מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זהרה פירושו "עלות השחר"

תמונה משותפת
שרה בגיל 17
סיפורה של זהרה שהפכה לשרה אליהו

זהרה, אומר בתימנית "עלות השחר" קראו לי כך בגלל שנולדתי לפנות בוקר. לגבי שם משפחתי, קחטה בתימנית זה שם של גרעין חיטה.

לפני כ- 30 שנה לאחר שאבי מת ואני התחתני, שונה שם משפחתי ל"אליהו". שאר בני משפחתי שינו את שם המשפחה מקחטה לקשתי. הסיבה הייתה, בגלל שאנשים לא הצליחו לבטא את שם המשפחה שלנו. לאחר שעליתי לארץ שיניתי את שמי הפרטי לשרה ולאחר מכן התחתנתי ושם המשפחה שלי השתנה מקחטה לאליהו. בעלי ז"ל קרא לי שרה'לה. אני אוהבת מאוד את שם המשפחה שלי כרגע שהוא אליהו, שם המשפחה של בעלי ז"ל.

העלייה לארץ ישראל
נולדתי בתימן בעיר ג'ומעה. יום אחד מושל תימן קיבל מכתב מבן גוריון שבו ביקש שכל היהודים של תימן יעלו לארץ ישראל. בגלל זה עליתי לארץ עם משפחתי בשנת 1943 כשהייתי בת 6. כשעלינו לארץ לא ידענו את תאריכי הלידה שלנו, ולכן החליטו שכל מי שעלה לארץ ולא זוכר את תאריך הלידה שלו יחגוג את יום הולדתו בתאריך ה11.
גדלתי במשפחה דתייה ובתימן היה לנו בית על שתי קומות,  ליד הבית היה לנו בית כנסת ובחצר של הבית היו לנו עיזים ופרות. נולדתי בת שלישית להוריי. אנחנו 3 ילדים מאבא ואמא, ועוד 2 אחים מאבא ואמא חורגת. אבי היה רגיש אליי בגלל שהייתי הכי קטנה מאחיי וגם בגלל שאמי נפטרה כשהייתי בת 6 חודשים.

ההתאקלמות בארץ ישראל
לאחר שעלינו לארץ במעברה שנקראת "מרבד הקסמים", היינו במקום שנקרא צמח, שהוא נמצא בצפון ליד הכנרת. באותו זמן התרחשו קרבות בין ישראל לסוריה. אחד הסיפורים הנוראים שזכורים לי הם, שיום אחד נסעו חיילים במשאית גדולה בחזרה הביתה ופתאום היה פנצ'ר במשאית, בזמן שהנהג ירד לתקן את הפנצ'ר הגיעה קבוצה של מחבלים והרגה את כל החיילים שבמשאית. הנהג ניצל בגלל שהמחבלים לא ראו אותו בזמן שהוא תיקן את הפנצ'ר. לאחר שהמשאית שהייתה מלאה בדם של החיילים עברה דרך היישוב שחיינו בו, פחדנו נורא.
ולכן אבי החליט שלא נישאר במקום הזה. כך עברנו לעיר ראשון לציון.
עוד סיפור שזכור לי הוא כשהגענו לראשון לציון, חיינו גם באוהלים וירד שלג כבד שהרס את כל האוהל שלנו ואת כל הציוד שהיה לנו. בגלל מצב זה, העבירו אותנו לתקופה קצרה לגור בבית ספר "חביב" ושם ישנו בכיתות. הביאו לנו ציוד חדש ודאגו לנו.
הסיפור הכי עצוב שזכור לי הוא כשהיינו במעברות טיפלתי בסבתי. הייתי ילדה בת 7 ויום אחד הלכתי להביא לה אוכל והיא לא אכלה. השכנה שלנו נכנסה ואמרה לי: "אל תביאי לה לאכול היא כבר מתה". סגרתי לסבתי את העיניים כי זו מצווה גדולה.
לאחר שעלינו לארץ ישראל והתאקלמנו, הייתי בגן עירייה והדבר היחיד שאני זוכרת משם, זה ששמו לנו סינרים כחולים כדי שלא נתלכלך מהציורים. לאחר מכן למדנו בצריף בבית הספר "הרועה", ואז כשבנו את בית ספר "ישורון" עברתי ללמוד שם. אני מחזור ד' בבית הספר "ישורון" ושם כשהייתי בכיתה ז' הכרתי את בעלי ז"ל. אני זוכרת את המורים מבית הספר והמורים אהבו אותי מאוד למרות שהייתי תלמידה בינונית. אני זוכרת שהבנות למדו מלאכה והבנים למדו מסגרות, פחחות, נגרות. אהבתי מאוד ללכת לבית הספר ובמיוחד לשחק עם חברותיי את המשחקים קלאס ומחניים שמשחקים אותם עד היום. בבית הספר היינו שרים המון את שירי ארץ ישראל ושיר אחד באנגלית שאותו אני זוכרת עד היום. הייתי במקהלת בית הספר קול ב'.

המצב הכלכלי
למדתי 8 שנים בבית הספר והפסקתי ללמוד בגלל המצב הכלכלי שלנו ולכן במקום ללמוד יצאתי לעבוד. הקושי במצב הכלכלי בא לידי ביטוי בזה שכאשר למדתי בבית הספר לפקידות סיימתי ללמוד שנה ראשונה. הייתי צריכה להמשיך ללמוד עוד שנה, אבל בגלל שלא היה כסף הייתי צריכה לוותר על כך וללכת לעבוד כי היה קשה לשלב לימודים ועבודה. לא התגייסתי לצבא כי הייתי דתייה, שחררו אותי מטעמי דת.
תעודת שיחרור של שרה
כמו שאמרתי, הכרתי את בעלי בכיתה ז' לאחר שסיימנו ללמוד הוא התגייס לצבא ואז החלטנו על חברות ולאחר שנה התחתנו. התחתנתי עם בעלי ז"ל בגיל 22 בשנת 1967. חתונה של תימנים היא קצת אחרת מחתונה רגילה, כאשר בחורה עומדת להתחתן עושים פגישה בין המשפחות של החתן והכלה ומסכמים שהחתן צריך לשלם מוהר להורים, לעשות חינה, לתת תכשיטים לכלה, לדאוג לדירה ולקנות עז לחינה כדי להאכיל את האורחים.
שרה ביום חתונתה

מלחמות בארץ ישראל
בזמן מלחמת ששת הימים, כשהיו לי שני ילדים הבכור היה בן שנתיים ובתי הייתה רק בת חודשיים. במלחמות אלה גייסו את בעלי.  אמרו לנו לחפור בגינה מקלט ואני נשארתי לבד עם 2 ילדים קטנים. כיום אני גרה באותו בית מאז שהתחתנתי עם בעלי.
ילדיי ונכדיי באים לבקר אותי בשישי שבת, ובמשך השבוע מתקשרים.

הסרט של שרה:

קישור לסיפור: עליתי לארץ במסגרת מבצע "מרבד הקסמים"

מילון

מוהר
הכסף שהבעל צריך לשלם להורי כלתו כדי לקנות אותה

ציטוטים

”"החיים לא כך כך קלים"“