מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זה התחיל בשני הורים שהולידו בשבילי את המשפחה שלי

סבתא דניז עם רוני וירדן
"חג פורים חג גדול לילדים!"
סבתא דניז יחד עם הנכדות רוני וירדן מספרת את סיפור חייה.

שמי דניז נולדתי במרוקו בעיר ווזאן – ווזאן זאת עיר שקבור הרב רבי עמרם בן דיוואן. כל שנה בהילולה של הרב באים מכל העולם עד היום להתפלל בקבר של הצדיק.

אני ממשפחת לוי. לאבא קראו שם טוב ולאמא קראו שמחה ממשפחת אלבו.

סבא
אבא שם טוב
אמא שמחה

אנחנו 12 ילדים, ההורים שלנו גידלו אותנו בכבוד רב.

 

  

והיום..

במרוקו היו לנו עוזרים ערבים שעזרו בכל מטלות הבית ועם הילדים. אבא שלי היה צורף ואימא שלי עקרת בית. רוב הנשים לא עבדו, אלא טיפלו בחינוך הילדים ובצרכים של הבית. למדנו בבית ספר "אליאנס" היחידי שהיה לנו בעיר ליהודים אבל לא הינו בתיכון, כי צריכים לנסוע מחוץ לעיר. לכן, נסעתי לקזבלנקה ללמוד בבית ספר "אורט". הייתי בפנימייה ושם למדתי ספרות וקוסמטיקה.

לאבא שלי היו 10 אחים. כאשר סבא נפטר, אבא היה בן 16 והמשמעות היא שהוא היה צריך להיות אחראי על כל  המשפחה. אבא  עזב  את בית הספר, התחיל לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. הרבה ממשפחתי היו צורפים. אבא שלי התחיל לעבוד עם הדודים שלו, ולאט לאט הוא הפך למקצועי עם כישרון רב. אבא היה מוכשר מאוד עד כדי כך, שכל הצורפים היו מתייעצים איתו  על כל  תכשיט. אבא היה ממונה על כל התכשיטים של בית המלוכה, כל פעם שהמלך רצה תכשיט הוא היה מזמין אותו. המלך היה מצייר את התכשיט בדף  ואבא שלי היה עושה אותו דבר.

עבודת יד של סבא
כלי שעובר מדור לדור במשפחה

כמובן שהכל היה עבודת יד. לא היו מכונות ואז עבדו עם זהב 18 קרט. ככה אבא  הצליח לגדל את כל המשפחה, עזר להם ללמוד ולרכוש מקצוע. הבנות היו לומדות בבוקר בבית-ספר, בערב היו עוזרות בבית ולומדות מקצוע כמו תפירה, סריגה, ספרות ועוד.

אבא עזר לכל אחיו להתחתן ולהתפרנס בכבוד הוא הגיע למצב שעזר גם למעוטי יכולת שלא היה להם כלום. משפחת לוי ואלבו עזרו להרבה אנשים בשבתות ובחגים. הם דאגו לכל המצרכים של אנשים במרוקו, ובפרט בעיר ווזאן. לא היה  ביטוח לאומי שעוזר לנזקקים, לכן האנשים עזרו כמה שיכולים.

אבא ואימא התחתנו כשאמא הייתה בת  15 ונולדו להם 12 ילדים. כולם מלומדים ונשואים ועם ילדים ובארץ ישראל.

אבא מלווה את בת דודתי דוניז אסייג לחופה ומסייע לה במימון החתונה

סבא רבא מצד אימא שלי, רבי יוסף אלבו, איש מכובד מאוד. הוא היה רב הקהילה, מוהל ושוחט. סבא רבא היה עשיר, היה לו עדר של פרות וכבשים. כשאנשים נתקלו בבעיה היו פונים אליו.

יום אחד קבוצת גברים מעוטי יכולת באו אליו, והתלוננו על הקצב. בעיר הקטנה ווזאן היו שני קצבים. כיוון שלא היו מקררים בזמנו, אנשים היו הולכים לקנות בשר טרי לפי הצורך ולפי היכולת. לכן, הם באו והתלוננו על הקצב. אנשים עניים היו קונים חצי קילו בשר והיו מכינים מרק ותבשיל לאותו יום. באותו יום  האנשים הגיעו הביתה ומצאו חתיכת עצם ושומן, אבל בקושי היה בשר.

סבא הזמין יום אחד את הקצבים אליו וסיפר להם על התלונה. יחד הם החליטו על פתרון לבעיה. הוא אמר להם: "לא יתכן מצב כזה שבן אדם בא בקושי לקנות חצי קילו בשר ויתנו לו עצם ושומן". הוא החליט איתם שלעניים יינתן בשר כמעט נקי, ולאנשים שלוקחים הרבה בשר יתנו להם עצם ושומן עם הבשר שלהם.

אחרי שבועיים פגש את המתלוננים, והם סיפרו לו ששום דבר לא השתנה. סבא לא התייאש ושוב הזמין את הקצבים, והפעם הוא הזהיר אותם שאם לא יטפלו בבעיה לא תהיה לו בעיה לפתוח חנות, ולהביא בשר ולחלק חינם לכל מעוטי היכולת – וכך עשה. שבוע לאחר מכן העניים אכלו בשר טוב ולקצבים היתה פחות מכירה. עד שבאו אליו וביקשו שיסגור את החנות,  והבטיחו שהם יתנו בשר לעניים כמו שביקש: יותר בשר ופחות שומן וככה כולם היו שמחים.

לסבא שלי היה מרתף מלא קטניות שמן זית סוכר מלח. הוא ידע בדיוק מי היה צריך עזרה והוא היה מזמין אותם לבוא ולקבל כל מה שהם צריכים. הוא השתדל לא להפגיש אחד עם השני כדי לא לפגוע בהם. רובם גרו במלח', היה להם חדר קטן, מטבחון ושירותים משותפים. סבא היה עורך  בריתות ונישואים, ללא  תשלום כמובן. החיים במרוקו היו קלים למי שהיה מקצוע, הגברים היו המפרנסים והנשים היו אחראיות על החינוך וגידול הילדים. עבודות הבית היו מבוצעות ע"י ערביות. היה יום של כביסה יום של גיהוץ ושאר עבודות בית. היו עובדים "על גרושים" – התשלום היה סמלי, העיקר לתת להם אוכל, בגדים ונעליים … כך לא ניזרק כלום. לקראת חג הפסח היינו מחדשים שמיכות מפות בגדים רהיטים ועוד… המנקות היו עוזרות בכל. הנשים לא עבדו קשה, הייתה להם תמיד עזרה. חוץ מהמטפלות היתה גם סבתא או דודה רווקה  או אלמנה. הן לא היו מפרנסות, לכן הן היו חוזרות לבית של סבא וסבתא, או לאח הבכור.

הבתים היו יחסית גדולים, היה חדר של סבתא, חדר הורים, חדר בנים, חדר בנות. היינו ישנים לפעמים שלוש אחיות באותה מיטה גדולה, הבנים אותו דבר. לא הייתה טלוויזיה, היינו נכנסות למיטות מוקדם ומספרות אחת לשנייה חוויות שחווינו באותו יום, קוראות ספרים ולפעמים משחקות קצת לפני שנרדמות. בבוקר היינו עוזרים אחד לשני  להתלבש ולהתארגן בשביל ללכת לבית הספר. הייתה אהבה מיוחדת בין האחים והאחיות. עד היום אנחנו לא קוראים לאחים בשמות רק אח שלי או אחות שלי. תמיד כיבדנו אחד השני. לדעתי, זה שונה מאוד מהחינוך של היום. כל מילה שנייה אני צריך לקנות. רק כסף מתנות מעניין אותם, אין חיבור בין האחים כול אחד בחדר שלו.

בגרות ונישואין

בקזבלנקה התחתנתי עם רפאל ונולדו לנו שני ילדים. עזבנו את מרוקו והגענו לארץ ישראל באוניה "מולדת". במשך שבוע דרך מרסיי שבצרפת עד שהגענו ארצה. כשהגענו לחיפה, המשפחות שלנו באו לקבל אותנו אל ההורים. הגענו בערב חג, אחר כך נתנו לנו בית באשדוד. ומאז נשארנו בעיר אשדוד. כאן נולדו לי עוד שני ילדים וברוך השם כולם למדו והתחתנו ובורכתי ב 12 נכדים – שהקטן היה בן 10 יצאתי לעבוד במפעל טבע מדקל היום. כיום אני פנסיונרית.

העלייה לארץ

העלייה לארץ הייתה קשה. היינו חייבים להתארגן בלי לעורר את חשדם  של הערבים, הרי חיינו באותה שכונה ובאותם רחובות. ההורים היו צריכים לחיות אורח חיים רגיל, בלי שיחשדו במשהו, כל הפעולות נעשו בסתר, בלילה. הפעילים של עליית הנוער  כמעט ולא יצרו איתנו קשר, כדי לא לעורר חשד.

אנחנו משפחה של 12 ילדים והורים היינו צריכים לחלק את המשפחה כדי להגיע לארץ. בהתחלה שלושה אחים בני 13.11.9 נשלחו לארץ ישראל, בעליית הנוער. אחרי שלושה חודשים עוד שלושה מאחיי עלו. רק כעבור שנה ההורים שלי עלו ארצה.

היום, במבט לאחור, אני לא חושבת שמישהו היה עושה דבר כזה.. פשוט ההורים היו ציוניים ואהבו מאוד את הארץ, וזאת למרות הפחד והגעגועים לילדים שנשלחו לפני. היה מאוד קשה אבל לא הייתה בררה, הילדים שנשלחו סבלו וגם ההורים. הילדים למדו במסגרות שונות כמו פנימייה, עד שההורים הגיעו. כשהוריי הגיעו לארץ היו האחים מבקרים כל שבת  ברעננה. רעננה של אז הייתה בשנות ה-60 מושבה, היו כמה תימנים שעבדו את האדמה והיו מוכרים לכל השכונה את המצרכים הבסיסיים כמו: ביצים, תרנגולות, תפוחי אדמה, בצל ופירות הדר.

כאשר אני ובעלי רפי, עלינו ארצה בשנת  1968, הגענו ישר לאשדוד עם שני ילדנו. באשדוד היו הרבה חולות. בהתחלה היו רק מרכז  א, ב. ו-ג. הגענו לנמל חיפה בשעות הלילה. הסוכנות נתנו לנו בית באשדוד, באזור ג. הבית שהיה מיועד לעולים מאמריקה. הגענו בערב כיפור ולא היה  להם בית בשבילנו, לכן נתנו לנו לגור בבלוק הזה. הדירות  האלה היו שונות מדירות רגילות, היה לנו חדר אמבטיה ודלתות בחדרים. אפילו היה במטבח ארונות למעלה ולמטה מעץ. כל זה היה נחשב לפאר. הרגשנו את זה כל פעם שאחד מהמשפחה בא לבקר, כי הם התפעלו מהבית. להם לא היה כלום! לא אמבטיה, לא שירותים, לא היו דלתות…רק חדר ושירותים.

ברובע שלנו, היה הרבה חולות לא היו קניונים, מבנים גבוהים… היה רק דואר אחד ושני בנקים. לכל דבר היינו צריכים ללכת למרכז ברובע א' או ב'. הכול נעשה בדואר תשלומים של חשמל, מים, ביטוח לאומי וקופת חולים. באותה תקופה  הייתה רק  קופת חולים כללית. אבל, למרות הצמצום שהיה לנו, חיינו ללא פחד וללא גנבות. יכולנו להשאיר דלתות פתוחות בלי שום סכנה. היום זה כבר משהו אחר..

לאט לאט העיר גדלה. הרבה קניונים וחוף ים יפה ורבע מיליון תושבים. אני שמחה שבשעה טובה יהיה לנו בית חולים שיהיה לרווחת התושבים. עד עכשיו צריכים לגשת לטיפולים או ללידה בבית חולים מחוץ לעיר. גם אני ילדתי בבית חולים "ברזילאי" באשקלון ועוד ילד  ב"קפלן". העיר אשדוד התפתחה לאט ויפה. היום  יש מלא אזורים מלא בנינים גבוהים מלא בנקים דואר בתי ספר כבישים ועוד מעט ניפתח בית החולים אסותא בשעה טובה.

המשפחה שלי

התחתנתי עם רפאל שקוראים לו ביום-יום רפי בתאריך 17.3.1963 לפני שעלינו לארץ. שתי בנות נולדו במרוקו יעל ויהודית. בשנת 1968 עלינו לארץ ונולדו עוד שני ילדים: גלית ואיציק. יעל התחתנה עם יצחק אוליאל ונולדו להם שלושה ילדים: קותי, ירון ומיכל. ליהודית התחתנה עם משה דנינו ונולדו להם ארבעה ילדים: שי, שני, גיא ונדב. גלית התחתנה עם דורון משולם ונולדו להם שלושה ילדים: טל, אורי ואיתמר. איציק התחתן עם קרן ונולדו להם שתי בנות: רוני וירדן.

הזוית האישית

דוניז: מדיי יום ראשון הייתי מגיעה לבית הספר ופוגשת את שתי הנכדות שלי רוני וירדן. ספרתי להם את סיפורי ויחד תיעדנו את סיפור חיי. מאוד נהנתי, החיבור עם הנכדות שלי עשה לי טוב. זה נתן לשתיהן קצת תמונה על חיי המשפחה של סבא וסבתא. אני ממליצה לכל סבתא או סבא, ואפילו לשניהם – להגיע לפרויקט הזה. נהנתי לפגוש את צוות בית הספר. תודה רבה!!

מילון

ר' עמרם בן דיוואן
עמרם בן דיוואן נולד בשנת ה'ת"ק בירושלים לר' אפרים כנצר למשפחת רבנים ידועה בירושלים. למד בישיבת "נוה שלום" של דודו, רבי יהודה בר עמרם דיוואן, בה רכש את השכלתו התורנית והתלמודית, הגה בתורת הנגלה והנסתר, ונמנה עם תלמידי ישיבת המקובלים. לאחר מכן התיישב בחברון ובשנת ה'תקכ"ג (1763) נשלח על ידי קהילת חברון כשד"ר למרוקו. בכתב המינוי שלו, עליו חתם ר' יצחק זאבי, הכתירוהו נכבדי חברון בתארים: "החכם השלם, סיני ועוקר הרים". ר' עמרם דיוואן התיישב באסז'ן מיד עם הגיעו למערב הפנימי ופתח בה ישיבה. לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי מרוקו ואסף את התרומות למען כוללות חברון, שב ר' עמרם דיוואן לארץ ישראל. לאחר שהות קצרה בארץ ישראל יצא ר' עמרם למרוקו בשליחות שנייה מטעם כוללי חברון בשנת ה'תקל"ד (1774). בשליחות זו שהה למעלה משמונה שנים, רובן במקנס (מאדר ה'תקל"ה ועד א' בכסלו ה'תקמ"א), בביתו של ר' זכרי משאש[1]. סיבת השתהותו במרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם ייתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך בגלל הסיגופים החמורים שנטל על עצמו. בד' בתמוז ה'תקמ"ב יצא עם בנו מפאס לעבר נמל טנג'יר, אולם נפטר בדרכו חזרה לארץ ישראל בערב שבת ט"ו באב ה'תקמ"ב ונקבר בבית העלמין של הכפר אסז'ן הסמוך לוזאן. ברבות הימים, קברו הפך אתר עלייה לרגל לעשרות אלפי חסידים ומעריצים מדי שנה ובמקום אף מתקיימת הילולה שנתית.

וזאן שבמרוקו
וזאן (בערבית: وزان, בצרפתית: Ouazzane) נקראת גם וואזן או אוזהן, היא עיר בצפון מערב מרוקו ממוקמת מצפון לעיר פס, בקצה הדרומי של הרי הריף. כ-8 ק"מ מווזאן, בכפר אסג'ן, קבור רבי עמרם בן דיוואן חכם ירושלמי שנשלח כשד"ר למרוקו, שם נודע כבעל מופת, ונפטר באסג'ן. ליד הקבר – בית-כנסת וספריית ספרי קודש. היהודים שגרו בעיר היו עם אוריינטציה ספרדית בגלל ההשפעה של האזור הספרדי וקשרי המסחר עם האזור הספרדי. יהודי העיר התפרנסו מרוכלות ומסחר והיו מביאים את הסחורות מטנג'יר שהיא עיר המסחר המשמעותית באזור. היחסים בין היהודים לערבים היו מצוינים עם כבוד הדדי, אבל בסוף שנות החמישים החלו תקיפות של ערבים על היהודים ונרצחו מספר יהודים בגלל יהדותם. אנקדותה: אמונה רווחת בקרב יהודי מרוקו מספרת שהווזאנים היו אנשים בעלי קארמה טובה. ולמילותיהם היו משקל רב, "פתיחת עין" על אויבים הייתה שקולה לקללה של רב.

ציטוטים

”לתת כמו הפרחים, מפיצים ריח לכולם: (אסתר קל)“