מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות ילדות בעיר חיפה

עם נכדותיי אסתי אייזנבך ודבורי גושן
בצעירותי
אבי עבד בנמל חיפה. מפעם לפעם הוא הביא לנו אגס או תפוח אדום גדול ועסיסי.

שמי רבקה, נולדתי בשנת 1953 (ב' אדר תשי"ג) להוריי חיים וולף וצילה ע"ה רוזנהפט בחיפה. משפחתנו מנתה שבע נפשות: הורים וחמישה ילדים, ארבע בנות ובן אחד. אני הייתי הרביעית.

הוריי עלו לארץ בשנת 1946 הם הגיעו באניית המעפילים "פלמ"ח". בהגיעם נתפסו על ידי הבריטים ששלטו אז בארץ וגורשו לקפריסין. בקפריסין נולדה אחותי הבכורה, היא נולדה פגית וכדי לשמור על חום גופה עטפו אותה בצמר גפן.

לאחר שהייתם בקפריסין, הובאו הוריי לארץ ישראל, למחנה המעצר בעתלית. כאשר שחררו אותם הם עברו לגור בצריף במעברה באזור רמת גן. אמי הייתה עקרת בית ואבי עבד בסלילת כבישים. בהמשך הם עברו לגור בבן שמן, שם הגיעו ערבים שגנבו מהם דברים והניחו חומרי נפץ. הוריי החליטו, שמסוכן לגור שם, והם עברו לירוחם.

בירוחם לא היו רופאים ובכל פעם שהוריי נזקקו לרופא, הם נאלצו להתרוצץ למרחקים, לכן הם החליטו לעבור לגור בחיפה. תחילה גרו בצריף ואחר כך הצליחו לרכוש בית אבן מרכוש נטוש, שהיה שייך לערבים שברחו במלחמת השחרור. בבית הזה הייתה חצר מרכזית לכל השכנים ופעם בשבוע היו מתכנסות כל השכנות ליום כביסה. הן היו מוציאות פרימוס, מחממות מים ומרתיחות את הסדינים, את הכביסה הצבעונית ובסוף את הכביסה הכהה. השכנות הכניסו את הכבסים לאותו דוד עם מים וסבון בתורנות, וכל שכנה הייתה מכבסת את שלה ושוטפת בגיגית עם מים נקיים. חבלים נמתחו מקצה החצר לקצהו השני ועליו התנופפו הסדינים והבגדים. ביננו הילדים לא הייתה תורנות בעבודות הבית, כל אחד עשה את מה שהוא אוהב, שטיפת כלים, שטיפת ריצפה וכדו'.

אבי עבד בנמל חיפה. מפעם לפעם הוא הביא לנו אגס או תפוח אדום גדול ועסיסי, שחילקנו בין כל בני המשפחה ואפילו תפוז יפו. הפתעות נוספות הביא לנו אבא מהנמל, היו אלה ניירות משי עדינים ששימשו לעטיפת הפירות, אנחנו השתמשנו בהם למפיות. לפעמים היו מגיעות לנמל אניות מפוארות ואז אנחנו, ילדי העובדים, הוזמנו לבקר על סיפון האנייה. לעיתים קיבלנו עטים מחו"ל, שהיה חרוט עליהם הסמל של האנייה. אבי היה גם נוהג ללמד אותנו כל מיני טריקים.

כשעליתי לכיתה א' לא ידעתי לדבר בעברית בכלל, למרות שנולדתי בארץ. אחיותיי ואני למדנו בבית ספר "בית יעקב -שערי תורה". בית הספר פעל בשלוש משמרות. בבוקר למדו בו הכיתות הנמוכות, בצהרים כיתות ד'-ח'  ובערב תלמידות התיכון. למדנו מקצועות קודש, חומש וביאורי תפילה, לשון, "ילדותנו" וחשבון. אנגלית למדנו רק מכיתה ה'. היה לנו שיעור מלאכה בו למדנו לרקום מפיות והיינו מכינות יצירות מחומרים נפסדים, מאריזות של גבינות ועד קליפות ביצים. בבית הספר היה פרויקט ספרים בו קיבלנו את הספרים ללא תשלום ובסוף השנה החזרנו אותם. בתקופת החופש הגדול היינו מתנדבות בספריה.

בית ספר התיכון בו למדתי נקרא "אור החיים" הייתה לנו תלבושת אחידה – חצאית קפלים וחולצה ורודה. את התלבושת היינו תופרות בשיעורי מלאכה. בית הספר דאג לבדים ואנחנו התלמידות תפרנו. בסיום השנה העבירו את התלבושות לכיתה הבאה. הכיתות היו קטנות, כיבדנו מאוד את המורים ולא היו בעיות משמעת. גם ההורים, שברובם היו עולים חדשים, מאוד העריכו את המורים שלימדו את ילדיהם. במבחנים המורה הייתה כותבת שלוש שאלות על הלוח ואנחנו היינו כותבות את התשובות על דף. היו גם מבחנים בעל-פה, היינו נבחנות על הרבה קטעים מהתנ"ך בעל-פה כמו: שירת הים ,שירת דבורה ועוד. אם היה צריך להעניש, העונש היה לכתוב מאה פעמים משפט שהמורה המציאה "אקפיד לא לאחר יותר" וכו'. הייתה לנו אהבת ישראל, כאשר אחת הילדות נענשה, כולן היו עוזרות לה…

בשיעור טבע היינו יוצאות לסיורים באזור כדי ללמוד על הצמחייה והחי שפגשנו בדרך. היינו גם הולכות עם המורה לטבע לגן החיות שהיה במרחק הליכה של שעה. לפעמים היינו מגיעות עם כסף וכך יכולנו לחזור הביתה ברכבת התחתית.

בבית הספר היה לנו חדר אוכל בו הגישו לנו מרק ובעיקר פתיתים ואורז.

בהפסקות ובשעות הפנאי שיחקנו במשחקים שלא היו צריכים לקנות אותם. חמש אבנים שיחקנו מאבנים חלקות שמצאנו בחצר, סרגנו על מסמרים ארוכים, שיחקנו קלאס ו"ארץ" – היינו מסמנים מעגל על החול וחוצים לשניים בעזרת מקל, במשחק זה היינו צריכות לכבוש שטחים.

בשנת תשל"א התחתנתי עם מנחם בלוי. בחתונות היה נהוג שהמשפחה מכינה את האוכל: סלטים, דגים, בשר, קינוח וכו'. את כל מה שהיה צריך לבשל, לאפות ולהקפיא היו מביאים למאפיה וכך היו יכולים לעשות זאת בכמות גדולה יותר מאשר בבית. בעת הצורך גם המשפחה המורחבת הייתה עוזרת בהכנת האוכל ובכל מה שהיה דרוש לצורך החתונה.

בהוראת הרבי מליובאוויטש קבענו את ביתנו בנחלת הר חב"ד בקרית מלאכי. כיום אנחנו נמצאים כאן ארבעה דורות! רוב השנים עבדתי בבית בתפירה ובעלי היה מורה. לפני עשרים שנה התחלתי לעבוד בתיכון "בית חנה" בנחלת הר-חב"ד. במשך השנים נולדו לנו שנים עשר ילדים, חמש בנות ושבעה בנים. ביתנו הבכורה התחתנה במלחמת המפרץ גידלה ילדים ובהמשך גם הנכדים התחתנו ונולדו להם ילדים (נינים). בתנו השניה התחתנה גם היא ונולדו לה ילדים וכן הלאה… כיום משפחתנו מונה מעל 100 נפשות כ"י!

הזוית האישית

אסתי אייזנבך ודבורי גושן: נהנינו מאוד לשמוע את סיפורה של סבתא. אנו מאחלות לה בריאות והצלחה בכל מעשי ידיה.

מילון

פלמ"ח
אניית מעפילים. נקראה על שם ארגון הפלמ"ח. הבריטים הפעילו נשק חם כנגד אניית המעפילים והתנהל בה קרב אלים עד לתפיסתה, בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. מחנה המעצר בעתלית - שימש למעצר מעפילים ופעילים במחתרות, וכן כמחנה מעבר לעולים. המחנה נפתח בינואר 1940, ופעל במתכונת זו עד להקמת מדינת ישראל במאי 1948. במשך השנים נעצרו בו למעלה מ-40,000 מעפילים. ב-1987 הוכרז כאתר לאומי למורשת ההעפלה והעלייה של מדינת ישראל.

מעברה
המעברות היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

ציטוטים

”ב"ה זכינו להקים משפחה לתפארת ולרוות נחת יהודי חסידי.“