מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונותיה של מלכה

סבתא מלכה וציון.
סבתא מלכה עם אביה ועם אחותה הבכורה.
ילדותה של מלכה ועלייתה לארץ

קראו לי מלכה על שם סבתא שלי מצד אבא. ברומניה קראו לי מלינה. בגלל האנטישמיות שם, לא נתנו שמות עבריים לילדים. נולדתי ברומניה בשנת 1953 בעיירה בורשה, שם אבא שלי עבד כרב ושוחט. היינו דתיים תמיד. לא זכיתי להכיר את סבא ואת סבתא, הם נספו בשואה עם כל המשפחה. בבורשה היו חיים יהודיים טובים יחסית למדינה קומוניסטית. חיו שם די הרבה משפחות יהודיות, והיו חיי קהילה יפים. בשנת 1960 עזבנו את בורשה ועברנו לעיירה גורה הומור, שם חיינו 3 שנים, ואז עלינו לארץ בשנת 1963.

נולדתי בתאריך 22.12, ט"ז טבת. היה חורף קיצוני, כפור נוראי, תינוקות מתו מהקור. הורי חששו מאוד לחיי, לכן בכל מקלחת עמדו מסביבי עם שמיכות כדי למנוע את הקור. גרנו בבית קטן, כמובן שלא הייתה מכונת כביסה, לא מקרר. מאחורי הבית היה נחל, שם בילינו הרבה זמן. עיירות הילדות שלי בחו"ל לא היו יהודיות, רוב האנשים היו גויים רומנים. בגלל התפקיד של אבא שלי (רב ושוחט) הגויים באו לאבא שלי לקבל ייעוץ בכל מיני תחומים, כי היה לו מראה מכובד, עם זקן, והוא מילא תפקיד של סוג של כומר בשביל הגויים. בעיירות ילדותי שיחקתי עם ילדים יהודים. למדתי בחו"ל שלוש שנים, כיתות א'-ג'. אני זוכרת שהייתה אנטישמיות כלפי יהודים. כשחילקו מדליות או פרסים, רק הגויים קיבלו. הייתה בעיה בשבת, היינו חייבים ללכת לביה"ס אבל במאמצים רבים קיבלנו פטור מכתיבה. אבא שלי היה תלמיד ישיבה בצעירותו, והוא ידע עברית מעולה. אבל הוריי החליטו לא ללמד אותי עברית בחו"ל בגלל שהמבטא היה שונה. בסך הכל, הייתה לי ילדות יפה בקרב משפחתי והקהילות היהודיות שחיינו בהן.

אבא שלי חלם רבות על עלייה לארץ. שנים רבות הוא ניסה לקבל אישור עלייה לארץ ולא הצליח. הוא סורב בגלל שהיה רב ושוחט והיה לו תפקיד מרכזי בכל קהילה יהודית. הבית היה מאוד מאוד ציוני. כל הזמן דיברו בבית על ארץ ישראל ועל השאיפה לעלות לארץ, לחיות בין יהודים, עם יהודים בארץ המובטחת. בשנת 1963 סוף סוף זכינו לאישור עלייה. בגלל המשטר הנוקשה לא יכולנו להביא הרבה דברים, באנו עם מינימום ציוד. בתחנת הרכבת הוציאו לנו הרבה דברים מהמזוודות, כולל מטרייה ועגילי זהב פצפונים שהיו לי באוזניים. נסענו ברכבות עד נפולי באיטליה. לאימא שלי הייתה אחות בארצות הברית, היא שלחה לנו כרטיסי נסיעה לארצות הברית, היא רצתה שנבוא לשם ולא לישראל. טומי ואסתר, האחים שלי, החליטו שהם לא מוכנים בשום פנים ואופן לנסוע לארצות הברית, הם לא מוכנים לחוות שוב גלות ואנטישמיות. ההורים שלי התלבטו, הם נטו לארצות הברית בגלל שהיו להם שם קרובים. אבל הווטו של האחים שלי הכריע את הכף. בכל מקרה, האחים שלי החליטו שהם עולים לארץ עם ההורים שלי או בלעדיהם. ההורים שלי החליטו שהמשפחה נשארת יחד ועולה לארץ ישראל.

מנפולי שבאיטליה עלינו על אנייה מפוארת בשם "ירושלים" לארץ. הסוכנות היהודית שמעה על ההתלבטויות שלנו, הם רצו אותנו בארץ ישראל. לכן העלו אותנו על האנייה הראשונה שהייתה זמינה. הגענו לארץ ישראל, לקריית שמואל ליד חיפה. הגענו לארץ ישראל, לקריית שמואל ליד חיפה. אני התחלתי כיתה ד' בבית הספר הדתי "הרוא"ה" לא ידעתי עברית ולא היו הרבה עולים בבית הספר שלי. ההתחלה הייתה קצת קשה, אבל המורות לימדו אותי עברית. השתתפתי בכל השיעורים, היה לי קל במתמטיקה, ותוך זמן קצר למדתי עברית והשתלבתי בביה"ס. הייתה לנו שנה ראשונה קשה, בגלל שאבא שלי לא מצא עבודה קבועה כשוחט, הוא עבד בכל מיני מקומות באופן זמני. היה מחסור של אוכל בבית, אני לא זוכרת הרבה, אבל סיפרו. אחי למד באולפן לעברית וגם אחותי, כך שלא הרוויחו כסף. היה לי דוד שגר בקריית חיים, בעל מכולת, והוא הביא לנו המון אוכל רכוב על אופניים בערך פעם בשבוע. אחרי שנה, אבא שלי מצא עבודה קבועה בנצרת עילית כשוחט ומוהל. ואז, מצבנו השתפר פלאים. הוא עבד שם עד שיצא לפנסיה.

לא היה סניף של תנועת בני עקיבא בנצרת, אבל היו לי הרבה חברות מבית הספר. למדתי בתיכון דתי "יהודה" בעפולה. נסעתי מכיתה ט' עד י"ב יום- יום מנצרת לעפולה. למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים מתמטיקה וחינוך. בסוף לימודיי נישאתי, ומאז אני גרה בחיפה.

 

הזוית האישית

הנכדה ציון: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי, אני שמחה שהייתה לי הזדמנות לשמוע אותם.

סבתא מלכה: שמחתי מאוד להיזכר ולהתרגש מהזיכרונות, ולהעביר אותם לדור הצעיר.

מילון

בורשה
בוֹרשַׁה (ברומנית: Borşa) היא עיירה במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה הממוקמת בעמק נהר וישו ליד מעבר פריסלופ המחבר את טרנסילבניה לבוקובינה.

ציטוטים

”כל הזמן דיברו בבית על ארץ ישראל ועל השאיפה לעלות לארץ“