מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות העליה וההתאקלמות שלי בישראל

אביבה צדיק וליאור שונק
אביבה והבעל אבי
סיפור עלייתי וההתאקלמות בארץ

זיכרונות העליה לארץ של אביבה

שמי אביבה עמנו נולדתי ב-23 למרץ 1946 בעיר גבסה שבטוניס.

הגעתי לארץ בשנת 1955 כשהייתי בת 9, יחד עם משפחתי, זוג הורים ושבעה אחים. אני הייתי הילדה השלישית במשפחה.

בטוניס היינו במעמד גבוה היה לנו בית בן שלוש קומות, הקומה התחתונה הייתה מיועדת לשכירות, ובד"כ היו שוכרים אותה ערבים נחמדים, באחת השכירויות האחרונות החביאו טרוריסטים בדירה, כול פעם התחלפו הטרוריסטים. בפעם הראשונה והשנייה ששכרו טרוריסטים היו מגיעים לעסק של אבי – עסק לבדים יוקרתיים ודבריי נדוניה, לוקחים סחורה ולא היו משלמים. הקבוצה השלישית שהגיעה  לא הסכימה שיגורו למעלה יהודים ולכן הם רצו לחסל אותנו. דיברנו עם הערבים הטובים המגשרים, שהציעו לאבי כמעשה גישור לחתן בנות עם בנים ערבים, שכן נאמר כי הצדדים הם יהודים טובים וערבים טובים. לאבי נדלקה נורה אדומה והבין שהמצב קשה וחמור ולכן תוך 24 שעות אבא שלי ארגן מזוודות, לקחנו דברים מינימליים ונסענו מהעיר גבסה.

הגענו מטוניס, דרך צרפת, ואחר כך לארץ. הדרך לא הייתה קלה. מטוניס לצרפת עלינו על האונייה  שזו הייתה אוניה מאוד ישנה. על פי השמועות העלו לאוניה במקום  500 נוסעים, מעל 1000 נוסעים. היה זה בחורף כשהים היה סוער וגועש ותוך כדי הפלגה מטוניס לצורפת, האונייה התחילה לשקוע ולהתנדנד. קיבלנו הוראה מהמבוגרים, והלבישו אותנו באפודות הצלה והמצב החמיר ולא ידענו מה יקרה ובכינו, התחבקנו והיינו בהיסטריה ולא ידענו מה גודל האסון. המבוגרים לא סיפרו כי לא רצו להבהיל אותנו יתר על המידה ורק שמענו שהם אומרים "וואו איזו גזרה" כמה פעמים, והבנו את זה כי דיברנו ערבית וצרפתית ואחד נפל על השני ומישהו אף איבד את הנעליים שלו ולבסוף הגענו לצרפת לנמל מרסיי.

במרסיי במחנה קודרינאס, שיכנו אותנו באוהלים. שמונה חודשים היינו שם, נכחו במקום גם עולים ממרוקו, מאלג'יר, מצרפת. ולמי שהיה לו משפחה גדולה יותר הוא נסע מוקדם יותר לישראל. כמעט לכולם היו משפחות גדולות. והיו דליפות של גשם והיו שמיכות רטובות ובגדים רטובים ולא הלכנו לבית ספר והיה אוכל מינימלי, אבל ההורים תמיד דאגו שיהיה לנו טוב, ולא היינו מפונקים כי היה ממש קצת והתחלקנו בין השכנים. הייתה אחדות בגלל אותה מטרה להגיע לארץ ישראל. הודיעו לנו שלושה שבועות שאנחנו קרובים להגיע לארץ.

כאשר הגענו לחיפה באונייה, העלו אותנו על משאיות מבלי לשאול על רצוננו והביאו אותנו למעברה בעיר צפת. קבלנו צריף בלי חשמל בלי מים, חיינו שם כתשעה חודשים. במהלך חודשים אלו אמי סבלה מכאבי שיניים חזקים מאוד עד סף מוות ממש, הגיע איש מבוגר בעל מבטא ערבי ואמר "חאלק חאלק" (ספר).  הסברנו שהבעיה היא שיניים והוא אמר גם את זה אני יודע, הוא לקח את אמי וחפת את ראשה בין רגליו ועם פלייר הוציא לה את השן, הייתה לו כוונה מאוד טובה לעזור, אך כאמור הסיטואציה הייתה קשה ומתוך מצב של אין ברירה כיוון שאימי סבלה מאוד. לאחר מכן אימי אושפזה בבית חולים פוריה לאחר שפניה התנפחו מאוד ואף חטפה זיהום.

החיים בצפת  היו מאוד מאוד קשים ואחר כך עברנו למעברה ברמלה, היינו שם כשמונה שנים.  קבלנו שני צריפים ללא מים או חשמל. אחרי שמונה שנים שמענו שיש עיר חדשה בשם אשדוד. הדודים שלנו עברו לאשדוד אז גם אנחנו עברנו והחיים שלנו היו יותר טובים. במעברה זו היה מים וחשמל. במעברה באשדוד כול שבוע הייתה מגיעה משאית או שתי משאיות עם משפחות של עולים מכל מיני מקומות בעולם, אנחנו הוותיקים היינו עוזרים להם עם השפה, עם הרישומים לבתי הספר. היינו אומרים להם לאן ללכת, ענייני מכולת, קניית קרח, אוכל, מים, נפט והיינו בקשרים טובים איתם.

משפחה אחת הגיעה ממרוקו, שבת ראשונה מאוד שמחו מהעיר, ויצאנו קבוצה של ילדים לחוף הים ושם היה נחל לכיש והילדה שמחה מאוד רק שמה רגל במים ומיד טבעה ואז כול המשפחה התחילה לקלל והם כעסו מאוד ואנחנו הרגענו אותם. זה היה אירוע טרגי ועצוב מאוד.

רשמו אותנו בתור לשיכון לקבלת בית. אחרי שנה שנה וחצי קיבלנו בית באשדוד ברחוב אילת ואותם שכנים שהיו איתנו במעברה היו איתנו שם ועד עכשיו אנחנו בקשר עם הילדים שלהם .

הכרתי את בעלי דרך השכנים במעברה והיינו שנתיים ביחד ואז התחתנו ב- 1965. נולדו לנו שלושה ילדים. בעלי עבד בנמל אני הייתי עקרת בית, כול כולי הקדשתי לילדים ולבית. אחרי שהבן הכי קטן שלי שחר היה בן 3 הלכתי לעבוד כסייעת בכתיבה לגיל הרך בבית ספר רמב"ם באשדוד. עבדתי כ-30 שנה בגן. בחרתי בעבודה זאת בגלל שאהבתי ילדים וגם דאגתי שהעבודה תהיה נוחה לאורח חיי,  שהילדים שלי יהיו איתי בבית גם בחופשים. הילדים שלי למדו במקיף א'. הבת שלי ענת הייתה קצינה, היא סיימה טירונות וישר יצאה לקצונה, סיימה בהצלחה את השרות שלה והיום היא מעצבת ויש לה שני ספרים "עיצוב בצבע" ו "שדרוג בצבע". התחתנה וילדה בת, והיום היא בת 52. שי הבן שלי ילד מקסים אוהב לגלוש והלך לצבא לצנחנים והיה חניך מצטיין פעמיים, הוא חזר בתשובה והיום הוא מאוד דתי ויש לו שמונה ילדים, הוא בן 48. הבן הכי קטן שלי שמו שחר הוא שירת בגבעתי כאשר סיים פתח עסק ניסור וקידוח בבטון הוא נשוי ויש לו ארבעה ילדים.

מכתש ועלי – חפץ הנחושת שעבר בירושה במשפחה

מכתש הנחושת היה של סבתי מצד האבא. לאבא שלי היה חפץ חשוב הוא היה גדול וכבד עשוי נחושת, היו עליו חתימות וציורים של אנשים ואומנים מיוחדים שעבדו על המכתש ימים ולילות המכתש היה כלי מאוד חשוב כי בו היינו כותשים תבלינים. בכל בית מזרחי היה מכתש ועלי אבל לאף אחד לא היה מכתש כשלנו. בכל שנה אמי הייתה רוחצת אותו בחול ולימון, הוא  היה נוצץ ובוהק ומבריק והוא ניחרט בזיכרון שלי.

יום אחד אבא שלי הלך לעבודה, היה חופש ושמענו קולות "קונה נחושת!" אימי אמרה לכי תשאלי מזה, אולי הוא מהסוכנות. שאלתי את השכנה והיא אמרה שהוא קונה נחושת אז אימי קראה לבחור והוא נדלק על המכתש והעלי אבל הוא אמר שזה לא שווה הרבה ואימי אמרה שהיא זקוקה לכסף ומכרה את המכתש ועלי בכמה גרושים. כאשר אבי שב מהעבודה, שאל האם בא מישהו מהסוכנות אימי ענתה לא,  אבל סיפרה על הבחור שקנה את המכתש היקר ואבי מאוד כעס בגלל שזה היה מזכרת מאימא שלו. אבל לא ידענו, רק שהבנו את גודל הטעות במכירת המכתש והעלי התחלנו לצחוק ולבכות, היינו ממש בשוק משום שראינו שאבי היה מאוד עצוב מאובדן זה.

כיום אני ובעלי אבי צדיק, פנסיונרים, אבי פנסיונר הנמל ואני פנסיונרית של העירייה, אנו מתנדבים בקהילה בין פעם לשלוש פעמים,  כמו כן, יש לנו תחביב כניצבים בסרטים, בפרסומות וסדרות וזה ממלא אותנו מאוד.

נהנים מהילדים והנכדים ואוהבים לגור בעיר אשדוד.

הזוית האישית

אביבה צדיק- שמחה ונרגשת על ההזדמנות לספר את סיפורי ועל שיתוף הפעולה עם ליאור התלמיד שהיה קשוב ועבד איתי, מודה על הסבלנות של לימור וליאור וכל בית הספר. ליאור שונק– היה לי מאוד מרגש וכיף לעבוד עם אביבה, למדתי ממנה הרבה ועד כמה היא מדהימה.

מילון

חאלק
ספר

קודרינאס
שמו של מחנה המעבר במרסיי, אליו הגיעו העולים בשנות החמישים, בדרך לארץ ישראל. במחנה שהו תקופה של כמה חדשים עד שהגיע תורם לעלות לארץ.

ציטוטים

”לאבי נדלקה נורה אדומה תוך 24 שעות אבא שלי ארגן מזוודות לקחנו דברים מינימליים ונסענו “