מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונותיה של יונה

יונה וליאם בעבודתם המשותפת בתכנית
יונה בת 41
סיפור חייה של יונה כרמלי - בלפר

שמי יונה כרמלי, כיום הנני בת 70. נשואה לאפרים כרמלי בעלי היקר וסבתא ל-6 נכדים.

מיכל כרמלי כהן היא בתי הבכורה, היא נולדה ב-2.2.73, עוד מעט תחגוג 46, נשואה לאופיר כהן. לה יש ארבעה ילדים: רמה, אריאל, אילון, ארז והם גרים בירושלים.

בני אלון כרמלי הגר בקיבוץ ניר אליהו מתקרב היום לגיל 42, הוא נשוי לקארין ואב לשתי בנות עמית וליאור.

אני נולדתי ב-29.11.48 אני הבת הבכורה להורי שאול ועליזה בלפר ז"ל.

אבא נפטר ב-21.9.17 ואמא נפטרה ב-1.5.16

מסמך המספר על יום לידתי במדינת ישראל

יש לי אחות הצעירה ממני, אסתר, שנולדה ב-7.7.53.

נולדתי בזמן מלחמת השחרור בבית חולים "אימהות" שבחיפה. כיום לא קיים בית החולים הזה.

אבא לחם על הרי הגלבוע בגדוד נהגי הפרידות. כשאמא הגיעה ללדת אותי היא באה בלבוש קיצי וכאשר עזבה את בית החולים איתי היה מזג אוויר חורפי. כאשר אמא ילדה אותי היא שמעה נשים מתלחששות בגינה, הן אמרו כמה מסכנה הבחורה הזו כ"כ צעירה ורזה וכבר עברה הפלה. אמא נתנה להם בראש: "אני ילדתי תינוקת ובעלי חייל שלוחם בהר הגלבוע", כאבא הגיע לבית החולים אמי שמחה מאד והשוויצה בו.

הורי הם ניצולי שואה. אבא נולד ב-23.10.25 בסורוקה שבסרביה (היום זו בריה"מ). הוא עלה בעלייה בלתי לגלית והיה עצור במחנה עתלית שהבריטים תחמו אותו בגדרות תיל. אבא היה מלא בפצעים והיה בתת משקל, איבד את כל משפחתו. היה לו אח אחד בקיבוץ מסילות שעלה לארץ בשנת 1933 ושמו חיים בלפר ז"ל.

אמא עליזה בלפר נולדה ב-26 ליולי 1926. היא ילידת טשרנוביץ שברומניה לאחר המלחמה גם אזור זה שייך לברית המועצות. הם הכירו בגרעין של קיבוץ דן.

הם עזבו את הקיבוץ וגרו בכפר אתא בחדר שכור שהיה שייך למשפחת קרנצר המפורסמת. היום בית זה משמש כ-מוזיאון לתולדות קרית אתא של היום.

כמובן שלא הייתה מכונת כביסה ואמא הרתיחה את החיתולים על הפרימוס. ובישלה על הפתילייה.

גם האוכל היה מאד בצמצום וקיבלו תלושים כדי לקנות את המזון. מה שאני יודעת זה שהייתה לאבא משפחה רחוקה בארגנטינה והם שלחו קופסאות עם בשר. זו הייתה חגיגה גדולה לקבל את הקופסאות וליהנות מבשר.

סיפור קטן על ילדותי המוקדמת

אמא תלתה כביסה בחבלי הכביסה שהיו מחוץ לבית בכפר אתא אני שהייתי בת שנה ו-10 חודשים הייתי בלול. כפר אתא הייתה מוקפת בערבים. השתחררתי מהלול ויצאתי וצעדתי ברחובות כפר אתא, כשהגעתי לקצה הכפר ראתה אותי אישה יהודייה שביתה היה בקצה הכפר, מכיוון שכבר אז דיברתי שוטף היא שאלה אותי לשמי ולשם הורי ואני כמובן עניתי לה. היא לקחה אותי לביתה כי פחדה שהערבים משפרעם יחטפו פעוטה יהודייה ואני שיחקתי עם ביתה הקטנה.

כשאמא השגיחה בחסרוני היא ממש לפי תיאוריה משכה את שערה וצרחה. כל השכנים עלו על אופניים וחיפשו את הפעוטה וגם פועל ערבי אחד שעבד בחווה של קרנצר. הוא הגיע על אופניו לבית האישה ששם הייתי וביקש להחזיר אותי לאימא והיא לא הסכימה לתת אותי. רק אחרי שתיאר את אימא מושכת בשערה מצער היא הסכימה לתת אותי.

כשהוא הביא אותי לאימא- אמא סיפרה לי שהיא רתחה מזעם עלי ואז היא שאלה אותי "למה הלכת?" ועניתי לה: "רציתי קצת לטייל לבד". כמובן שהיא לא יכלה אחרי המילים האלו להפליק לי.

אני בת 4

באותה תקופה אבא עבד כפועל בניין הכי פשוט שיש: בנה גדרות מבלוקים, עבד בכל עבודות הבניין הפשוטות ביותר בשכר יומי וכך חיינו. שכחתי לציין שהשירותים היו משותפים לכל האנשים שגרו שם. הבוילר היה מין דוד שבתוכו הכניסו קרשים והדליקו אותם וכך היו מים חמים לרחצה. גם הבוילר היה משותף לכל השכנים.

כמובן שלא היו מכוניות והיו לאבא אופניים עם רמה שעליהם על הכידון הרכיב את אמא.

אמא סיפרה שאבא רצה מאד לקשור קשר איתי והיות וקודם היה חייל ואח"כ עבד ולא בחל בכל עבודה קשה כמעט שלא ראה אותי ואז בשבתות לקח אותי למשחקי כדורגל שאהב לצפות.

אמא הייתה עקרת בית למופת, תיקנה גרביים, ניקתה כל פינה ביסודיות, הכינה אוכל מכל מה שעמד לרשותה. כשגדלתי היא הכינה "גריבאלאך" זה מן שומן עוף מטוגן, אטריות למרק מביצים. כשהייתי יותר גדולה היא הייתה מכינה רגל קרושה מרגל של פרה וביצים. היא סרגה בשתי מסרגות לכולנו וגם על מסרגה אחת. ידעה לתפור במכונת התפירה שלא הייתה חשמלית (היא הניעה את המכונה עם הרגל) בגדים גם לי ולאחותי. היא אפתה בלי סוף, הכינה ואראניקס מבצק שהכינה בעצמה וגם בורקס שהכינה את הבצק בעצמה.

אני תמיד הייתי אכלנית מצוינת. היה לי מזל גדול שלא הייתי גדולת ממדים למרות התיאבון הבריא שהתברכתי בו. אחותי לעומתי הייתה בררנית גדולה באוכל ולכן אמא קראה לה "גברת יוצא מן הכלל" ואני המצאתי לה שם צימוקי.

אני זוכרת שכשהייתי נערה וחזרתי מהתיכון אמא הייתה מקשיבה לצעדים על השביל מחלון המטבח וכשידעה שיונה חוזרת מיהרה לחמם את האוכל על הגז.

אבל, לא נקדים את המאוחר, כשהייתי בת שנתיים הורי חסכו פרוטה לפרוטה והיה להם 1500 לירות. אפשר היה לקנות בזה מנייה לחבר אגד או לקנות בית של 48 מ"ר בשיכון ותיקים בקריית חיים מערבית. הורי בחרו לקנות את הבית עברנו לקריית חיים מערבית. זה היה בית דו משפחתי. היו לנו עצי פרי בגינה, גויאבות, דשא ופרחים. היה מחסן ובו לאבא היו הרבה כלי עבודה. היה לנו גם מן מבנה קטן ובו היו לנו ארנבות ותרנגולות והיה גם שובך יונים.

אני זוכרת שאהבתי לשחק בחול מאחורי הבית, זה היה צד מערב. היה שם צל וקריר. שיחקתי בחנות. והכנתי המון עוגיות מחול ואבנים קטנות וזה היה כיף. הגבול בבית הדו משפחתי הזה היו שיחי גפנים. שבעצם השכנה מרים שתלה.

לא אשכח מעשה רע שעשיתי. היו למרים גם גפנים שהניבו ענבים ירוקים וגם גפנים שהניבו ענבים שחורים ויונלה הילדה עם התיאבון המוגבר סילקה למרים השכנה אשכולות ענבים מכל הסוגים. מרים התלוננה בפני אימא וכמובן שהייתי צריכה לגשת למרים ולבקש סליחה.

בעונת התותים היו שכנים שהיו להם עצי תות לבנים וגם עצי תות שחורים. ואני יחד עם כל ילדי השכונה יצאנו ואכלנו בכל פה והיינו חוזרים הביתה מלאי שבילים סגולים על הפנים.

מרבית האימהות בשכונה היו ניצולות שואה ללא משפחות. והאימהות היו משאירות אותנו לבד כשהיו רק מיידעות את השכנה שיצאו לקניות בצרכנייה. הצרכנייה הייתה חנות שהיו בה גם דברי חלב וגם ירקות.

עופות אמא הייתה קונה אצל השוחט שביתו לא היה רחוק מביתנו, הייתי הולכת אייתה, היא בחרה את העוף והשוחט היה מולק את צווארו. ואימא לקחה את העוף הביתה והייתה מורטת את נוצותיו ומכשירה אותו. וכמובן שהייתה גם מרתיחה אותו לפני הבישול. אני זוכרת גם שהייתה שורפת חלק מהנוצות שנותרו.

הייתי ילדה עקשנית לאמי ועמדתי על האמת שלי. כשאבא היה חוזר מהעבודה אמא סיפרה לו איזה מעשים רעים יונה עשתה והוא הפליק לי.

אחותי נולדה כשהייתי בת 4 וחצי. השתגעתי אחריה, קראתי לה סומסום ופוסיקט, לקחתי אותה לטייל בעגלה. ולקחתי אותה לחברתי דליה שוורץ.

היו לי בובות. במיוחד אני זוכרת בובה שחורה שקראתי לה טופסי וקיבלתי אותה מדוד חיים ממסילות. הוא גם דאג להביא לי ממש מיטה קטנה לבובה עם קפיצים ממתכת ומזרון. היה לי גם ארון קטן לבגדי בובות. חיים הכין לי אוטו משאית ירוקה שהכין בנגריית הקיבוץ.

חיים היה מגיע אלינו עם כובע טמבל על ראשו. תיק שאחז בידו. ותמיד איזשהו ארגז לפי העונה. פעם תפוזים, פעם ענבים, פעם אשכוליות, פעם רימונים, הוא נסע באוטובוס אגד שהיה עוצר להפסקה של בערך 20 דקות בעפולה.

כשהייתי בת 5 לערך הייתי נוסעת בחופש הגדול לבד באוטובוס אגד לקיבוץ. אימא או אבא הביאו אותי לתחנה בחיפה ושם הייתי פוגשת את יענקלה הנהג חבר מסילות, יושבת אחריו במושב. כשיענקלה היה יורד להפסקה בעפולה הוא היה אומר לי את לא יורדת מהאוטובוס וככה חיכיתי לו עד שהמשיך לנסוע.

היה לי כיף בקיבוץ בחופש הגדול. לחיים הייתה סבלנות על. הוא לקח אותי בסירת משוטים לבריכות הדגים של המשק. היה הולך איתי לראות חליבה ברפת. הוא היה לוקח אותי למשק חי לראות את חיות המשק וגם ללול. היה משחק איתי דמקה, דומינו וסבלנות, משחקי קלפים. בצהריים בקיבוץ היו נחים. היה שם נורא חם בקיץ.

מימין אבי, אני, אמי, דודי חיים, בת הדוד אסתר, דודה צילה, בן הדוד יעקב, מקדימה עומדות מימין אחותי אסתר ובת הדוד רבקה

ולא אשכח עוד סיפור קטן

דודה צילה רצתה לנוח היא עבדה כמטפלת בבית הילדים. היו טפטפות בחלונות. אז לא היה מזגן, טפטפת זה קש כזה שהיה בתוך מסגרת ברזל שבתוכו היו טפטפות של מים וכך הרוח נשבה והאוויר שנכנס לחדר היה מצנן את החום הכבד. לי נורא שיעמם לנוח בצהריים רציתי לשחק בחוץ ודודה צילה ז"ל לא הסכימה כי אמרה שחם בחוץ. אז אני בכיתי "לא חם בחוץ" ודודה צילה ספרה והגיעה אפילו למספר 50, היא ניצחה.

כל סדר פסח נסענו לקיבוץ וגם בראש השנה. זו המשפחה היחידה שהייתה לנו. אהבנו את הסדר בקיבוץ. אימא הייתה מאד יפה ודודה צילה אהבה שאמא התלבשה יפה. אנחנו היינו ה"עירוניים" לעומת הקיבוצניקים. אני זוכרת שתמיד הדודה הייתה גוערת באימא "תשירי" ואימא שהייתה זיפנית נמנעה.

משחקי ילדות

אנו ילדי השכונה שיחקנו בשמחה רבה. היה עמוד חשמל ושיחקנו שם מחבואים. העומד נשען על העמוד כשעיניו מכוסות וסופר או בעשרות 10, 20, 30 או באחדות. בסיום היה אומר "כל העומד או מאחורי או מלפני או מצדדי הוא העומד". שיחקנו גם 1,2,3, דג מלוח, וגם עמודו עם כדור. היינו גם מציירים קלאס על השביל קופצים על רגל אחת ומזיזים את האבן.

היו לנו 5 אבנים בתחילה היו אבנים קטנות שמצאנו. אח"כ לי לדוגמא דוד שלי מקיבוץ מסילות הביא לי מהקיבוץ, הן היו ממתכת בגודל שווה.

שיחקנו הרבה ילדים בכל מיני גילאים. חזרנו הביתה רק כאשר האימהות היו צועקות את השם שלנו מתוך הבתים ואז היינו חוזרים הביתה לארוחת הערב שבדרך כלל הייתה ב-7 בערב. והרבה פעמים היה קשה להיפרד.

המטעמים של אמי

אכלנו כל המשפחה יחד את ארוחת הערב. אימא הייתה מכינה דג מלוח לבד וחמוצים מכל הסוגים לבד. כשהייתי קטנה לא אהבתי את הדג מלוח זה קרה אח"כ. היא הייתה מכינה גיבאטש לצהריים שזה ירקות עם רסק עגבניות. בפסח הייתה מכינה מצה ברייט שזה מצה מטוגנת, גפילטאפיש שזה קציצות קרפיון שאבא אהב וחזרת חריפה שהייתה מכינה עם סלק. היינו אוכלים את החזרה יחד עם הגאפילטא פיש. אני לא אהבתי הגאפילטע פיש והיא לימדה אותי לבשל את זה. אחרי מותה הכנתי לאבא. במיוחד לפסח וראש השנה.

החיים של פעם

אני רוצה לשתף את הקורא בעוד פרט שהיום לא ניראה. דלת הכניסה לבית לא הייתה פלדלת כמו שיש לנו היום. זו הייתה דלת פשוטה מאד ולפני הדלת הייתה דלת רשת. כמעט בכל שעות היום לא סגרנו את דלת הכניסה ורק דלת הרשת הפרידה בין הבית לרחבת הכניסה החיצונית.

אני חייבת לספר על אוטו בצבע ירוק שהיה שייך למוכר הקרח. היו לו בלוקים גדולים של קרח ואמא הייתה קונה את הבלוק ושמה במקרר בחלק העליון. הוא היה חותך את הקרח בעזרת מקל מתכת המקרר קירר על קרח.

היה גם חלבן, אימא לפני השינה הייתה מוציאה סיר גדול ומשאירה אותו לפני דלת הכניסה. החלבן היה מגיע מוקדם מאד בבוקר וממלא את הסיר עם המכסה.

גרנו קרוב מאד לים. כמעט כל יום אחרי שאמא סיימה את הניקיונות והבישול התלבשנו בבגדי הים כשרק חולצה מעלינו וקפקפים לרגלינו והיינו צועדות עם אמא בשביל החול הלוהט המוביל אל הים.

הים היה חלק חשוב בחיי. מאד אהבתי להשתכשך בו להשתולל עם הגלים. ולבנות ארמונות קסומים בחול. גם בלילה תמיד היינו שומעים את הגלים הבאים וחוזרים.

עד היום מראה הים וקולות הגלים שובים את ליבי.

השכנים

השכנים מרים ושלמה כהן הגדילו את ביתם בעוד חדר. בחדר הזה גרו הוריו של שלמה שעבד במפעל :"דשנים" שלמה עבד משמרות. בבוקר הוא ישן ועבד בלילות. אנחנו שהיה לנו קיר משותף איתם לא פתחנו את הרדיו כי שלמה ישן. להבדיל מחיינו היום.

מרים הייתה רומניה אבל שלמה היה בולגרי. מרים למדה מחמותה להכין בורקס מופלא. אני לא יודעת למה קראנו להם "צ'יקוריקו".תמיד שמחנו לקבל ולטרוף את הצ'יקוריקו האלה היה להם טעם נפלא.

אבא של שלמה נקרא בפינו סבא, ואשתו סבתא. הוא לקח את דף העיתון הגדול וחילק לחצי או יותר והכין ממנו מעין חרוט. את הגביע הזה הוא מילא בגרעיני חמניות שהיה קולה בבית. הוא מכר את הגביעים הללו ב-5 אגורות. הוא מכר אותם בפתח קולנוע "היובל" בקרית חיים המערבית (היום לא קיים יותר אותו קולנוע) ואנו קנינו ממנו. היינו יושבות אחותי ואני על "הלמעלה" כך קראנו למקום. זה היה משטח מוגבה במרפסת חלק מאד ושם היינו יושבות אחת מול השנייה כשבאמצע נמצא הגביע עם החמניות והיינו מחלקות גרעין גדול לך וגרעין גדול לי, עד שהתרוקן הגביע. גם לחמניות האלה היה טעם אחר מהיום.

זיכרונות ילדותי

עוד אני זוכרת מגיל 5 את מסיבת הסיום בגן. הגננת הוותיקה ברוריה הכינה מסיבת סיום נפלאה עם תלבושות, אני הייתי פטרייה. כשהגיע תורי להופיע כנראה חטפתי מורא קהל ולא רציתי לקום אז ניסו לשדל אותי לקום ולהשתתף ואני זוכרת שאמרתי: "באים לסחוב אותי". שנים התביישתי באותה אפיזודה, היום פני מחייכים כשאני מספרת על כך.

גדלתי והגעתי לכיתה א' בבי"ס נתיבים בקרית חיים מערבית. ממש הייתי תלמידה מתקשה. לא הצלחתי לכתוב את האותיות והורי ממש היו מאד עצובים עם ה"עילוי" שהתברכו בו.

הייתה עוד שכנה עם סבלנות על, היא ישבה איתי ולימדה אותי לכתוב את ה-ש. ממש עם הרבה רצון טוב. גם בחשבון התקשיתי מאד. נכנסתי לכיתה א' בת 5 וחצי. היה קשה ללמד אותי איפה זה ימין ואיפה זה שמאל אבא רצה לתת לי בצל באחת הידיים. כמובן שגם לקרוא את השעון עם המחוגים הייתה משימה לא קלה.

וכך עברו להן ביעף שנותיי הראשונות בבית ספר נתיבים.

היו גם גבעות חול במקום שהיום נמצא רח' דגניה ועל הגבעות צמחו שיחי הרותם עם הריח המדהים והתפרחת הלבנה. ויונל'ה יחד עם ילדי השכונה היו מתגלגלים על החול מלמעלה למטה וזה היה כיף. הייתה גם גלנטריה ששם היה הכל. מן חנות כלבו שהיו שם גם חוטי תפירה וגם עפרונות ומחברות ואהבתי לפשפש שם בין כל האוצרות. החנות ברחוב ס"ב של גרינברג.

כמובן שהספרייה לקחה חלק מאד חשוב בחיי. הספרנית עמדה מאחורי שולחן ואנחנו לא נכנסנו פנימה. היא נתנה את הספרים כשהיא שואלת אם קראתי ספר זה או אחר. אני שאהבתי מאד לקרוא קראתי את כל אגדות האחים גרים, אוליבר טוויסט, דויד קופרפילד והנס כריסטיאן אנדרסן. אני זוכרת שהשולחן היה גבוה והספרנית גם היא גבוהה. אבל הלכתי לבד לספרייה.

כשהייתי בכיתה אולי ה' יצאתי עם תנועת השומר הצעיר לטיול, ישנו בחוץ על הר נמוך במשמר העמק. כשחזרתי הביתה כל כך הרגשתי רע שאמרתי לאמא ש"הריצפה בבית עקומה" התכוונתי שהיא במדרון.

כשסיימתי את כיתה ז' עברנו דירה לקריית מוצקין. הסיבה שעברנו הייתה שאסתר אחותי חזרה הביתה מכיתה ב' ואמרה בבית "כוס אמק" .היא שמעה את זה בבית הספר ממפוני ואדי סאליב שהשתכנו בשכונה החדשה שדרות דגניה. ואמא עם ה -"דויטשה קולטורה" ממש נבהלה.

אבא קנה מגרש של חצי דונם ברח ההגנה 22 א' בקרית מוצקין מישראל ושרה פרנבוק. שלהם היה החצי דונם השני של המגרש. באותו זמן ברח ההגנה היו מעט מאד בתים כל הרחוב היה חולות נחשים ונדלים.(מרבה רגליים)

אבא בנה וילה ב-3 חודשים. אני נשארתי כיתה בכיתה ז', היה חסר לי המון חומר לימודי, ואחותי נכנסה לכיתה ג' בבית ספר אחדות בקרית מוצקין.

ומאז למדתי והצלחתי בלימודי. הילדים בכיתה קיבלו אותי מאד יפה. אפילו זכיתי ב"סקר" לא כל אחד היה יכול להתקבל לבית ספר תיכון. היה צריך להצליח ב"סקר" מין מבחן שכזה. ויחד עם זה רכבתי על האופניים עד קרית חיים המערבית כדי להמשיך את הקשר עם חברתי שרה רוזנבלום. שיננו פרקים שלמים בעל פה בתנ"ך.

הייתי כמעט בכל תנועות הנוער. כשגרנו בקרית חיים הייתי בתנועת השומר הצעיר. עם הסרט הלבן בחולצת התנועה הכחולה. וגם בתנועה המאוחדת עם הסרט האדום בחולצה הכחולה. הלכתי לפעולות. אסור היה לרקוד סלונים. שיחקנו שם מחניים. בקרית מוצקין הלכו לתנועת נוער בשם "מחנות העולים" וכמובן שהייתי גם שם.

נכנסתי לתיכון לוינהרץ הוא תיכון מוצקין. הדרישות היו גבוהות. אם היה 4 אחד במתמטיקה או באנגלית בציון השנתי לא יכולנו לעלות כיתה.

היו מורים מצוינים, אהבתי ללמוד. היה לי קושי במתמטיקה עד אמצע י'. כשהיגיע לי 5 בציון השליש המורה המפורסם "וכסלר," נתן לי 4. הייתי יושבת עם בעיה במתמטיקה אפילו 3 שעות, לא קמתי מהכיסא עד שלא הצלחתי לפתור את הבעיה. אחרי כל שיעור מתמטיקה כמעט כל התלמידים בכו. הוא קרא לנו ללוח עם בעיה או בהנדסת המישור או באלגברה ומי שלא הצליח נתן לו 4. אפילו אמר לתלמיד: "לא חבל על הכסף של אבא, לך תעבוד תביא כסף לאבא. חבל לחמם פה את הכיסא".

אמא לקחה לי את הספרנית של התיכון גב' מלמד לכמה שיעורים פרטיים ואחרי כמה שיעורים קיבלתי 9 במתמטיקה. כאילו נפתח לי הראש. מאז ועד סיום השמינית היה לי 9 במתמטיקה. וגם בבגרות יש לי 9 במתמטיקה. הציונים שלי כולם בכל המקצועות היו מעל 7. התביישתי להראות את התעודה כי הייתי חנונה ובהתנהגות היה לי למופת.

בלעתי את הלימודים. פחדתי לא להצליח. השקעתי המון. כל זמן התיכון אחותי ואני גרנו באותו החדר. אבא יכול היה לחלק את החדר ל-2 אבל אנחנו רצינו להיות יחד. היה לנו שולחן מעץ גדול והכנו שיעורים בשני צדי השולחן. אחותי כמעט ולא ישבה שם. היא כשסיימה את כיתה ט' עברה לבסמת הבית ספר המקצועי בחיפה ושם גמרה בהצטיינות מקום 3 בבית הספר.

בלילות הייתי קוראת עד מאוחר ואחותי הייתה צועקת שאכבה כבר את האור.

בכיתה י' כל תלמיד בחר את המגמה שרצה ללמוד בה. התלבטתי מאד בין המגמה הספרותית לבין המגמה החברתית, בחרתי בחברתית ואני לא מצטערת עד היום. התברכנו במורה גלעד שהיה גם מנהל ביה"ס, והוא בראייתו הכלכלית הנבונה עוד בשנת 1967 טען שהקומוניזם לא יחזיק מעמד היות והוא נוגד את טבע האדם שהוא רכושני. וברבות הימים נוכחנו לדעת עד כמה צדק בהתמוטטות כל הגוש הקומוניסטי.

ממש אהבתי את מקצוע הכלכלה שהיה קשור עם ההיסטוריה והתיאוריות הכלכליות השונות. וכמובן עם חישובים כלכליים שונים. סיימתי את בי"ס התיכון בקרית מוצקין והייתי אמורה להתגייס לצה"ל. שיניתי כיוון ונכנסתי ללימודים בסמינר "גורדון" במסלול לגננות. זה קרה בעקבות החבר שלי שטען שהבנות בצה"ל משחיתות דרכן והוא שכנע את ההורים שזה לא יזיק לי ללמוד, שהרי אני אוהבת ללמוד ואם המקצוע לא יתאים לי תמיד אפשר להחליף כיוון. וכך הסמינר היה מקצוע מועדף וגם מסובסד. זול יותר מהאוניברסיטה.

כך מצאתי את עצמי מסיימת בהצלחה עם תעודת הוראה לגננת. המורה המרכזת אמרה שנולדתי להיות גננת ו- "מדינת ישראל תזכה לקבל גננת מצוינת". במהלך הסמינר הסתיים הרומן עם אותו החבר. זו אני שסיימתי את הקשר כי רציתי שיחליף כיוון בחייו. טוב שלא נשמע לי כי במהלך חייו התקדם מאד בכיוון שבחר.

בנוסף היו לי תלמידים שלימדתי אותם חשבון, וכך גם מצאתי עצמי מוקפת בילדים (תלמידי ב"יס יסודי.)

ואני הכרתי את בעלי אפריים בזמן לימודי בסמינר. הוא אדם מדהים, טוב לב שלא מוצאים, חבר אמיתי, אפרים קוחוס שם מקורי, לאחר חתונתינו עברתנו לכרמלי. אפרים נולד ב-6.7.47 בטקוטץ', רומניה. הוא עלה לארץ עם משפחתו באוגוסט 1963 כשנפתחו שערי רומניה לעליה לארץ. יש לו שני אחים צביקא ודוד. אימו בטי קוחוס ואביו מוריץ קוחוס.

נישאנו ב-17.3.70 אפרים עבד בכל עבודה קשה והיה מאד חרוץ. עבד בחברת "כימוביל" כנהג, היום זו חברת "כימוטל". הוא עבד ב"רדימיקס" כנהג מערבל בטון, שכיר, ב"אגד" כנהג, בעל משאית הייבר שהובילה חומרי בניין. ולאחר מכן כעצמאי שותף באטובוס בחברת "טיולי נעמן" שפשטה את הרגל. ולבסוף שוב חזר ל"רדימיקס" אבל הפעם כעצמאי בעלים של המערבל. (בקטע מהזמן היו לו 2 מערבלי בטון.)

תמונת נישואי עם אפרים, פרימי, אהוב ליבי

אני לאחר שסיימתי את הסמינר, הייתי גם חרוצה, בבוקר החלפתי במשרד החינוך גננות שנעדרו, אחה"צ עבדתי כמדריכה חברתית של עיריית חיפה עם ילדים בכיתות ד'-ה'.

בשנת 1970 משרד החינוך היציע לי לעבוד בקיבוצים מרוחקים. רכשנו את הבית בן ה-80 מ' ברחוב חשמונאים בקרית מוצקין ורצינו לממש את החיים בקרית מוצקין בבית החדש שרכשנו. אפרים לא רצה לותר על עבודתו באזור מגורינו ולכן נשארנו בקרית מוצקין.

אבי ואמי שגרו ברחוב ההגנה בקרית מוצקין הציעו שאבא יבנה מבנה ליד הווילה שלהם ובחדר הזה נקים גן ילדים שאני אהיה שם הגננת ואמא תהיה שותפה שלי לעבודה ולרווחים.

ואכן, אבא בנה, אמא הייתה אחראית על עבודות היצירה בגן ועל האסתטיקה: מפות, צנצנות, פרחים, וילונות, ואני הייתי עושה "ריכוז". היום לא משתמשים במילה זו, היום זה מפגש, כמובן החגיגות.

הגן נפתח במאי 1970. הילדים הכי נפלאים של קרית מוצקין היו בגן. אהבתי מאד את העבודה בגן וגם אמא אהבה.

גם היום מזהים אותי בקרית מוצקין. "היית הגננת הנהדרת של בני, בתי" וזה מרגש.

ב-2.2.73 נולדה בתי הבכורה מיכל. ב-9.7.77 נולד בני אלון. מיכל היא ארכיטקטית בעיריית ירושלים. עם תואר שני בארכיטקטורה. אלון חבר קיבוץ ניר אליהו בוגר מנהל עסקים במכללת רופין למנהלים ועובד בהיטק במכירות בחב.B.M.C.

בשנת 1981 מכרנו את הבית ברחוב חשמונאים בקרית מוצקין ועברנו לרחוב דקר 9 לדירה בת 4 חדרים. אני מאד אוהבת את הדירה, הבית, השכנים. והסביבה של "הרבמד".

את הגן סגרתי בשנת 1991, אמא פרשה, הגיעה לגיל מתקדם והתלוננה שהגן עושה לה רעש והיא זקוקה לשקט. גם אני הגעתי לקטע שהבנתי שבמקום שהייתי הייתי צריכה לסגור את הפרק.

המשכתי להיות גננת, תחילה כגננת של גנים פרטיים כשכירה ואז החלטתי לחזור למשרד החינוך והנני עובדת אפילו היום כגננת ממלאת מקום. (מחליפה) גננות שנעדרות.

כמובן שבגילי 70 אני עובדת מעט, אבל גם המעט הזה נותן לי המון. להרגיש שאני עוד שווה. אוהבים אותי ומבקשים אותי.

כן, חלפו השנים, לעיתים אנו יושבים אפרים שאני קוראת לו פרימי, עוד משנות העשרים שלנו, ואומרים: לא להאמין איך חלפו השנים, כאילו רק אתמול נולדו הילדים, והנה אנחנו אזרחים ותיקים, לילדים שלנו יש משפחות משלהם, הם מאד עסוקים ואנו מבוגרים.

אנחנו מנסים לשמור על הבריאות, צועדים כמידי יום בפארק של קרית מוצקין כ- 6 ק"מ. צופים בסרטים וחדשות בטלוויזיה, אני אוהבת דרמות ואפרים אוהב סרטי אקשן. לפעמים אנחנו צופים בסרטים במסך הגדול(קולנוע). אנחנו משתדלים לנסוע לטיול ח"ול אחת לשנה. אוכלים מאד בריא.

המון ירקות, לא מטוגן, לא מלוח מדי וכל יום מרק (כי אוהבים).

בקיצור- אני מחויכת: קשישים, באים בימים.

אני יודעת שהזקנה היא לא נעימה, את זה אמא עוד אמרה. זה פתגם רומני. "הזקנה היא כמו מעיל כבד", אין מפלט היא אורבת בפתח. אני תקווה שלא נסבול ונמות באחת. אבל איך אומרים הכל מכתוב, ובידי אללה, בורא עולם.

כדי לא ללכת יותר מדי לקופת חולים ולהיות עסוקים בעוד פרויקט, רכשנו דירה ברחוב חזני 5 (כמובן בקריית מוצקין-עירי האהובה) שלשם נעבור בעוד מספר חודשים קצרים. אני מקווה שנאהב את הבית ונקבל שכנים טובים. שנסתדר עם מעבר הדירה.

התקווה שלי שלילדי יהיה טוב, שלנכדיי יהיה טוב.

שהעולם כולו יצעד ויתקדם למשהו יותר טוב. כי עצוב לראות היום מלחמות (המלחמה בסוריה) עוני גדול באפריקה ועוד הרבה מקומות, חולי, רוצה שימצאו מרפא למחלות קשות כמו סרטן ועוד.

אוהבת את כל מה שסביבי. גם אם לפעמים זה לא בדיוק מה שרציתי שיהיה.

הזוית האישית

יונה– "קשה לי מאד עם הטכנולוגיה והמחשב, אני ממש רוצה להתמקצע יותר, אני מאחלת לליאם החמודה קודם כל ובראש ובראשונה שתהיה בריאה ,שתצליח בלימודים, שתהיה מאושרת, שיהיו לה חברים טובים בדרך, חברים אמיתיים, שתמצא את המקצוע המתאים לה לעבודה ותצליח בו."

ליאם– "שתמשיך ללמוד ולהיות טובה במחשב ואני מאחלת לה בהצלחה בחיים ושתמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת ובהצלחה בהכל."

מילון

אוטו קרח
אוטו שמוכר קרח למקרר

פתילייה
עליה בשלו את האוכל

פרימוס
עליו הרתיחו את החיתולים

ציטוטים

”גם האוכל היה בצמצום וקיבלנו תלושים לקנות את המזון“