מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זו ילדותי הראשונה

סבתא שרה בן-צור, והנכדים הגדולים שלה: ליאל ויהונתן לקס.
שרה בנעוריה במושב עזריאל
חוויות מילדותי, כבת בכורה לעולים חדשים.

סבתא שרה בן צור מספרת את סיפורה, לנכדים ליאל ויהונתן לקס כיתה ה'.

נולדתי במושב עזריאל, אימי ילדה אותי, כמנהג אותם ימים, בבית ולאחר מכן נסענו לבית החולים בכפר סבא.

בית ילדותי היה בית פרטי עם חצר גדולה, כשמאחור משק החי והחקלאות.

אני הבכורה מבין שמונה אחים ואחיות, אחרי נולדו שלושה בנים, ורק כשהייתי בת 8 נולדה לי אחות ראשונה, אחריה נולד אח, ואז עוד שתי אחיות, אחותי הצעירה ביותר קטנה ממני ב-20 שנה.

בבית שגדלנו בו, בנוסף להורים ולשמונה ילדים, גר אתנו סבי יעקב, אביו של אבי, שהיה איש עיוור וחכם מאוד, שלימד אותנו את כל הא"ב בעל פה בעגה התימנית, כשהיינו רק בני 3.  בבית דיברנו עברית, אך הוריי דיברו ביניהם בתימנית- ערבית על מנת שלא נבין.

ההורים שלי עלו מתימן, התחנה הראשונה שלהם בישראל הייתה במחנות העולים בעין שמר (אבי) ובראש העין (אמי). הם נפגשו במושב עזריאל, אמי הגיעה לשם עם הוריה ואבי עם שני אחיו ואביו.

ההורים התחתנו בחודש אוגוסט 1952, הם נשארו לגור במושב עזריאל, קיבלו משק ועסקו בחקלאות. בהתחלה הם גידלו ירקות, בוטנים, גזר ותפוח אדמה. לאחר מספר שנים החלו לגדל משק חי, היתה להם רפת גדולה ולולים של עופות.

שמותיהם של הוריי – סבא רבא וסבתא רבתא של נכדיי ליאל ויהונתן לקס, סעדיה ומזל גובארי.

זיכרונות מגיל שנתיים

כך סיפר לי אבי:  הוריי עבדו  בשדה שהיה להם, שם גידלו בוטנים. אני ישנתי בבית עם סבא שלי, התעוררתי פתאום והלכתי לבד לשדה לחפש את הוריי. בשדה לא מצאתי אותם ואז נרדמתי באחד התלמים של הבוטנים. בבית היה לנו כלב בשם כושי, כלב רועים שחור, גדלנו איתו ואהבנו אותו מאוד. הכלב ראה אותי ישנה  בתלם בשדה וישב לשמור עלי, לפתע אבי ראה את הכלב והתחיל לגרש אותו מרחוק, הכלב הלך, אבי המשיך את עבודתו והכלב חזר לשמור עלי בשדה. אבא שלי בא לבדוק למה הכלב חוזר שוב ושוב, פתאום ראה שאני ישנה בשדה, בזמן שהוא כל הזמן חשב שאני בבית עם סבא.

"סבא אבא ואבא אבא"

כשנולדתי, אבי היה בן 19  ועדיין שירת שירות סדיר בצה"ל והיה מגיע רק בסופי השבוע הביתה.

בבית הוריי גדלנו אחי הצעיר ממני, מיכאל ואני יחד עם סבי מצד אבא.

לסבא שלנו קראנו אבא ולאבא שלנו קראנו דוד וזאת מאחר שראינו את אבי רק בסופי שבוע והוא היה עבורנו בילדות כאורח בבית.

כשגדלנו יותר והבנו שבעצם אבא שלנו הוא האבא וסבא הוא סבא, למרות זאת המשכנו לקרוא לסבא שלנו אבא עד יום מותו. ככה שהיו לנו בעצם שני אבות: סבא אבא ואבא אבא.

בבית שלנו גדלנו אחי הצעיר ממני, אמי ואני עם אביו של אבא- סבא. אחי הצעיר ממני ואני קראנו לסבא שלנו אבא ולאבא שלנו קראנו דוד, כיוון שראינו אותו כאורח בבית.

זאת ילדותי

למדנו בבית הספר האזורי בכפר יעבץ על שם שכטרמן, למדנו כל יום משעה 8 בבוקר עד 4 אחר הצהריים. בבית הספר הייתה לנו ארוחת צהריים, וכשחזרנו הביתה עזרנו להורים בעבודת המשק. התפקיד שלנו היה לאסוף ביצים לחלוב פרות וגם נתנו אוכל לכל משק החי. לאחר מכן היינו נכנסים הביתה, מכינים שעורי בית, אוכלים ארוחת ערב, מתקלחים והולכים לישון.

לא ידענו מהי טלוויזיה. בפינת הבית היה מוצב רדיו גדול, אשר שימש לשמיעת חדשות ומוזיקה ברקע. את עיקר ילדתנו העברנו במשחקים בחצר.

משחקים

היו לנו משחקים מיוחדים, לדוגמא: 5 אבנים – להקפיץ 5 אבנים על היד ולתפוס אותן על גב היד. קפיצה בגומי- משחק של כמה ילדים. קפיצה בחבל- שהיינו משחקים ביחד בנים ובנות. ועוד…

היו לנו חיים טובים ומאושרים אך לא עשירים. זו הייתה ילדות של פעם, תמיד תמיד ביחד הקטנים והגדולים.

בית הספר היה יסודי עד כיתה ח, ותיכון למדנו מחוץ לישוב בתנאי פנימייה בבית הספר "בית יעקב" בחיפה.

הבנים במושב התגייסו לצבא, אך הבנות לא הלכו כיוון שגדלנו בחינוך הדתי ולא היה מקובל באותם הימים שבנות דתיות תגייסו לצבא.

בבית אכלנו מאכלים תימניים: קובנה מרק תימני לחוח ומאכלים שהגיעו מהמשק, גבינה טרייה מהפרות, חלב, ביצים מהלולים, ירקות מהשדה, לחם וקמח היו קונים בצרכנייה. גדלנו על חלב מהמשק ועל ביצים ועופות מהלול הכול היה טרי וטעים.

באותם ימים טיילנו במושב ללא פחד, אפילו שהמושב היה סמוך לגדר הגבול, לא היינו סוגרים דלתות, במהלך היום כל הדלתות היו פתוחות והכול היה פתוח ומזמין.

תנועת נוער

היינו בתנועת נוער של בני עקיבא, הלכנו לפעולות במועדון בכל שבת ובכל שלישי אחר הצהרים. התנועה קיימת עד היום במושב וכוללת עשרות חניכים.

פעולות במושב

בכל יום רביעי רקדנו ריקודי עם ועמים במועדון הנוער שבמושב, ובכל מוצאי שבת היו מקרינים לנו סרטים על הקיר של המועדון, היינו מביאים שמיכות וכיבודים ויושבים על הארץ ונהנים מהסרטים. בחורף, הסרטים הוקרנו כמובן בתוך המועדון, שם היה צפוף ונעים.

בשנת 1972, התחלתי את עבודתי בבנק הפועלים בסניף נתניה.

באותה תקופה הגעתי ללשכת העבודה, הוצעה לי עבודה בבנק הפועלים. נשלחתי לבחינות, אותם עברתי בהצלחה והתחלתי בעבודתי.

בשנת 1976, הכרתי את אילן בעלי. בזמן שחזרתי מעבודתי הביתה למושב נפגשנו באופן אקראי באוטובוס, אילן שהוא תושב תל מונד, הציע לעזור לי לתפוס טרמפ למושב שמרוחק יותר מתל מונד ולשם האוטובוס לא הגיע.

משם התחיל סיפור אהבתנו….

 

7.6.1977 התחתנו באולם בפתח תקווה.

שנה לאחר מכן, נולד בננו הבכור רועי – נשוי לגלי ואבא לשני תאומים מקסימים אביתר ואמיתי בני חמש וחצי.

בשנת 1979, נולדה בתנו שמרית- נשואה לתומר לקס ולהם 3 ילדים: ליאל ויהונתן בני 10 וארייה בת 8.

בשנת 1982, נולדה ביתנו טליה שנשואה ליאיר ולהם בת אחת: רז גאיה.

בשנת 1984, נולדה ביתנו מור שמחכים ומצפים ליום נישואיה.

עבדתי בבנק עד צאתי לגמלאות לפני 4 שנים, שם הייתי מנהלת מחלקה. העבודה בבנק הייתה מעניינת ומגוונת, למדתי הרבה והכרתי הרבה אנשים, ביליתי המון שעות מחוץ לבית, עבודת בוקר ואחר הצהרים.

היום אני גמלאית של הבנק, כייף לי ונעים לי, אני נהנית עם כל ילדי ונכדי שגרים לידנו.

משפחתי הנהדרת בחתונת טליה ויאיר

 

הזוית האישית

סבתא שרה: בשנת תשע"ח השתתפתי עם נכדי ליאל ויהונתן לקס בפרויקט הקשר הרב דורי – נהניתי לקחת חלק בתוכנית. התוכנית אפשרה לגלות את עצמי ולהכיר לעומק את סיפור ילדותי ושורשיי.

מילון

בני עקיבא
בני עקיבא היא תנועת נוער בינלאומית. בני עקיבא בישראל מהווה את תנועת הנוער המרכזית של הציבור הדתי לאומי בישראל ואת תנועת הנוער השלישית בגודלה בישראל.

מחנות עולים
עולי "על כנפי נשרים" שוכנו בישראל בשלושה מחנות מרכזיים, ששימשו קודם לכן מחנות של הצבא הבריטי- ראש העין, בית ליד (פרדסיה), ועין שמר. חלק מן העולים שהה זמן קצר במחנה המעבר בעתלית. אורח החיים במחנות העולים היה דומה לזה של חיילים במחנה צבאי. בד בבד עם הקמת המחנות היה צריך גם לגייס ולהכשיר צוות מנהלי שיטפל באלפי העולים. מחנות אלה נסגרו לאחר כשנה וחצי, בשלהי שנת 1950, ושוכניהם הועברו למעברות, שבהן חיו ההורים והילדים יחד.

ציטוטים

”"ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אליי" (שמות פרק י"ט, פסוק ד'). “