מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונותיו של ילד מעברה

סבא דוד עם הנכדה שירי
דוד בן 16
סיפור ילדותו ושנות הנעורים של סבא ותהליך קליטתו בארץ

סיפור חיים

עליתי לארץ עם הוריי, אחותי ואחי, בשנת 1950, הישר למעברת "שבות-עם" הידועה כמעברת בית-ליד. 7 השנים בהם גרנו במעברה הם שנים מכוננות שהשפיעו על חיי ועיצבו את אישיותי – ולימים את השקפת עולמי – יותר מכל תקופה אחרת; לפיכך, תקופת התפתחותי במעברה מגיל חמש וחצי עד שתים-עשרה וחצי, היא למעשה סיפור חיי. כל  הקורות אותי מיום שעזבתי את המעברה, הם פועל יוצא של החוויות שצרבו אותי ב- 7 שנים אלה.

הנה הסיפור: "זכרונותיו של ילד מעברה"

העלייה לארץ ישראל  – התעיה בסמטאות טהראן

אני בן שנתיים

 

נולדתי בעיר מהאבאד, בחבל קורדיסטן שבאיראן, בשנת 1944.

אימי בת 5 יושבת משמאל.

 

כשהייתי בן 5 ומדינת ישראל בת שנה בלבד, החלו בקהילה שבה נולדתי לדבר על עליה לארץ ישראל. בהיותי בן חמש וחצי הגיע לקהילה שליח "הסוכנות היהודית" שקראו לו "הרב לוי" כדי להעלות את הקהילה לארץ ישראל. בני הקהילה התמימים ראו בשליח "הרב לוי"  משיח שבא להוציא אותם מן הגולה ולהביא אותם לארץ ישראל.

אבי לא חיכה עד שכל הקהילה תעלה יחד לארץ ישראל, הוא הקדים וארז את מעט חפצינו הדלים וכולנו (אבי, אימי, אני, אחותי ואחי ) נסענו לטהראן כדי לעלות משם לארץ.

אחי, אחותי ואני בחצר ביתנו שבטהרן לפני העליה לארץ.

 

בדרכנו לארץ התגוררנו במשך 3 חודשים, בחדר שכור בשכונת עוני בטהראן, בהמתנה לאשרת עלייה לארץ.

בהיותנו בטהראן, נהגה אימו ללכת מידי יום לשוק לקנות מצרכי מזון, כשאני נלווה אליה. באחת הפעמים, אימי שכחה בחנות ככר לחם שקנתה ואני התעקשתי לחזור לחנות לבדי ולהביא את ככר הלחם. כשחזרתי מהחנות עם ככר הלחם איבדתי את דרכי ולא זכרתי איך מגיעים הביתה. הורי דאגו מאד לשלומי מפני שבאותם ימים היו חטיפות של ילדים בטהראן. לאחר שיטוט מפחיד של 6 שעות בסימטאות טהראן ורחובותיה, כשאני ממרר בבכי, מבולבל ומפוחד, פגשתי איש יהודי שזיהה אותי מביקורי בבית הכנסת בשבתות. האיש היהודי חיפש ומצא את בית הורי והחזיר אותי לחיק משפחתי.

שבועות אחדים לאחר ארוע מפחיד זה, משפחתי קיבלה, סוף-סוף, אישור לעלות לארץ ישראל וכך עלינו משפחתי ואני לארץ במטוס שהסוכנות היהודית שכרה.

ב-5 בינואר 1950 ט"ז בטבת תש"י, הגעתי עם משפחתי ל"שער העלייה" בחיפה, שהיה מחנה מעבר שדרכו הגיעו עולים חדשים לארץ ומשם הועברו ע"י הסוכנות היהודית למקומות יישוב בארץ. לאחר כשבוע ב"שער העלייה" הגיעה משפחתי ל"מחנה עולים" ליד העיר נתניה ששמו "מעברת בית-ליד".

המעברה

עם קום המדינה, האוכלוסיה היהודית בארץ מנתה 650,000 נפש. משנת 1948 ועד 1951, הגיעו לישראל למעלה ממליון יהודים – האוכלוסיה היהודית שילשה את עצמה, על כל יהודי שגר בארץ הגיעו 2 נוספים. (הגידול הזה באוכלוסיה שקול לכך שבמשך 3 השנים הבאות יתווספו ל- 7 מליון היהודים הגרים בארץ 20 מליון נוספים). את המוני העולים האלה היה צריך לקלוט – לבנות להם בתים, לספק להם תעסוקה (מקומות עבודה שתהיה להם פרנסה), לספק להם חינוך (בתי ספר וגנים, מורים וגננות), לספק להם שרותי בריאות (בתי חולים, מרפאות, רופאים ואחיות) ושרותים רבים נוספים.

המדינה הצעירה והענייה לא יכלה לספק את כל זה – הפתרון שנמצא לשכן את המוני העולים היה "מעברות" – המילה "מעברה" גזורה מהמילה "לעבור". "המעברה" היתה פתרון דיור זמני שממנו יעברו העולים למקום מגורים קבוע. הדיור הזמני במעברות היה באוהלים, ב"בדונים" – צריפי בד וב"פחונים" – צריפי פח. אני עם משפחתי הגענו משער העליה למעברת "בית ליד" (שנקרא כך על שם מחנה צבא בריטי שבשטחו הקימו את האוהלים והצריפים של המעברה).

מעברת "בית-ליד" חולקה לשבעה "מחנות", בכל מחנה שוכנו המשפחות באוהלים, בדונים ופחונים שנבנו במספר שורות. סך כל תושבי המעברה נע בין 20,000 לבין 30,000 נפש.

בכל מחנה היו בין 10 ל- 20 פחונים ציבוריים, פזורים ברחבי המחנה, ששימשו לשרותים ומקלחות לכל אוכלוסיית המחנה. בנוסף לכך שכנו במבנים נטושים של הצבא הבריטי במעברה מוסדות ציבוריים כמו מינהלת המעברה, בתי ספר ומירפאת קופת חולים.

תחילת הדרך במעברת בית ליד

משפחתנו שוכנה במחנה ב' שבמעברת בית-ליד. בעשרת הימים הראשונים גרנו יחד עם כ- 50 משפחות במבנה של הצבא הבריטי שהיה אולם גדול שבו גרו כ- 50 המשפחות בערבוביה בלי מחיצות הפרדה. מעט החפצים של כל משפחה שכללו שמיכות, בגדים וכלי אוכל נקשרו בתוך שמיכה והונחו על הרצפה. החיים במקום היו קשים מאד, לא היתה פרטיות ולא היו שרותים והיה צפוף ומסריח מאד. לא היה מטבח ואת האוכל קיבלנו ממטבח מרכזי. בימים הראשונים ירד שלג במעברה, לנו שבאנו מארץ הררית שבה ירד שלג בכל ימות החורף, השלג היה דבר טבעי, אבל בתנאי המחיה שהיו לנו שם, השלג הוסיף קושי רב על החיים הקשים, כי לא היו לנו בגדים חמים, אוכל חם, או מקום מגורים מוגן. ימים אלה חקוקים בזכרוני כסיוט. מאז חלפו 68 שנים ולא ירד שוב שלג במישור החוף.

שלג במעברה.

 

לאחר 10 ימים קשים, הועברנו לאוהל קטן ששיך רק למשפחה שלנו. באוהל היו 3 מיטות ברזל שהונחו זו ליד זו ותפשו כמעט את כל שטח האוהל. השמיכות נפרשו על המיטות ומעט המיטלטלים שהיו לנו הונחו מתחת למיטות. בלילה כל חמשת בני המשפחה שלנו (אבא, אמא ושלושת הילדים) ישנו על 3 המיטות.

חיים בחורף במעברה.

 

המעבר לאוהל, שיריעותיו עפות ברוח, היה עלייה בדרגה ובו התנהלו החיים של משפחתנו במשך 7 חודשים.

משפחת עולים במעברה

 

לאחר 7 חודשים, כשנוסף תינוק למשפחה, עזבנו את האוהל. לא היו לנו מטבח, מקלחת ושרותים. אני זוכר שפעם בכל שבוע אמא היתה לוקחת אותנו לאיזה מקום במעברה ובו עמדנו שעות רבות בתור. כשהגיע תורנו, אמא רחצה אותנו מתחת לברז מים קרים עם עוד הרבה ילדים ממשפחות שלא הכרנו.

ה"בדון"  

אישה בפתח בדון במעברה.

 

בקיץ 1950, עברה משפחתנו לגור ב"בדון", שהיה בנוי ממסגרת עץ באורך וברוחב של 4-5 מטר, שעליו ומצידיו נמתחו יריעות של בד עבה כמו ג'ינס, שנקרא ברזנט (מכאן מקור השם "בדון"). הבדון לא היה מרוצף ולא היו בו מים או חשמל ושרותים ומטבח. מים הבאנו בדליים מברז מרוחק ובערב אכלנו לאור מנורה שדולקת עם נפט ונקראת עששית. בבדון היו לנו 4 מיטות ומזרנים. מעט כלי האוכל והבגדים הוחזקו מתחת למיטות.  בדרך כלל לא היה מה לבשל ולפעמים כשהיה מה לבשל בישלנו על פרימוס או על פתיליה שבוערת באמצעות נפט והוכנסה לתוך בור שנחפר בריצפת הצריף.

בבדון זה גרנו 6 נפשות במשך 7 שנים. לא היו בו חשמל ומים זורמים, לא מטבח ולא שרותים, את קירות הבדון והתקרה העשויים ברזנט צבענו בסיד כדי שיהיה בהיר ומואר; אך הסיד נשר כל הזמן מהקירות ומהתקרה על המיטות, על חפצים שונים שהיו בבדון ולפעמים גם לתוך צלחות ולתוך סירים תוך כדי אכילה או בישול. מה שאילץ אותנו לסייד את קירות הבדון והתקרה מידי כמה חודשים או שבועות. נשירת הסיד יצרה ציורים מוזרים על הקירות, פסיפס של שטחים מסויידים או מקולפים מסיד, אחד התחביבים שלי היה לקלף את הסיד מעל יריעות הברזנט, כדי לעצב על הקירות צורות משלי.

כיוון שלא היו שרותים ומים זורמים, ההגיינה היתה ירודה, לכן אימי הקפידה לרחוץ אותנו בכל יום. מידי ערב, כשכבר לא היו תורים בפחון ששימש כמקלחת משותפת, אימי היתה לוקחת איתה פרימוס, 2 פכים גדולים של זיתים או חמוצים, שהוסבו לדודי הרתחה, סבון, מגבות, בגדים נקיים להחלפה ואותנו את ארבעת ילדיה אל המקלחת המשותפת, שבשעות אלה כבר היתה ריקה מאדם. שם היא היתה מרתיחה מים באחד הפכים על הפרימוס ומערבבת בפך השני מי ברז עם המים הרותחים ורוחצת אותנו בסבון ומים חמים – 4 ילדים בזה אחר זה. לבסוף היתה מלבישה אותנו בבגדים נקיים ומחזירה אותנו נקיים ישר למיטה. טכס זה נמשך לפחות שעה והיה חוזר על עצמו מידי ערב במשך כל 7 שנות מגורינו במעברה. כך דאגה אימי לשמור על נקיוננו בים הזוהמה האין סופי במעברה.

במרוצת הזמן, הרחבנו את הבדון, באמצעות יריעות ברזנט, שנלקחו מבדונים שננטשו מדייריהם, והוספנו לבדון הדל שלנו "פינת בישול" ו"פינת רחצה".

חברת הילדים 

ילדים במעברה בחורף.

 

במעברה לא היו לנו משחקים. מחשב עוד לא הומצא, אבל גם על משחקים פשוטים כמו קלפים, פאזלים, מונופול וכדומה לא שמענו ולא הכרנו. ידענו שיש דבר כזה שנקרא אופניים, אך בכל המעברה לא היה אפילו זוג אופניים אחד.

אנחנו נאלצנו להמציא את המשחקים שלנו לבד. שיחקנו במשחקים כמו 7 אבנים, הקפות, דודס וקלאס, אספנו מכסים של צנצנות לבניה, אספנו קופסאות של סיגריות והימרנו עליהם במשחקי זוג או פרט ובמשחקי "אבן-ניר-ומספריים", קפצנו בחבל ושיחקנו ב – 5 אבנים, אבל יותר מכל אהבנו את משחקי הכנופיות.

ילדים בקבוצות גיל שונות וממחנות שונים במעברה חברו יחד לכנופיות. לפעמים מספר ילדים מהכנופיה חברו יחד למעשי קונדס כמו הצצה לתוך אוהלים, הצצה למקלחות, סחיבת כביסה מחבלים ועוד. יותר מכל אהבנו לחתוך את אבזמי הנחושת מיריעות של אוהלים ולמכור אותם בפרוטות לסוחר הגרוטאות בשוק. אנשי התחזוקה במינהלת המעברה אף פעם לא הבינו מי הוא האחראי למעשים אלה ולמה – הם הרי  לא שמעו על סוחר הגרוטאות בשוק.

המטרה של הכנופיות היתה להביס כנופיות יריבות. לכל כנופיה היה מנהיג שקבע מתי ואיך עושים מארב לכנופיה יריבה, איך מגינים על המתחם המבוצר של הכנופיה, מתי ואיך תוקפים מתחם מבוצר של כנופיה יריבה, הוא קבע מי יצא לפעולה ומה תהיה חלוקת התפקידים בין הילדים בכנופיה.

השתמשנו בקשתות וחיצים שבנינו מענפים של עצי אקליפטוס ומחוט קשירה שגנבנו מהשוק, בקרטונים שאספנו מהשוק השתמשנו כמגינים וממקלות שמצאנו בסביבה בנינו חרבות ודמיינו איך אנחנו מתנפלים על האוייבים ומביסים אותם. את רוב זמננו בילינו במשחקי מלחמה בין כנופיות.

הרעיונות באו לנו מסרטים שראינו בקולנוע שהיה במעברה והפעולות שלנו בכנופיה היו חיקוי של גיבורי הסרטים שראינו בקולנוע. בית הקולנוע שכן במרכז המעברה במחנה ב' במבנה  ישן ששימש כבית הקולנוע במחנה של הצבא הבריטי  ובו הקרינו סירטי הרפתקאות וסרטים מצויירים, מערבונים וסרטים היסטוריים. שם צפינו בסרטים כמו "הלפיד והחץ", "רובין-הוד", "שמשון ודלילה", "הגנב מבגדד", "דוד וגולית", "עלי-בבא ו- 40 השודדים" ועוד. לא היה לנו כסף לכרטיסים ובכל הקרנה עמדנו זמן ממושך ליד הכרטיסן שהיה גם בעל בית הקולנוע וגם מקרין הסרטים והתחננו בפניו שיכניס אותנו לקולנוע – עד שהיה נשבר. כשנכנסנו, מובן שלא היו לנו כסא לשבת, אלא ישבנו על רצפת הבמה שהיתה לרגלי המסך.

בחלק מהזמן התגודדנו חבורות-חבורות סביב קיוסק שהיה במרכז המעברה. לבעל הקיוסק היה רדיו והוא היה משמיע לציבור שידורים של משחקי כדורגל. עד היום אני זוכר את שידור המשחק ההיסטורי בין נבחרת ישראל לנבחרת רוסיה שבו הנבחרת הפסידה "בכבוד" בתוצאה 2:1.

בקיץ, ארגנו לנו קייטנות בחוף העיר הסמוכה נתניה – במרחק של 8 ק"מ, אבל ההרשמה לקייטנה לא היתה ממש מסודרת. בבוקר הילדים התאספו במרכז המעברה, הגיעה משאית מי שהצליח לעלות- עלה ומי שלא, נשאר במעברה. לרוב, אני ואחי הצעיר ממני ב -3 שנים, לא הצלחנו לעלות על המשאית ונשארנו מאחור, אבל אנחנו לא מוותרים. בכל פעם שנשארנו מאחור הלכנו-יחד עם 2-3 חברים נוספים – ברגל את כל הדרך מהמעברה עד חוף הים בנתניה. כיון שלא היה רישום מסודר, המדריכים לא הבחינו בבואנו ולא ידעו שנוספו עוד ילדים לקבוצה. בסוף היום, כשהמשאית החזירה אותנו למעברה, היה יותר צפוף ואף אחד לא ידע למה, אנחנו שמרנו את הסוד בינינו.

בקייטנה ליד הבית – אני עומד שני משמאל.

 

בית הספר

בית הספר של המעברה שכן במספר מבנים של הצבא הבריטי. זה לא היה בית ספר במתכונת שמוכרת לנו כיום, לא היו בו מעבדות, ספריה, אולם ספורט וכדומה היו רק כיתות לימוד. הבדל נוסף היה שהרכב התלמידים לא היה אחיד, בכיתה אחת אפשר היה למצוא ילדים בני שנתונים שונים שקובצו לכיתה אחת בהתאם לרמת הלימוד שלהם. בהיותי בן 6 בכיתה א' למדו איתי בכיתה ילדים בני 9,8,7 וגם 10. לא היו סיפרי לימוד וספק אם היתה תוכנית לימודים. המורים היו מבין המשכילים יחסית במעברה וחלקם היו חיילות שנשלחו ללמד במעברות.

אני לא למדתי דבר בבית הספר לבד מקריאה, כתיבה, תרגילי חשבון בסיסיים וסיפורי תנ"ך. לא למדנו מקצועות כלליים כמו טבע, היסטוריה וגיאוגרפיה. רוב התלמידים סיימו את בית הספר בלי לקבל מושג קלוש על העולם הסובב אותם וחלקם גם לא למדו קרוא וכתוב ברמה סבירה.

באותם ימים התפשטה בארץ מחלת הגזזת, שלא הבנתי את סכנותיה, אבל שלטונות הבריאות החליטו לחסן את הילדים בבית הספר מפני המחלה. החיסון גרם לכך שהשיער נשר והילדים היו כולם עם קרחות מבריקות שנמרחו ביוד כתום. זה היה מחזה מוזר לראות כמעט את כל ילדי בית הספר עם קרחות כתומות מבריקות. בגלל המקלחות החמות היום יומיות שאימי הקפידה עליהן אני ואחי הצעירים ממני היינו בין הבודדים בסביבה שלא נזקקנו לחיסון ולא הסתובבנו עם קרחות כתומות מבריקות.

אני הייתי צמא לדעת, אך לא ידעתי ממי ללמוד. נהגתי לאסוף בשוק קרעי עיתונים ישנים שנועדו לעטוף בשר ודגים, הייתי קורא בסקרנות רבה כל מילה וכך נחשפתי למידע על העולם הסובב אותי. העיתונים הישנים היו לי מקור בלעדי לדעת ולהשכלה. כשכבר למדתי לקרוא טוב, התחלתי לעיין בסידורי תפילה שהיו בבית הכנסת, מקריאה שקדנית בסידורי תפילה העשרתי מאד את אוצר המילים שלי בעברית. לא היה גבול לשמחתי כאשר בכתה ג' קיבלתי ספר שכרך יחד את ספרי יהושוע-שופטים ואחר כך בכיתה ד' ו-ה' את סיפרי שמואל א' ו-ב' ומלכים א' ו-ב'. קראתי בעיון רב כל מילה בספרים אלה, פעם ועוד פעם ועוד ועוד. סיפורי התנ"ך ריתקו אותי מאד ולימים גם עיצבו את השקפותי ותפיסת עולמי בכל תחומי החיים.

כמה קינאתי בילד אחד שבאחד הימים הביא לבית הספר את הספר "תנ"ך בתמונות". זה הסעיר אותי מאד והצית לי את הדימיון. עשיתי כל מה שיכולתי לרכוש את ליבו של הילד, כדי שיתן לי לעיין עוד ועוד בציורים המרתקים. לימים בבר המצוה שלי קיבלתי במתנה את הספר הזה והוא שמור איתי עד היום.

השוק

השוק היה הלב הפועם של המעברה, הוא שכן במחנה ב' מול הבדון שלנו במרחק של 10 מ' ממה שהפך להיות הרחוב הראשי של המעברה. מעבר לכביש התפתח שוק שהיה גיבוב של פחים, קרשים ויריעות ברזנט שיצרו מחיצות בין הדוכנים. בשוק מכרו כל דבר – דברי מאכל כמו ירקות, פרי הדר, אבטיחים, מלונים, בשר, עופות ודגים, חפצי בית וגרוטאות. בשוק גם היו בעלי מקצוע שונים כמו חיט, סנדלר וספר והיו בו דוכני ממתקים ודברי מאפה וגם פינות ישיבה שבהם מכרו אוכל מסורתי, וקפה ותה. אני זוכר כי היינו מתגודדים שעות ליד דוכני הממתקים בעיניים כלות ובתקוה שמישהו יתן לנו משהו.

בשוק לא היה פיקוח, שאריות הבשר, העופות והדגים הושלכו ליד הדוכנים שהיו קרובים מאד לבדון  שלנו ותמיד עלה משם סירחון של בשר מרקיב משאריות של בשר ודגים שהושלכו לרחוב באין מפריע והיו מקור למחלות ולזיהומים. בסביבה צצו להקות של כלבים וחתולים שניזונו משאריות אלה.

הדוכנים בשוק היו של אנשים אלימים, בעלי זרוע שהשתלטו על המקום. בהקשר זה אני זוכר חוויה קשה מאד כאשר באחד הימים איש אחד אלים מבעלי הזרוע  רצה להשתלט על פיסת השטח שבין הבדון שלנו לבין הכביש, ממש מתחת לחלון שלנו, ולהעמיד שם דוכן למכירת בשר ודגים. מובן שאנחנו התנגדנו לכך שהאיש יבנה מתחת לחלון שלנו דוכן שקירותיו יחסמו את החלון ויהיה תמיד מקור ללכלוך, לסירחון ולזיהומים. כל בני המשפחה שלי ובהם אחי התינוק עמדנו על משטחי הפח והעץ שהאיש הביא, רקענו ברגלים על המשטחים, בכינו וצעקנו בקולי קולות. תמיכה מוסרית שהעניקו לנו עוברים ושבים ושאר באי השוק וההתנגדות הנחושה והקולנית שלנו אילצו את האיש הרע לותר על מזימתו להקים את הדוכן. הדוכן לא קם.

אספקת מים 

 

אספקת המים במעברה היתה באמצעות בירזי מים שהיו במרכזו של כל מחנה. הבאנו את המים בדליים מברזים שהיו במרחק מאות מטרים ספורים מהבדון שבו גרנו. קצב זרימת המים בברזים היה נמוך ובשעות הלחץ, כשבכל המחנות שאבו מים, היו המים זורמים בקילוחים דקים – לפעמים עד כדי טפטוף. לעיתים נדרשו כ- 10 דקות למלא דלי אחד. על אף שהייתי ילד קטן, הייתי, כבן הגדול  במשפחתי, אחראי על אספקת המים.

התור ליד ברז המים היה ארוך ואני כילד בן 7 עד 12 הייתי מבלה שעות בתור למים. תמיד היו בתור אנשים חזקים ממני שדחפו אותי החוצה מהתור. היה לי קשה לסחוב דליים מלאים, לכן בכל פעם מילאתי חצאי דליים ולאחר שהייתי מביא את המים לבית הייתי חוזר לעמוד שוב בתור למלא את החצי השני. לימים למדתי את השעות בהן הזרם היה חזק, את השעות בהן היו מים ולא היה תור ובתחבולות שונות הייתי מתכנן את שעות הבאת המים. למדתי גם לדעת כי עדיף למלא 2 דליים שלמים ולשאת אותם למרחקים קצרים עם הפסקות רבות על פני חצאי דליים ועמידה כפולה בתור.

ליד הברזים התפתחה מרפקנות שלפעמים הגיעה לכדי אלימות של ממש, מי שהרגיש חזק הרשה לעצמו לעקוף את החלשים ואני הילד תמיד הייתי החלש ביותר. מה שזכור לי יותר מכל הוא החריצים העמוקים והכואבים שנחרצו בכפות הידיים שלי מנשיאה מתמשכת של דליי מים. רק כשעזבנו את המעברה לשיכון עם מים זורמים השתחררתי מהמטלה המעיקה של שאיבת מים.

התורים למזון ולעבודה

במעברה, עמדנו בתור לכל דבר. בעיקר היו תורים בימים בהם חילקו את מנות המזון כמו לחם, שמן, אורז סוכר, אבקת-חלב וכדומה שניתנו בהקצבה לכל משפחה לפי גודלה באמצעות תלושי מזון שקיבלנו מהממשלה. זכורים לי התורים הארוכים שבהם עמדנו כדי לקבל את מנות ההקצבה שלנו.

באחד הימים, אבי חזר הביתה עם "פנס" סביב העין ובידו שתי כיכרות לחם, הוא "חטף" את ה"פנס" בתיגרה שהתפתחה תוך כדי עמידה מעצבנת בתור ללחם. אבי איש שקט ועדין עמד בשקט בתור, אך בכל פעם שהגיע לראש התור, הלחם אזל כי אנשים אלימים נדחפו לתור. כתוצאה מכך התפתחה תגרה שאבי לא היה שותף פעיל בה, אך חטף "פנס" בעין – ועם זה המשיך לעמוד בתור והביא שתי ככרות לחם הביתה".

התורים היו לא רק למזון ולמים. המבוגרים עמדו בתור גם בלשכת העבודה. אני זוכר את אבי משכים קום ללשכה, שהיתה לא רחוק מביתנו. מידי יום אבא היה הולך ללשכת העבודה, עמד בתור שעות רבות וחזר אחר הצהרים מבלי שעלה בידו לקבל יום עבודה. לפעמים המזל האיר לו פנים ואבא שובץ למספר ימי עבודה והביא הביתה כסף לקנות מזון.

שריפה במחסני הסוכנות

מחסני הסוכנות שהכילו ציוד לעולים חדשים שכנו במעברת בית ליד. המחסנים הכילו ציוד כמו קורות, לוחות עץ ויריעות ברזנט לבנית צריפים ובדונים, אוהלים, שמיכות ומזרנים, עמודים לבנית אוהלים, יתדות וחבלים וכדומה.

לילה אחד שהיה במוצאי שבת אנחנו מתעוררים בשעות הקטנות של הלילה לקולות מתנפצים של שריפה משתוללת במחסני הסוכנות. עד מהרה האש התפשטה גם לדוכני השוק, כשרק דרך צרה מפרידה בין הדוכנים הבוערים ובין הבדון שלנו.

אנשים נסו בבהלה מבתיהם כשבידיהם חפצים שונים שרצו להציל מהשריפה ועמדו במרחק בטוח מהאש. אני זוכר איש אחד שהיה גר עם אימו הזקנה זועק זעקות שבר "הכרית שלי", "הכרית שלי". הסתבר כי האיש הטמין בכרית את שארית חסכונותיו שעלו בלהבות עם הכרית שאותה לא הצליח להציל מהאש.

לא היו אז אמצעי כיבוי ראויים  וגם לא היה הגיוני להתמודד עם האש המשתוללת. האש כבתה רק לאחר שכילתה את כל שיכלה לכלות. כילד עמדתי כל הלילה מול הדליקה המשתוללת, שהאירה באור יום את כל המעברה-זה היה מחזה מרתק. האש לא אחזה בצריפים, אך היא כבתה לאחר ששרפה את כל מחסני הסוכנות ואת כל השוק על דוכניו. ימים רבים לאחר השריפה עוד נראו אנשים נוברים באפר בחיפוש אחר חלקי מתכת, כדי למכור אותם בפרוטות לסוחר הגרוטאות.

השיטפון הגדול 

 

הבדון שלנו היה במקום נמוך בפתחו של ואדי שניקז את מי הגשמים. החורף בשנת 1954 היה גשום מאד ושטף את כל המעברה. לילה אחד התעוררתי והנה אני שומע רחש של מים זורמים. לאור העששית אני רואה חפצים שונים שטים על פני המים בתוך הבדון. היו אלה סירים וכלי מטבח אחרים שמאוחסנים מתחת למיטות שנשטפו במי שטפון שעברו דרך הבדון – נכנסו בפתח ויצאו מתחת לדופן שמול הפתח. בבוקר הורי קמו והלכו לעבודה, כדי לא להפסיד יום עבודה שבו זכו אחרי מאמצים רבים. בצאתם הורו לנו לא לרדת מהמיטה לתוך מי השטפון והבוץ שכיסו את ריצפת הבדון.

אני כילד הגדול במשפחה וכבר בן 10 לא יכולתי להשאיר את המצב כמו שהוא. גייסתי את אחותי ואת שני אחי בני ה-7 וה-4 ויחד חפרנו תעלה  מתחת לאחת מדפנות הבדון כדי לנקז את המים אל מחוץ לבדון. לאחר שהוצאנו את המים, נתקלנו בשכבה עבה מאד של בוץ שכיסה את המחצלות שהיו פרוסות על רצפת הבדון. בעזרת חפצים שונים כמו צלחות אלומיניום מכסים של סירים ודליי פח הוצאנו את שכבת הבוץ מהבדון. לקחנו את כל הכלים והחפצים שהתלכלכו בשטפון אל הברז שבמרכז המחנה ושטפנו אותם היטב. עבדנו קשה מאד כדי להוריד את כל הבוץ מעל המחצלות ושטפנו גם אותם מתחת לברז.

לקראת הערב כשהורי חזרו הביתה מודאגים ממה שעבר עלינו הילדים הופתעו ממה שראו, מהניקיון והסדר המופתיים ודמעות של שמחה שטפו את עיניהם. וגם אנחנו  התמלאנו גאווה על שלא ישבנו בחיבוק ידיים ועשינו את מה שהיה צריך לעשות. עד כאן "מזכרונותיו של ילד מעברה".

 

עוברים דירה

כך עברו עלי 7 שנים במעברה. בשנים אלה אוכלוסית המעברה התדלדלה בהדרגה. למשפחות רבות ממוצא משותף, או בעלות מכנה משותף אחר הוצעו פתרונות דיור מהסוכנות היהודית בצורות ישוב שונות – בישובים עירוניים, בישובים חקלאיים ובעיירות פיתוח שהחלו להיבנות. אחרי הצעות נפל רבות הוצע להורי שיכון בשכונת מורשה ברמת השרון – שם עברו לגור משפחות אחיה של אימי ממעברת רמת-השרון. יום מעבר הדירה נקבע ל – 29 באוקטובר 1956 – היום שבו החל מבצע סיני. אבי התקשה למצוא מוביל, כי כל המשאיות גויסו למבצע סיני; לבסוף נמצא טנדר שבעליו הסכים להובלה רק באמצע הלילה. מעט המטלטלים שלנו הועמסו על הטנדר שלפני עלות השחר נסע לרמת השרון עם אימי ואחי הצעיר (שנולד במעברה). אבי גויס למילואים והלך לצבא עם סיום העמסת המטלטלים על הטנדר ודודתי התנדבה לקחת באוטובוס את אחותי, אחי ואותי לרמת-השרון. בהעדר תחבורה ציבורית סדירה נסיעה של 20 ק"מ נמשכה כל היום. הגענו לרמת-השרון לאחר רדת החשכה.

הנעורים ברמת השרון  

בבר המצווה שלי.

סבתי מעניקה לי שעון

אני נושא דרשה.

 

המעבר לשכונת מורשה ברמת השרון היה מהפכה של ממש: בית בנוי במקום בדון. אמנם דירת 2 חדרים קטנה מאד ועדיין ללא חשמל, אך עם מטבח ושרותים ומים זורמים בברזים. לא עוד שרותים ציבוריים מצחינים, לא עוד כפות ידיים חרושות בחריצים מסחיבת דליי מים ובלי שוק מעבר לחלון שאפוף בצחנת בשר מרקיב ונחילי זבובים. עם השיכון קיבלנו גם מרחב פתוח, שדות מעובדים ופרדסים מסביב, המסתורין שאפף את מעבה הפרדסים הצית את דמיוננו כילדים, אכן מהפכה של ממש.

אני עובד בחצר הבית ברמת השרון.

 

עם הרווחה בתנאי הדיור ובסביבת המגורים לא באה גם רווחה כלכלית. מצבנו הכלכלי לא השתפר. סבלנו ממחסור קשה במזון, בלבוש, ובחינוך. בהעדר מקצוע וכישורי עבודה מינימאליים, אבא עסק בעבודות מזדמנות והיה מובטל לעיתים תכופות. אמא נאלצה לצאת לעבוד כעוזרת בית, כשבכל יום היא משאירה מאחור 4 ילדים קטנים ללא טיפול וגם זה לא הספיק לכלכל את הבית. המחסור והמצוקה הכלכלית לא הרפו את אחיזתם עד שבגרנו ונעשינו עצמאיים.

במורשה למדנו בבי"ס "עוזיאל", בי"ס ממלכתי-דתי. רמת הלימודים בבית הספר היתה ירודה מאד, ללא תוכנית לימודים ראויה. מקצועות חשובים כמו ספרות ולשון, אנגלית והיסטוריה טבע וביולוגיה לא נלמדו כלל, חלק משמעותי משעות הלימוד הוקדש ללימודי "דינים" – דיני פסח, דיני פורים והילכות מגילה  וכיוצא באלה. ללא ספריה ללא מעבדה וללא מתקני ספורט. לימודי העשרה – הס מלהזכיר. כשסיימתי כיתה ח' בהצטיינות (הייתי התלמיד היחיד בביה"ס שהצליח ב"מבחן הסקר") , הייתי בטוח שאמשיך ללמוד בהצלחה בבית ספר תיכון.

לחיצת יד ממנהל בית הספר בסיום כיתה ח' – אבי שני משמאל.

 

בשנת 1958, עדיין לא היה בית-ספר תיכון ברמת השרון, נרשמתי ללמודים בבית-ספר תיכון "ראשונים" בהרצליה. בבית-הספר התיכון, שבו למדו ילדים מרמת השרון ומהרצליה הוותיקות, נחשפתי לראשונה לתהום הפעורה בין "ישראל-הראשונה" לבין "ישראל-השניה". לבד מכך שהתלמידים האחרים הגיעו לבית הספר לבושים יפה, עם ילקוט מסודר ועם כריך ופרי להפסקה ואני בבגדים בלויים, ילקוט ריק מספרים וללא אוכל להפסקה, היה פער מהותי בין רמת הידע שלהם ושלי. עולם המושגים שלי היה דל ושטחי מאד וסבלתי מפיגור סביבתי שלא הייתי מודע אליו בכלל. בשיעורי אנגלית לא נכנסתי לכיתה בכלל, כי לא ידעתי אפילו את אותיות ה – a,b,c. כשהתחלנו ללמוד שירה בשיעור ספרות, לא הבנתי למה לא שרים כי לא ידעתי להבחין בין שירה לזימרה,  וכך כמעט בכל מקצועות הלימוד ישבתי בכיתה ובהיתי בחלל . בהעדר ספרי לימוד, לא יכולתי להדביק אפילו חלק מהפער בעבודת בית שקדנית. את כיתה ט' סיימתי עם ציונים שליליים בכל המקצועות העיוניים עם תנאי שאתקבל לכיתה י' רק לאחר שאעמוד בהצלחה במבחן מעבר באנגלית, שיתקיים בתום חופשת הקיץ שבין כיתה ט' ל – י'.  (לא נקבעו לי בחינות תנאי במקצועות אחרים מתוך הנחה וודאית שאין סיכוי שאעמוד במבחן באנגלית).

באותם ימים התגלגל לידי ספר בשם "למד אנגלית בלי עזרת מורה". התנפלתי על הספר כמוצא שלל רב, במקביל השגתי גם את סדרת סיפרי הלימוד we learn English 1,2,3 ואת הספר new horizon שאותם לימדו בכיתה ט', נוסף לאלה גם קניתי מילון אנגלי-עברי ועברי-אנגלי. הכנתי תוכנית לימודים צפופה ומוקפדת, שתביא אותי עד סוף חופשת הקיץ להדבקת פער הידע שלי באנגלית מ – 0 לרמה של סוף כיתה ט'.

מאותו יום כל הזמן  הוקדש למימוש התוכנית. למדתי 16 שעות ביממה, ללא הפסקות, כולל שבתות, כדי לעמוד ביעד. הקושי שלי היה בשני תחומים : האחד ללמוד במשך חודשיים קצרים אוצר מילים שאחרים למדו ב – 4 שנים וגם לזכור את הכל, והשני לימוד ותרגול כללי הדקדוק ללא עזרה והכוונה כלשהי. אחרי כל קריאה של טקסט הייתי משנן שעות את המילים החדשות. איש לא האמין , אבל עמדתי במשימה בכבוד, ללא כל עזרה, והתקבלתי לכיתה י'.

בגדנ"ע בכיתה י'.

 

בשנים שלאחר מכן הדבקתי בהדרגה את הפער בשאר מקצועות הלימוד והייתי ככל התלמידים.

שירות-לאומי, בקיבוץ ברור-חיל, בכיתה י' – אני כורע מימין.

טיול מים בכיתה י' – אני בקדמת התמונה.

 

בסוף כיתה יב' נגשו לבחינות הבגרות 39 תלמידים מבית הספר בשתי מגמות לימוד, 17 תלמידים קיבלו תעודת בגרות מלאה ואני ביניהם.

אני בסיום כיתה יב'.

 

במהלך שנים אלה, מצבנו הכלכלי הורע. אבי נפצע בתאונת עבודה, אושפז כחודש בבית חולים ואחר כך היה  מרותק למיטה במשך חודשים ארוכים, כך שגם התעסוקה החלקית שלו באותן עבודות מזדמנות נפסקה. באותם ימים לא היתה הגנה מספקת לנפגעי תאונות ותשלומי ביטוח לאומי לנפגעים לא היו מעוגנים בחוק. הגשנו תביעת פיצויים, אך לא היו לנו אמצעים לממן עורך דין, מנגד עורך דין ממולח הוציא את החברה הפוגעת זכאית ואנחנו נותרנו ללא פיצוי כלשהו. אי הצדק גבר ואנחנו נותרנו נסמכים רק על הפרוטות שאימי השתכרה בעבודתה כעוזרת בית.

אבי בימי המצוקה הקשים.

 

בהיותי כבר כבן 16 וכבן הבכור במשפחה לא הייתי אדיש למצב זה, ביקשתי מהוריי להפסיק ללמוד ולהתחיל לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. הורי, שניהם כאחד, עמדו על רגליהם האחוריות ומנעו ממני את הפסקת הלימודים והיציאה לעבודה. הסיבה העיקרית לעמדה זו היתה: "אם תפסיק ללמוד, אחיך ילכו בעקבותיך וגם הם לא ילמדו; אך אם אתה תלמד, תשמש דוגמא לאחיך" וכך היה: אני סיימתי את הלימודים בהצלחה ואחי הלכו בעקבותי.

אני בן 16.

 

לאחר סיום הלמודים בתיכון, דרכי היתה סלולה כשאר בני דורי: שרות צבאי, לימודים באוניברסיטה ולימודי הנדסה בטכניון.  במהלך הלימודי בטכניון נשאתי לציפי ויחד הקמנו בית ומשפחה. בתום הלימודים בטכניון  התגייסתי לשרות קבע בחיל האויר כמהנדס, סיימתי את השרות בקבע בדרגת סגן-אלוף ולאחריו התחלתי לעבוד כמהנדס תהליכים בבנק טפחות – עד צאתי לגמלאות.

עם אחותי יום לפני הגיוס לצה"ל.

עם חברים לפני הגיוס

 

אחרית דבר

במעברה למדנו הישרדות ונחישות ולמדנו להיות עצמאיים. העוני והדלות גם לימדו אותנו פרק חשוב בענווה, צניעות והסתפקות במועט. ערכים אלה – ענווה וצניעות – הם אבן יסוד באורח חיי עד היום ואני משתדל להנחיל ערכים אלה לדורות הבאים. מאבק ההישרדות היום יומי במעברה לימד אותנו להיות נחושים במאמץ ליציאה ממעגל העוני והפיגור הסביבתי. לא ביקשנו מתנות מאיש, בעבודה קשה, בנחישות ובהתמדה יצאנו מהמאבק כשידנו על העליונה.

אבי מעניק לי נשיקה במעמד בחירתי לחבר מועצה ברמת השרון כשהימים הקשים כבר מאחורינו.

אני בן 25.

 

עם כל הקשיים והדרך הקשה שעברנו במשך 7 השנים שגרנו בבדון הדל במעברה ועם כל העוני והדלות לא קיבלנו תחושה של קיפוח או מרירות. גם קשיי ההשתלבות כאנשים מועילים בחברה לא היו פשוטים וגם עליהם גברנו בכח הרצון וההתמדה. היום אנחנו אנשים מצליחים ומלאים גאוה על שהתגברנו על כל הקשיים. הלקח הוא שלא צריך להבהל מקושי, קשיים יהיו תמיד. אנחנו התמודדנו עם הקושי ויכולנו לו כנגד כל הסיכויים. כמונו יכול לנהוג כל אחד ומי שיהיה נחוש לא יבהל ויתמיד במאמץ לנצח את הקושי – יצליח.

מובן שברקע של כל המאמצים עמדו ההורים שלנו שממש הקריבו את עצמם עבור עתיד טוב יותר לילדיהם . הם גם היו לנו למצפן ומצפון לבל נאבד ערכים אנושיים בדרכנו אל היעד. דומה כי חלק מן הדברים שאמרתי בהספדים שנשאתי  בהלוויותיהם מבטאים את זה יותר מכל:

אבא,

איש פשוט היית אבא, אחד העם, אחד האדם, אדם פשוט, פשוט אדם. לא איש של מילים גדולות וסיסמאות ולא איש של מליצות. בדרכך ובפשטות מעשיך השכלת להוריש לנו ערכים שעיצבו את עולמנו, הורית לנו – לילדיך – את הדרך במעשים.

כל ימיך היית איש עמל ועבודת כפיים, ירא שמים ואוהב אדם, נקי כפיים ובר לבב. מסתפק במועט ושמח, תמיד שמח בחלקך. היית אסיר תודה על מה שנפל בחלקך, ואכן רב חלקך – לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ובערכים שהנחלת לדורות הבאים אחריך. אמנה רק שלוש משלל מידותיך הטובות שהן תמצית המורשת שהנחלת לנו :

לימדת אותנו בדרכך לרכוש השכלה ודעת.

לימדת אותנו לקחת את גורלנו בידינו ולא להיות תלויים בחסדי הזולת.

ולימדת אותנו יושר אישי ונקיון כפיים.

הייתי נער והימים ימי דלות ומצוקה קשים ואתה שוכב חודשים על חודשים פצוע עם רגל מרוסקת. ביקשתי להפסיק את לימודי בבית הספר התיכון ולעזור בפרנסת המשפחה, אך אתה עמדת בדרכי. בפשטות אמרת לי, שאני כבן הבכור אסלול את הדרך גם לאחי, אם רק אוסיף ללמוד וכך היה. נלחמת בנחישות ובעקשנות האופיינית לך שכם אחד עם אמא, תיבדל לחיים ארוכים, להקנות לנו השכלה ודעת.

באותם ימים גם הייתי עד לארוע שבו קרעת במו ידיך המחאה שנתן לך עובד ציבור כעזרה מפני המצוקה הקשה. לא נדבה אני צריך, אמרת, אלא עבודה – וכשאחרים הפכו שולחנות לקבל עוד ונכלאו במעגל של עוני, אתה סרבת לקבל חסדים וגאלת אותנו מן העוני.

אמי,

אמי זכרונה לברכה הייתה צדקת גמורה. אשה צנועה וישרת דרך, נושאת על שכמה את צער העולם ומצוקותיו ומלאת חמלה לסבלו של כל אדם באשר הוא.

אמא, אנחנו נזכור את ימי תפארתך, ימים בהם ניהלת ביד רמה ובוטחת את ביתך, גוננת עלינו ופילסת לנו דרך וסוככת עלינו כמו נשר על גוזליו. את היית הכוח המניע שלנו ובזכותך אנחנו מה שאנחנו.

בימי סער ומצוקה כשאבא לא השתכר די כדי מחייתנו, היית עזר כנגדו והיית לעמוד התווך של הבית. יצאת לעבוד במשק בית לסייע בפרנסת המשפחה, חצבת מים מן הסלע והבאת אוכל אל פינו. הפסוק "ותקום בעוד לילה ותתן טרף לביתה" אינו מליצה עבורך אלא דרך חיים. בימים של מחסור ואין את משכימה  מדי בוקר ונחפזת לצאת טרם עלות השמש לעמל יומך, לפרנסת הבית. הכר הרך שהעברת לי מדי בוקר, סיפר את רזי תוגתך ואת הדאגה והחרדה לפרנסת הבית בימי המצוקה של אז. את היית רעיה ואם למופת, ובנית משפחה מפוארת, שרית עם כל הקשיים שבעולם ויכולת להם.

תקצר היריעה מלספר כל שבחייך, אך אחטא אם לא אספר איך היית למופת בעיני כל מעסיקייך. את עבדת בעבודת ניקיון פשוטה במשקי בית ובמשרדים אצל שועי הארץ, אך מעולם לא ביטלת את עצמך בפניהם. הם למדו להכיר אשת שיחה מרתקת ורהוטת דיבור, דעתנית וזקופת קומה עם ערכים מוצקים של אנושיות ואהבת הזולת, אשה עם חכמת חיים שדיברה איתם בגובה העיניים. לימים השכילו לשאול בעצתך בכל דבר וענין ולא חדלו להשתאות על השילוב המופלא של הפשטות והחכמה  באישיותך.

אמא, מרצך הבלתי נדלה, חריצותך שהיתה קנאת נמלה, לא היו לשוא. בדוגמא ומופת שהיית לנו, בנחישותך ותושייתך, העמדת יחד עם אבא שבט  מפואר, שנים עשר נכדים ומעל לשני מנייני נינים. כולם עומדים כאן היום ללוותך בדרכך האחרונה. למפגש עם אבא, להשקיף עלינו בגאווה ממקום מפגשכם.

סיפור האהבה שלי:

הזוית האישית

החוויה שלי: תוכנית הקשר הרב-דורי היא פרוייקט חשוב, שמהווה הזדמנות לקשר אינטנסיבי ובלתי אמצעי בין הדורות ומגשר על הפער ביניהם. סיפורי קורות החיים של בני דורי משולבים בתקומת המדינה ובמאבקה לחיים בשנותיה הראשונות. אשר על כן, היתה לי חוויה מרגשת ומעוררת השראה להעביר את זכרונותי כילד מעברה בשנות קום המדינה לנכדתי האהובה שירי. אני מאושר מזה ששירי למדה והפנימה את חוויותי כילד, ובדרכה תדע להעביר את התובנות שלה הלאה.

ברכה לשירי: שירי אהובתי, היתה לי חוויה מרגשת להעביר לך את הסיפור המכונן של חיי, אני שמח שלמדת את הלקח המרכזי של סיפור החיים שלי. אני מאחל לך שתלמדי להציב לך יעדים כערכך ותחתרי בעקביות בנחישות ובאומץ להגשים את חלומותיך.

לסבא דוד, מאוד נהנתי איתך בתוכנית! למדתי עליך הרבה דברים חדשים שלא ידעתי והכרתי אותך מקרוב, הסיפורים שלך עוררו בי השראה רבה. אהבתי במיוחד שסיפרת לי על השיטפון הגדול שהיה בבדון שבו גרת. אני מאחלת לך שתמשיך להנות עם הנכדים והמשפחה. באהבה, שירי

מילון

גרביטציה
כוח משיכה של כדור הארץ

ענו
צנוע, לא מתפאר

בדון
מסגרת עץ, שמעליה ומצידה פרוסות יריעות בד שנקרא ברזנט (צריף מבד)

פרימוס
מכשיר לחימום שדומה לגזיה ומחמם באמצעות אדים של נפט שנמצא במיכל של המכשיר

מעשי קונדס
מעשים שובבים של נערים.

ציטוטים

”"פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית ; כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם"“