מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות החיים במעברה מושב אחוזם

סבא שלום ורותם
שלום מלכה על גבי חמור במושב
שלום מלכה מראיין את יוסף אברג'ל

הסיפור שלי משולב בסיפורו של יוסף אברג'ל אותו ראיינתי לאחרונה, שחווה את חוויות המעברה עם העלייה בשנות ה-50 לארץ. אני יליד שנות ה-50 חייתי במושב אחוזם ולי חוויות ילדות ונעורים מהמקום.

סיפורו של יוסף אברג'ל: יוסף שנולד במרוקו ועלה לישראל בשנת 1950 עם הוריו וארבעה אחים, הקטן בגיל חודשיים. בהיותו בן 5 הגיע עם משפחתו למעברה "אבו ג'יבר" סמוך למושב אחוזם. במעברה היו 36 משפחות כולם עולי מרוקו. כל שתי משפחות קיבלו צריף. משפחה אחת קיבלה אוהל. במעברה היה צריף ששימש כמכולת שנפתחה אחת לחודש ולכל משפחה חלקו: אבקת ביצים, מרגרינה, גבינה בתוך קופסה מצופה בשעווה, ריבה, שוקולד. על השוקולד היה מוטבע ציור של חיילת. כל ילד קיבל שוקולד אחד לחודש. משאית הייתה מגיעה אחת לשבוע ממושב קוממיות ונותנת לחם לכל משפחה כמספר בני המשפחה.

סבא ורותם ליד הצריף הראשון במושב

כאשר הגענו לארץ היינו בשער עלייה מס ימים, היה שם הרבה לחם, בחור בשם מסעוד פרץ לקח את הלחם פורר אותו, יבש אותו והכניס לתוך שקים שהכין מהשמיכות של הסוכנות. לימים כאשר הדרך למעברה נחסמה למשך חודש ימים בגלל הגשמים, מסעוד פרץ חילק לכל האנשים פירורי לחם שהכין בשער עלייה.

במעברה היה רבש"צ בשם חנן, שתפקידו היה להיות אחראי על הביטחון. חנן לקח את כל הגברים לבית ג'וברין ולימדו אותם להפעיל נשק, כל ערב הוא היה מחלק לשני אנשים נשק כדי שישמרו על האנשים במעברה, התקופה הייתה מפחידה כי היו מגיעים ערבים (פדאיון) ומנסים לפגוע בנו.

הביאו למעברה סוסים  מחו"ל, כדי לחלק לנו בהמשך כאשר נגיע למושב. את הסוסים שמרו במתחם מגודר ויכולנו להשתמש בהם  למטרות הבאות: 1. פינוי יולדות עם הסוס והעגלה לקיבוץ בית קמה. 2. לחפש לנו מזון בכל האזור (פירות, ירקות, שאריות חיטה לאחר הקציר ועוד) מספר משפחות היו עולות על העגלה והולכות למושב אמציה, "קוביבא ו – דוממא " (כפרים ערביים שתושביהם ברחו מהמקום) אספנו שם זיתים, תאנים משמשים ותפוחי עץ, הייתה שמחה גדולה בהבאת הפירות למשפחות במעברה, והכול היה בשותפות.

יוסף אברג'ל מוותיקי המעברה

וכך מספר יוסף: "באחת הפעמים, הלכנו לקוביבא, הייתי קטן אמרו לי לטפס על עץ הזיתים ולקטוף, לפתע אני מזהה מרחוק ערבי, שהרים את הראש ומוריד בפתאומיות ואז הוא ירה ירייה. הכדור אומנם לא פגע, אך מהבהלה שניים מהמבוגרים שהיו למטה ברחו מהמקום. נשארתי על העץ מת מפחד, ובוכה בשקט כי חשבתי שהרגו את מסעוד פרץ, להזכיר אני רק בן 6. הצמדתי את העלים של העץ על פניי כדי שהערבי לא יראה אותי. הערבי הגיע למקום וגנב את הסוס, כמובן חזרנו רגלי עד המעברה.

הצבא תפס 72 פרות והביא אותם אלינו למעברה. את הפרות הם שמו במתחם עם קונצרטינה (חוט תיל דוקרני) ודרשו מאיתנו לשמור על הפרות. אכן שמרנו על הפרות אך הרשינו לעצמנו לקחת מעשר מידי פעם. השחיטה הראשונה הייתה בברית של ישראל רחום, שחטו חגגו ואכלו. לאחר השחיטה, היו ממליחים את הבשר ותולים על חבל לייבוש. הבשר המומלח התייבש ויכולנו לשמר אותו לתקופה ארוכה ללא קירור. אבא שלי היה חולב מהפרות  ומחלק לכל האנשים במעברה, מהחלב שנישאר אימא שלי הכינה חמאה וגבינה וחילקה לכל דיירי המעברה. במרחק של ק"מ מהמעברה היה בסיס צבאי, אבא שלי היה הולך לטבח הצבאי נותן לו חלב ובתמורה מקבל מוצרי מזון.

במעברה הייתה באר מים, מהבאר שאבנו מים לשתייה ומידי פעם גם לשטוף את עצמנו בתוך גיגית. את הגיגית עם המים אימא הייתה מחממת בעזרת גחלים שהכינה מקרשים.  קיבוץ דגניה וקיבוץ בית זרע עיבדו את האדמות של המושב. בזמן הקציר כל האנשים שבמעברה היו מגיעים לשטח ואוספים חיטה שנפלה או נשארה בשדה. היינו הולכים עם הסוס והעגלה לרהט לשיך סולימאן, שהיה טוחן לנו את החיטה ובתמורה מקבל 3 ק"ג קמח. בנוסף היה שם סחר חליפין עם הנשים הבדואיות, נתנו להם קמח ובתמורה קיבלנו  מהם ביצים, אפרוחים, תרנגולות, ירקות.

בית הכנסת במעברה היה בצריף. ספר התורה הובא על ידי אחד העולים ממרוקו. להפתעתי סיפר לי יוסף: התנועה מינתה את אבא שלי לרב המקום (הוא היה רק בן 23 ), כי ידע קרוא וכתוב, לקרוא בספר תורה ולהנעים למתפללים בפיוטים לשבת ולחגים. התברר לי שאפילו שילמו לאבא שלי שכר מסוים, והנה כעבור חצי שנה הגיעה למעברה משפחת אלקבץ וראש המשפחה היה רבי יצחק אלקבץ, רב ידוע צנוע ומקובל, אבא שלי לקח אותו, בדרך לא דרך, לתנועה וביקש למנות את רבי יצחק אלקבץ לרב של הקהילה ולהעביר לרב את השכר החודשי. מה שמדהים אותי – הימים היו ימים קשים אין מה לאכול, לא רואים את האור בקצה המנהרה, אבל אבא שלי ויתר על משכורתו והעביר אותה לאדם שלדעתו היה ראוי יותר להיות הרב של הקהילה.

יחיאל – סדרן העבודה במעברה, כיוון שלא הייתה מספיק עבודה לכל הדיירים במעברה, יחיאל קבע מי יעבוד וכמה ימים בשבוע יעבוד בהתאם לגודל המשפחה. היה לנו במעברה צריף – שהוא גן ובית ספר, למורה קראו לילי, לילי הייתה חיילת משוחררת ולימדה אותנו בצריף, היא גם ישנה במעברה בכיתת לימוד. בחופש הגדול שלחו אותנו הילדים לקייטנה למשך חודשיים מחוץ לבית, סליחה מחוץ לאוהל, שלחו אותנו למשפחות שעיבדו את האדמות שלהם בגדרה, שם עבדנו כל תקופת החופש הגדול, התנאים היו מצוינים. יש חשמל, מים חמים, שירותים בבית ואוכל בשפע.

המעבר למושב ראשית, פירקנו את הצריפים שגרנו בהם והובלנו אותם למושב. הרכבנו אותם וגרנו בהם עד שסיימנו אנחנו לבנות את הבתים בהדרכתם ופיקוחם של חברת סולל בונה. חברת "עמיר" ו"עמל" עיבדו את החלקות שלנו. לאחר מכן הגיע מדריך חקלאי שחנך אותנו יום יום שעה שעה וכך בעצם חברי המושב למדו לגדל ירקות בכוחות עצמם, ועשו זאת בצורה טובה ומוצלחת ובא לציון גואל. והיום אנחנו גאים בהורים שלנו שהצליחו לגדל אותנו ולהשקיע בנו והביאו אותנו עד הלום. העלייה של ההורים הייתה מטעמי ציונות בלבד, לא גורשו ממרוקו, לא היה לנו רע, התפרנסו בכבוד, היה להם הכול, אבל כלום, כי לא הייתה להם ארץ ישראל, שאליה התפללו בוקר צהריים  וערב, וכאשר הגיע הרגע שיכלו לעלות לארץ עזבו הכול אבל הכול (עסקים , משפחה, חברים) ועלו לארץ הנכספת, לארץ הקודש. מעניין שלא שמעתי מהם ולו פעם אחת קיטורים על התנאים הקשים שהיו להם.

סבא שלום והנכד רותם ליד הצריף הראשון במושב אחוזם

לבסוף אני מרגיש חובה לספר, להגיד, אפילו לצעוק בקולי קולות  ובהתרגשות, איך, איך זה שמדינה קטנה וצעירה רק בת שנתיים, וידעה להתארגן לקלוט עולים, לבנות, לשמור על ביטחון המדינה, ולטפל בכל חבלי הלידה שהם קשים מנשוא. זה מדהים שהיה גוף שיכול היה לתת אוהל, מטה, שמיכה, פתיליה, וגם אוכל. אומנם להורים ולכול העולים היה קשה מאוד בשנות ה-50, אבל זה מבחירה, לימים ירגישו וידעו שהבחירה שלהם הייתה מצוינת להם ולדורות שאחריהם.

ישנו שיר של שאול טשרניחובסקי שאומר "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", אני יודע ומרגיש מה היא תבנית נוף מולדתי, זה בעצם המושב. מושב אחוזם שבו גדלתי ועברתי את כל החוויות לטוב ולרע. אבל לצערי לא שאלתי את הוריי מה היא תבנית נוף מולדתם, מעניין מה היו עונים לי.

הזוית האישית

"אין עבר בלי עתיד" הקשר הבין דורי שבו אני לוקח חלק, מהווה בסיס חשוב למרקם היחסים בתוך המשפחה. התכנית הציפה חוויות חדשות ועוצמתיות, מפגש עם אנשים מעברי, ועשה סדר בסיפורי הילדות שלי. ההשתתפות במפגשים אפשרה לי לנטוע ברותם, הנכד שלי, את שורשיו "כי האדם עץ השדה". לתחושתי מפגשי התכנית מצמצמים את פער הדורות. אני שמח מאוד להיות חלק מהתכנית המהווה גשר בין דורי ערכי ונפלא. אני מודה על הזכות לקיים קשר זה, ועל כך תודתי להנהלת בית הספר, לשני, טל ומזל. ועל זה נאמר "דע מאין באת".

מילון

מושב אחוזם
אחוזם הוא מושב עובדים, מדרום לקריית גת, המשתייך לתנועת הפועל המזרחי, ובו מתגוררים תושבים דתיים וחילוניים כאחד. היישוב נמצא בחבל לכיש והוא חלק ממועצה אזורית לכיש. שמו של היישוב ניתן לו על שם אחד מצאצאיו של יהודה.

ציטוטים

” "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" מושב אחוזם שבו גדלתי הוא תבנית נוף מולדתי. “