מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרון ילדות

תמונה מבית הספר
בבית הספר
זיכרונות הילדות של סבתא זיזי

נולדתי בבוקרשט בשנת 1948, באותם הזמנים היא הייתה מדינה חופשית. עם עליית הקומוניסטים חיי התושבים השתנו מקצה לקצה. אסור היה לעסוק במסחר, במקצועות חופשים (עריכת דין, רפואה ועוד…).

בהיותה של אמי תופרת, פרנסתה נפגעה מאוד לא יכלה לעסוק יותר במקצוע היות והיו ביקורות תכופות מאוד של מס הכנסה, עקב הלשנות השכנים.

התגוררנו בפרברי העיר, בשכונה בה כולם הכירו את כולם ואני ייצגתי דור רביעי. חברות של אמי שהיו נשואות למנהיגי המפלגה הקומוניסטית בעיר, הציעו לה חדר בביתם, על מנת להמשיך לעבוד במקצוע ושפרנסתה לא תיפגע. זה היה מעשה יוצא דופן של הקרבה למען חברות ארוכת שנים, שלפעמים אפילו היה מלווה בסכנת נפשות. הן היו נוצריות, אנחנו יהודים וזה כבר מהווה בעיה.

הם היו נשואות לנציגי המפלגה ואמי הפרה את מדיניות המפלגה. הן הסתכנו וסיכנו את מעמד בעליהן, על מנת לתת מחסה ולאפשר לחברת הילדות שלהם להמשיך לפרנס את המשפחה שלה. העזרה העידוד התמיכה נמשכו לאורך שנים עד עלייתנו ארצה, בשנת 1960.

זהו מעשה, שחרוט עמוק עמוק בזכרוני, שמלווה אותי כל חיי והמעיד שאין דבר העומד בפני הרצון, החברות ואהבת האדם. לא דת לא גזע לא מעמד פוליטי או חברתי אלא האנושיות הערכת ואהבת האדם.

לצערי הקשר עם בני דורי נחסם בגלל עלייתנו ארצה ואי היכולת שלהם, והיותם טייסים בצבא הקומוניסטי, לשמור על קשר עם המערב.

הזיכרון נישאר חרוט עמוק עמוק בלב.

 

הזוית האישית

עילאי: אני למדתי על הסיפור של סבתא שלי והיה לי כיף.

סבתא זיזי: אני נהניתי לספר לעילאי וללמד אותו מה עבר עליי ולהיות איתו.

מילון

פרברי העיר
הצדדים הלא חשובים בעיר

ציטוטים

”אף פעם לא לאבד את התקווה“