מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרון משפחתי

סבתא ואני
סיום כיתה ח'
מספרת על חיי מאז הולדתי ועד היום

שמי מרים לוי ונולדתי ב- 1935 ה- 2.3, כבת יחידה לזוג הורים שברחו מגרמניה בתחילת שנת 1933, כשהרגישו שמשהו רע הולך לקרות. כיום, אני נשואה לאריה קוזי כבר 68 שנים, עם 3 ילדים 7 נכדים 2 נינים, משפחה מאושרת ויפה. יש הרבה שמחה ונחת מהם.

נולדתי בראשון לציון, להורים שבאו מגרמניה עם המון אהבה לארץ ישראל, היו להם קשיי קליטה, היה להם קשה מאוד ללמוד את השפה העברית, עד שפתחו לימודי ערב לשפה העברית בבית הספר חביב שבו גם אני למדתי.

התרבות למוזיקה קלאסית הייתה בין החשובים להוריי, שגם לי הם השמיעו את זה ואני מודה להם על כך. הייתה לי ילדות מאושרת החל מגן הילדים ועד סיום כיתה ח' ואת התיכון עשיתי בתל אביב. הייתי בתנועת הנוער העובד, שהייתה מאוד פעילה ועליית הנוער שהגיעה מרומניה אחרי השואה. קיבלתי קבוצה של נערים ונערות שהדרכתי באהבה. עד היום כשהם פוגשים אותי, הם מזכירים לי את כל מה שעשיתי בשבילם ואת אהבת ארץ ישראל.

היה לי בילדותי חוסר גדול במשפחה, מכיוון שכמו שציינתי, הוריי ברחו מגרמניה והשאירו את כל המשפחות שלהם, שכולם שנספו בשואה ותמיד קינאתי בחברות ובחברים בבית הספר שהיו להם סבא וסבתא, דודים ודודות, שמעולם לא היו לי ולא הכרתי אותם. כל מה שרציתי היה להוציא את המילה סבא/סבתא מהפה, אבל פשוט לא הצלחתי.

זכור לי כאשר הייתי בת 11, שהגעתי מבית הספר ושמעתי בכי נוראי של הוריי. כאשר נכנסתי הביתה, הוריי ישבו על שרפרפים קטנים ואבי החזיק ביד מכתב. נבהלתי מאוד ושאלתי "מה קרה?!" היה כתוב שם בשפה שלא הכרתי ואז הבנתי שזוהי גרמנית. במכתב היתה מוטבעת החותמת של הצלב האדום, שבו הודיעו להוריי שכל משפחתם נספו והובלו לתאי הגזים באושוויץ-בירקנאו. זו חוויה שבחיים לא אשכח.

בעלי נלחם במלחמת השחרור, בשועלי שמשון ולחם בכל מלחמות ישראל וזו הייתה לו זכות גדולה מאוד. הוא היה רק בן 17 כאשר זה קרה. והיום אני בת 84 יושבת ומספרת זאת לנכדתי נטע. בגיל 18 התחתנתי עם בעלי, שעד היום אני נשואה לו, אנו נשואים 68.

נולדו שלושת בניי, יוסי, הראל ואיתן, שהקימו משפחות ועזבו את הבית (בית קוזי). הנתינה לזולת הייתה תמיד נטועה בי והתנדבתי בויצ"ו ראשון לציון, במשך 30 שנה. הייתי בהנהלה ושימשתי כיושבת ראש תרבות. עשיתי זאת בהמון אהבה ורצון טוב לעזור.

לפני 3 שנים, בני הבכור, יוסי, אבא של נטע, נסע איתי ועם נכדתי הבכורה, שרון ולקח אותנו לסיור שורשים, שהתחיל מגרמניה לעיר נויויד, ששם נולד אבי. עד היום הבית שבו נולד אבי עומד על תילו ובכניסה על המדרכה ישנם אבני זיכרון על שם סבי וסבתי שנספו בשואה. משם המשכנו לפולין למחנות הריכוז אושויץ-ברקנאו. מצאתי שם בארכיון של יד ושם את השמות של כל משפחתי (דבר זה מאוד ריגש אותי) ועברתי ליד הקרמטוריום שבו נרצחה סבתי. הרמתי את ידי לשמיים בכיתי וצרחתי, הודעתי לה' שאנחנו ניצחנו, אני עומדת היום עם בני ונותנת כבוד למשפחתי שנספתה בגהנום הזה, ואני מודה שהיום אני עם משפחתי המופלאה והמורחבת.

זכיתי להכנס לשבט של בעלי (בסביבות ה- 200 איש {אם לא יותר}). הם ספרדים, חמותי דור חמישי מירושלים, חמי יליד דמשק שהיה ציוני גדול, עזר המון לקהילה היהודית בדמשק. בסוף מלחמת העולם הראשונה, ברח מסוריה בדרך קשה ומסוכנת עד לארץ ישראל שלנו. הוא הגיע גם לראשון לציון וקיבל שם גם את הקהילה שברחה מדמשק וחלב, קיבל אותם בראשון, עזר להם בכל והקים בית כנסת שעד היום עומד על תילו. כשאפשר עוד היה לנסוע לדמשק שבסוריה, הוא לקח את 2 ילדיו שהיו תאומים ואלו היו התאומים הראשונים בראשון, שהביאו משם 3 ספרי תורה בני 400 שנה, לבית הכנסת והם נמצאים עד היום בארון הקודש בבית הכנסת "שבט אחים" שעד היום משתמשים בהם, קוראים בהם מול כל הקהל הגדול שמגיע.

אני מאוד שמחה ומאושרת להעביר מידע זה לנכדתי נטע ומצפה שתמשיך להעביר את זה הלאה.

 

הזוית האישית

היה לנו מדהים, והיה מהנה לבוא ולראות עוד המון אנשים ולבלות זמן זה פשוט מתנה! חווינו חוויה נהדרת כלכך, שבחיים לא נשכח!

מילון

מה נשמע חביבי
כמו שאומרים מה נשמע יקירי/ אהובי אז פעם היו אומרים מה נשמע חביבי.

ציטוטים

”תודה לאל שקיבלתי אופי נהדר לאהוב ולחבק.“