מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות ילדות מבגדד

אליה ותקוה באחד ממפגשי התכנית
סמל פתח תקווה בעבר
סיפורה של תקוה פארי

נולדתי למשפחת סוחרים גדולה בעיר בגדד.
בגדד עיר מוסלמית שנחשבה לעיר מתקדמת. היהודים זכו לחיות את חייהם הדתיים ללא הפרעה. היו להם בית ספר משלהם בתי כנסת מפוארים ונהנו משגשוג כלכלי.
 
אבי שנולד בעיר בצרה בצפון עירק למשפחה שהיה לה עסק ליצור נעלים, נדד לעיר הבירה בגדד שם השתקע נשא אישה ונולדו לו 5 ילדים אני הייתי השנייה שנולדה במשפחה. העולם שלתוכו נולדתי היה אומנם ספוג מתח שלאחר מלחמת העולם השנייה וטרום הקמת מדינת ישראל, אולם משפחתי הייתה משפחה שחיבקה את בניה בחום ואהבה ואני גדלתי בתוך החממה הזאת, תחת עינם הפקוחה של סבתא ו-6 דודים ודודות רווקים צעירים.
 
מהעיר בגדד נשארו לי זיכרונות חזקים של טיולים על שפת נהר החידקל עם דודותיי, חנות הפירות שעמדה בקצה הרחוב, שעל דוכנה הערים המוכר את תפוחי העץ האדומים. שכל אחד ואחד מהפירות זכה לצחצוח וניגוב עד אשר הבריקו בברק ורדרד יפה, התפוזים שנמכרו ביחידות וענפי התמרים שירדו מהתקרה תלויים על חבלים דקיקים ומתוכם בצבצו התמרים העסיסיים שצבעם היה כעין הענבר. עדיין (אם אני מתרכזת) עומד באפי ריח המים הצלולים של הנהר שעליו שטו רפסודות קטנות וסירות מוארכות.      
 
זכורים לי גם חלק ממנהגי הדת היהודית לדוגמא: יום כיפור בשבוע שלפני יום כיפור ניקינו את העופות לכפרות, הם היו מאוחסנים באחד החדרים בקומה התחתונה של הבית שהיה בעל שתי קומות כאשר חדרי השינה ממוקמים בקומה העליונה והמטבח והסלון ושאר חדרי השירות בקומה התחתונה. העופות ניקנו בתוך לולים קטנים וכאמור, אוחסנו בחדר מיוחד שם הילדים היו מאכילים את העופות ומשחקים איתם, עד אשר נערך טקס הכפרות ולאחר מכן העופות נשחטו. לערב פסח קנו כבש שפוטם במשך חודשיים ושוב לקראת החג הכבש הלך לכפרות.     
 
החיים היו פשוטים והילדים נחשפו בצורה טבעית לכל מה שנעשה בין כתלי הבית ללא טראומות- הכל זרם בטבעיות.      
 
בשנת 1951 עלתה משפחתי לארץ ישראל. המדינה שרק לפני 3 שנים הוקמה קלטה עלייה של 120.000 איש בתקופה של שנתיים . הורי וכל משפחתי יחד עם כל הקהילה הגדולה של עירק רבתי נאלצו לותר על אזרחותם העירקית וכך הגענו לארץ ישראל כפליטים…..במבצע שנקרא "עזרא ונחמיה".
 
החיים במעברה
מספר חדשים לאחר הגיענו ארצה "סודרנו" במעברה ליד פתח תקוה. גרנו באוהל 2 מבוגרים ו -5 ילדים  קטנים גרנו באוהל שבחורף מי הגשמים חדרו מכל הצדדים ויצרו שלוליות על האדמה הבוצית…ללא שירותים ומקלחת, איש לא דיבר על אמבטיה…ומים זורמים היו רק במרחק הליכה של 20 דקות. בשכונה של עולים מתימן שדברו בשפה לא מובנת לנו הילדים שהיינו  מזדמנים לשם עם הורינו לקחת מעט מים נקיים לשתייה שצעקו וגרשו אותנו משם…
 
לקראת חג הפסח של שנת 1952 אבינו בא הביתה עם בשורה משמחת, עוברים לצריף, דירת הקבע שלנו, מהיום והלאה, והנה הגיע היום המאושר אספנו את מטלטלנו המעטים ועברנו לצריף שלנו שמספרו היה 499 הצריף הראשון ליד שביל כורכר שלארכו נחפרה  תעלה בה זרמו מי הגשמים, רוחבה של התעלה  היה כחצי מטר ועומקה היה כ- מטר וחצי. התעלה הזו  גרמה, לנו הילדים, אושר רב, כי בתוכה גדלו צפרדעים וראשנים שאיתם היינו מבלים שעות ארוכות.      
 
הצריף היה חדר מארך בו פוזרו המיטות  ושולחן  עץ מאולתר במרכזו. בפינתו האחת עמדה נפט עליה אמי בישלה את הארוחות. על השולחן עמדה עששית נפט קטנה שדלקה לעת ערב. בצריף גרנו עד שסיימתי בית ספר עממי. ואז קבלנו מענק קטן ממשרד הקליטה ויחד עם מעט החסכונות שהיו להם נקנה שיכון קטן של 2 חדרים איליו עברה המשפחה..
 
למדתי בבית הספר  התיכון האזורי וסיימתי בהצלחה רבה. וכל השאר הסטוריה…נשואין, ילדים ושוב לימודים,  רפואה טבעית ונטורופתייה, ציור ופסול  כך שלא נותר זמן פנוי ואני מוצאת את עצמי עסוקה …עסוקה…עסוקה.
 
את סיפורי  הנוסף תוכלו לקרוא בקישור הבא: "משפחתי במבצע עזרא ונחמיה 1950"

 
תשע"ה 

מילון

עששית
מנורה שדולקת על נפט.

ציטוטים

”חיה ותן לחיות ואהוב את כל מה שאתה עושה“