל וצבועה בלבן.
בכיתות א'-ב' היו מעט מאוד ילדים ולכן למדנו בנים ובנות יחד, ורק בכיתה ג' הפרידו אותנו, היינו שמונה בנות בכיתה. כשהייתי בכתה ד' בית הספר עבר למבנה אחר. אני זוכרת שאהבתי לצחוק הרבה ולהצחיק את כולן.
הייתי ילדה מאוד שובבה, טיפסתי על עצים, החזקתי קרפדות, תולעי משי וחלזונות. גידלתי אפרוחים, אספתי פטריות לתוך החצאית ורדפתי אחרי עכברים. זכור לי שהיה עץ על-יד הכיתה שענפיו הגיעו לגג. הייתי מטפסת לגג לעיניה הנפחדות של השכנה שגרה ממול. פעם טיפסתי על עץ גבוה בשעה שאבי, שהיה חשמלאי תיקן עמוד חשמל. הוא הופתע לגלות אותי על עץ מולו. אהבתי לשחק בתופסת, במחבואים ובטלפון שבור. לא אהבתי לשחק בקלאס ולא בחבל ולא בחמישה אבנים, זה היה נראה לי טיפשי וילדותי. כשהייתי בגיל שלוש או ארבע היה לי משחק של כלי מטבח בצבע תכלת. הייתי מפוררת בפנים ביסקוויטים עם מים ומאכילה את הבובות ואחר כך אוכלת בעצמי. זכור לי שפעם התגנבתי לעגלה של הטרקטור שבו נהג אבי, ניצלתי את הזמן שאבי הגיע הביתה בצהריים והחנה את הטרקטור ליד הבית.  הגעתי לשדה להפתעת אבי שנאלץ להחזירני הביתה. זכור לי חורף אחד שנכנסתי לשלולית עם המגפיים והם שקעו בבוץ, הוצאתי את רגליי מהמגפיים ורגליי שקעו בבוץ. הגעתי הביתה עם "מגפיים" מלאי בוץ מבפנים ומבחוץ ואמרתי לאמי "תראי יש לי מגפיים מבוץ", התכוונתי לרגלי שהיו מכוסות בוץ עד לברכיים.   לפעמים הייתי עוזרת למוכר שבצרכנייה לסדר ארגזים, זכור לי שפעם אחת חוררתי את השקיות של שקדי המרק וטעמתי מכל חבילה, המוכר חשב שעכברים כרסמו את השקיות וכשסיימתי לעזור לו הוא נתן לי חופן סוכריות בצורת גולות שהיו דבוקים זה לזה.
זכורים לי דמויות מיוחדות ואהובות שהגיעו ליישוב שלנו כמו: האיש שמכר בקבוקי סודה-מזכוכית עם לחצן התזה, הוא הגיע עם סוס ועגלה, קראנו לו "הדוד סודה". ואת האיש שעבד בכרם, קראנו לו "אליהו ענבים", היה לו חמור שקראו לו ויזוסו [ויזתא]. ואני זוכרת גם את האיש שמכר בלוקים של קרח למקרר. את הקרח לקחנו במגבת כדי להגן על הידיים מהקור, וגם כדי שהקרח לא יחליק. קראנו לאיש "הדוד קרח. למושב הגיע רוכל מידי פעם כדי למכור מיני סדקית [כמו צרכי תפירה, ממחטות בד, לבנים ועוד…]. אני גם זוכרת את שושנה החובשת שהייתה לה מרפאה ועם כל בעיה רפואית היינו ניגשים אליה.
אהבתי להתחזות כחולה ולהישאר בבית. נשמתי נשימות קולניות והעליתי את החום במד-חום. אמי נבהלה ולקחה אותי באמצע הלילה לרופא שגר בקיבוץ חולדה, מכיוון שלא היה רופא במקום בשעות הלילה, היא נעזרה בשירותיו של הנהג היחיד ביסודות שקראו לו דודי פרץ.
זכורים לי חוויות שעברתי: מקרה אחד שנחש נכנס הביתה מתחת למיטה של אמי וקראנו לשכן שהצליח ללכוד אותו. מקרה נוסף כאשר נשרטתי על ידי חתולה ולקחו אותי למרפאה במשרד הבריאות כדי לחסן אותי. נסעתי עם חברתה של אמי – עליזה גרוס, בדרך היא קנתה לי גזוז בקיוסק, הייתה זו חוויה מיוחדת עבורי. חוויה נוספת שלא אשכח, הקשורה למשפחת ידידים מהיישוב, משפחת קליין, נהגנו לאכול איתם את ארוחת הערב במרעה של הפרות. תמיד שיחקתי עם הילדות שלהן וגידלנו יחד אפרוחים. בכל שבת בצהריים יוצאנו לטייל עם יעקב קליין, אב המשפחה, לשדות. הוא הסביר לנו על סוגי הצמחים וסיפר לנו סיפורים. אהבתי להיפגש עם הטבע.
אהבתי את הרפת, משם הבאתי חלב בכד עשוי מפח. לפעמים נשפך לי קצת בדרך. הלכתי לצפות בחליבה ולהתבונן בפרות. אהבתי גם את הלול שם הייתי מחפשת אפרוחים שנזרקו לפח, הייתי לוקחת ומגדלת אותם. היה גם דיר שם הייתה קרוסלה גדולה עליה היו מעמידים את הכבשים לצורך חליבה כשהקרוסלה הייתה ריקה הייתי עומדת עליה ונהנית להסתובב.
היו גם אירועים טרגיים במשפחתי, אחי ואני חלינו בסקרלטינה, אושפזנו בבית רפואה ובאותו זמן הייתה לנו תינוקת קטנה בת חודשיים בשם רותי אשר אושפזה אף היא עם זיהום חמור ונפטרה. פעם אחת אחי אברהם כשהיה בן שלוש או ארבע, סגר את עצמו במקלחת והדליק גפרורים שמצא בכיס מכנסיו של אבי. לפתע האש התלקחה ואחי התחיל לצרוח, אבי טיפס על החלון וחדר דרכו אל המקלחת. הוא הצליח לכבות את האש ויצא יחד עם אחי בשלום, אך מספר בגדים נשרפו.
את החתונות במושב ערכו בחורשת האורנים. הנשים כולן גויסו להכנת האוכל ועריכת השולחנות, הגברים סחבו שולחנות וכסאות ודאגו לתאורה, רמקולים, במה וכל שאר הצרכים. התפריט היה מאוד פשוט: סלט תפוחי אדמה, חמוצים, פתיתים ונקניק. זכור לי בפורים שהיה לנו בביתנו מלאי של בגדים לתחפושות ילדי משפחת קליין ומשפחת גרוס היו מגיעים אלינו לחפש תחפושות והיו יוצאים מרוצים ושמחים. במשלוחי מנות היינו שולחים בדרך כלל עוגות. רוב הנשים אפו בעצמו את העוגות ואת הניחוח הריחו בכל המשק. היו הרבה נשים הונגריות שהתמחו בעוגות שמרים עם פרג שטעמם לא מש מפי. לא פעם היו אנשים מקבלים את אותה צלחת שהם שלחו אחרי שעשתה סבב בכל המשק.
בליל שבת אמי הכינה קרפיון פרוס, לא היו סלטים, רק הרוטב של הדג! המנה הבאה הייתה מרק עוף עם שקדי מרק, לאחר מכן אכלנו את העוף מהמרק ולידו סלט חסה וסלט עגבניות, ולקינוח קומפוט תפוח עץ. היינו שרים זמירות שבת שזכורים לי עד היום בנוסטלגיה.
כשהייתי בגיל שמונה נסעתי עם המשפחה בחופש הגדול לשוויץ לסבא וסבתא. הפלגנו באניה, הנסיעה ארכה שבוע כולל שבת. התקיימנו מביצים קשות שבישלנו בקופסת שימורים במטבח הספינה. לחם ועוגות הבאנו מהבית, ירקות אכלנו מהאניה. חנינו חניה קצרה בקפריסין וביון והגענו עד איטליה לעיר מילאנו. היה זה בלילה קר מאוד ובקור העז חיכינו לרכבת שתביא אותנו לשוויץ. עשינו טיולים ברכבת הרים ובאניית טיולים וכן טיולים רגליים. עד היום זכורים לי מילים באיטלקית שלמדתי שם. אני חולמת עדיין לבקר שם שוב. פעם הגיעו הסבא והסבתא, הורי אבי, משוויץ. זכור לי שהביאו לנו אבוקדו שנחשב אז פרי חדש שלא הכרתי.

גיל עשר הוא גיל משמעותי מאוד עבורי כיון שהייתה תפנית בחיי. עזבנו את המושב ועברנו לעיר בני-ברק. היו הרבה חילוקי דעות בין הוריי בהקשר לכך. אמי הייתה נקשרה מאוד למושב מבחינה חברתית, והיה לנו גם ביטחון כלכלי במושב. ואילו אבי השוויצרי חשב שבעיר הגדולה הוא יתפתח יותר. אמי הסכימה בלית ברירה. שכרנו דירה וחנות קטנה לנברשות אך לא הייתה הצלחה בעסק, אבי לא היה איש עסקים. חיינו בעניות גדולה שבלטה ביותר מול השפע מסביב. זכור לי שאמי הייתה קונה פירות וירקות ביום שישי אחרי הצהריים ברבע מחיר או אף ללא עלות. היא הייתה מביאה פירות חצי רקובים ומורידה את החלק הרקוב וכך יכולנו ליהנות מהפירות. וכן הייתה מכינה פשטידה משאריות לחם וזה היה מה שאכלנו בצהריים. בשבילי זה היה מעדן. היא גם הכינה לאטקס מאבקה של אוסם. כל ראש חודש היה מותר לנו לקנות קרמבו או בקבוק משוקולד ממולא בליקר עטוף בנייר כסף. בגדים כמעט שלא קנו לנו, היינו מקבלים יד שניה. הלכתי כל שבת עם חצאית טרלין כחולה קפלים, וחולצה טריקו פסים כחול ולבן.

הרגשתי קושי להשתלב בבית הספר. היו מלכות כיתה ואני התחברתי לבנות פשוטות. סבלתי מדלקות גרון רבות, הפסדתי לימודים ולכן נזקקתי לשיעורי עזר בחשבון ואנגלית. הייתי בינונית בלימודים ורק כשעליתי לתיכון התחלתי ללמוד היטב והצטיינתי בלימודים.

כשהייתי בכתה ז' פרצה מלחמת ששת הימים. היינו עושים תרגילי אימון ללכת למקלט ובערבים הייתה האפלה ברחובות, לא הדליקו פנסים ואטמנו את החלונות כדי שלא יכוונו פגזים לכיוונינו. מלחמת יום כיפור תפסה אותי כשהייתי בתיכון.

מסיבת בת-המצווה שלי נחגגה בחיק המשפחה בביתי. הגיעו הדודים, סבתא לאה והדודה יהודית. זכור לי שבין המתנות שקבלתי היה נרתיק אדום שיש בו מקום למחברות ועטים. המתנה המשיכה ללוות אותי שנים רבות אחר כך. לכבוד המסיבה קנו לי חליפה חדשה ונעלי סירה לבנות עם אבזם. עשו לי גם תסרוקת. אמי בשלה את כל האוכל לבד והייתה מוזיקה ברקע.

בכתה י' עברו הוריי ליישוב "יד בנימין", הסמוך ליסודות, שם עבד אבי כמנהל ייצור בבית חרושת למקטרות. אמי הייתה אם בית בפנימייה של הישיבה ובהמשך עבדה כגננת. אני עברתי לפנימייה של תיכון "אור החיים" בו למדתי ועבדתי כביבי-סיטר בערבים וכן במשק בית כדי לממן את עצמי. כשאחותי חיה התחתנה הייתי בת שלוש עשרה וקניתי לה מכספי הבייבי-סיטר מערכת כלים של חברת נעמן וזה עלה לי חמישים לירות.

 

מילון

פרימוס
כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

פתיליה
כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. חומה של הפתילייה נמוך ולכן היא משמשת לבישול אטי.

לטקס
לביבות תפוחי אדמה.

מעגילה
מכשיר המשמש לגיהוץ.

ציטוטים

”אני אוהבת להיפגש עם הטבע, עם הצמחים ובעלי החיים ולהנות מהבריאה שהקב"ה ברא.“