מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זאב בודד

סבא סבתא ואני
סבא בעטרות
כל השנים הייתי "זאב בודד" וכיום נשארתי זאב אבל לא בודד אלא בעל משפחה

שמי משה שעיו נולדתי בעיר חלב בסוריה בשנת 1935. במשפחתי היו חמישה בנים ושלוש בנות. הבנים למדו בתלמוד תורה והבנות בבית ספר אליאנס. אבי היה סוחר בדים ומשי ואמי עקרת בית.

בשנת 1945 הגיעו אלינו שליחים מהמוסד וההגנה כדי לשכנע את ההורים לשלוח אותנו לפלסטינה. 

הורי שלחו את אחותי הגדולה שרה והיא הגיעה לגבעת ברנר. מאוחר יותר שלחו אותי ואת אחי אברהם  ואחרינו עלה עזרא.
 
אמי התנגדה אבל אבי שכנע אותה לשלוח אותנו לפלסטינה בתקווה שגם הם יגיעו. העלייה הייתה בלתי לגלית (ללא רשות) בשנת 1945. אני ואברהם בליווי האבא הגענו לביירות (בירת לבנון) בבירות שהינו שבוע ימים ונאמר לנו כסיפור כיסוי שזה טיול בית ספר. בשלב זה הגיעו עוד ילדים מבירות. נפרדנו מאבא ונסענו לדמשק שבסוריה. היינו כארבעים ילדים באזור של מטעי משמש בלילה חשוך עם ריח חריף באוויר. בחצות הלילה העלו אותנו על משאיות ואחרי שעתיים הורידו אותנו בשדה פתוח והתחלנו לצעוד בחושך כשלוש שעות. עברנו ואדיות והתבוססנו בבוץ. ההליכה הייתה קשה ומייגעת. אחי איבד את אחת מנעליו ואני הורדתי את שלי ונתתי לו את הנעל שלי, כי הוא היה קטן ממני.
 
אחרי הליכה ממושכת הגענו לקיבוץ כפר גלעדי בצפון הארץ בשעת בוקר מוקדמתהיינו מלוכלכים מבוץ עייפים ורעבים. הכניסו אותנו לחדר האוכל לארוחת בוקר. בגלל היותנו רגילים לבגט, הלחם השחור נראה כעוגה, אך לא טעמנו. הכל היה זר ומוזר. חלק מהילדים בכו והבנות ביקשו שיחזירו אותן הביתה תוך כדי בכי. כאן לראשונה הבנו שזה לא היה טיול.
 
מכפר גלעדי העבירו אותנו לקיבוץ משמר הים. הילדים קיבלו בגדים חדשים של אתא וכובעי טמבל. התקלחנו, החלפנו בגדים והתחלתי להבין שמפה אין דרך חזרה. בקיבוץ משמר הים לימדו אותנו שירים בעברית, את האותיות הכרנו מספר התפילה. טיילנו באזור ופעם ראשונה בחיי הגעתי לשפת הים והים היה נראה בשבילי מפחיד ומאיים. 
 
מאוד התרגשתי ונזכרתי בדברי אמי לפני שעזבתי את הבית: "משני דברים תזהר: הראשון הוא אנשים רעים והשני הים. "לאחר חודש ימים במשמר הים העבירו קבוצת ילדים ובניהם אחי ואני למושב עטרות, צפונית לירושלים . היה זה יום שישי לפנות ערב חילקו את הילדים בין המשפחות במושב. אחי אברהם הגיע למשפחת שניידוביץ' ואני למשפחת שטראוס. עלי לציין שמשפחת שניידוביץ' אהבו מאוד את אברמל'ה.
 
אצל משפחת שטראוס הרגשתי כבן חורג בלשון המעטה, הייתי בן 10 עבדתי במשק החקלאי. בשובי מבית הספר היה עלי לנקות את הרפת להעמיס עגלות של זבל ולפזר בשדה. סיקלתי אבנים בשדה בידיים חשופות ומתחת לכל  אבן היו עקרבים צהובים. החיים היו קשים האוכל לא היה לטעמי המשמעת היתה קשה וכל פרוסת לחם הייתי צריך לבקש.
 
בתקופה זו למדתי בבית ספר בכיתה ד'. המורה שלי לאה גולוביצקי היא לימדה בנהלל ומשם הגיעה לעטרות בשנתיים שלמדתי אצל המורה לאה בשנים 1945-47. כשהייתי בכיתה ד-ה המורה לימדה במסירות רבה באהבה ובנתינה כמו כן לימדה את אהבת הארץ אהבת האדם הסדר והניקיון. כל בוקר נהגה להביא לי ארוחת עשר מביתה כי שמה לב שאיני אוכל את ארוחת העשר שאני מביא מביתי. הייתי מאוד פדנט לא יכולתי לאכול את הכריך שהכינה גברת שטראוס, בשובה מהרפת כשידיה מרוחות בווזלין בשובה מהרפת וחליבת הפרות.
 
המורה לאה, בשבילי היתה מורה לחיים. מאוד אהבתי אותה והיא אהבה אותי. אני חייב לה תודה מעומק הלב על הערכים שהקנתה לי, שעליהם גדלתי לאורך השנים. ממנה למדתי את אהבת המולדת, יושר אישי סדר וניקיון. היא אמנם הייתה מורה קשוחה וקפדנית אך יחד עם זאת רכה ומלטפת ולב חם . שהבינה אותי עד מאוד. בפניה הייתי שופך את לבי , מספר לה על בעיותיי האישיות. היא הזמינה אותי תמיד אל ביתה עזרה בלימודים וגם הגישה כוס תה חם עם עוגיה באהבה רבה ועל כך אני אומר תודה. עד היום שמורות עמי מחברות ובהם חומר על עטרות ושיר שכתבה, שירי ארץ ישראל, גיאוגרפיה ועברית. 
 
בתקופה זו עברתי למשפחת אולשה לפי בקשתי. התקבלתי במשפחה החדשה בחום ואהבה הרגשתי כמו בן בית.האמא שנדלה מאוד הבינה אותי ואהבה, נתנה לי להרגיש כמו בבית ועם בני המשפחה אני שומר על קשר עד היום היו שם שלושה אחים, ציפקה, ריבקלה ואליק. הרגשתי בבית מאוד טוב ונוח יהיה לי חדר ופינה להכנת שיעורים. עבדתי בלול התרנגולות ברפת ובבציר הענבים בקיץ התקופה הייתה יפה ומהנה בגלל המתח והמצב הבטחוני ישבנו ונקינו את הכדורים כדי שהכל יהיה מוכן בשעת הצורך. 
 
לקראת ההצבעה באומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל המתח היה רב וכשהוחלט ברוב קולות להקים מדינה יהודית, השמחה היתה רבה, אנשים התחבקו, רקדו הורה ברחובות, כולם התנשקו עם כולם מרוב שמחה וגלידה חולקה בחינם וגם הנסיעה באוטובוס הייתה בחינם. עד שפרצה מלחמת השחרור המשפחה נסעה לבקר אצל קרובים בירושלים ואני נשארתי בבית לבד הוטל  מצור על ירושלים והמשפחה לא יכלה לחזור לעטרות.נשארתי שלושה חודשים לבד בבית כדי לטפל בלול העפות עם האקדח שהשאיר האח אליק, מתחת לכרית.
 
כל יום אספתי את הביצים מהלול והעברתי לצרכניה. עזרתי בנקוי התחמושת שהוציאו  מהסליק.ביום היו מגיעים פייפרים וזורקים שקי לחם  על סדין לבן במרכז המושב.מהכפר הערבי קלנדיה היו יורים ואז במקום ששק הלחם יפול במרכז המושב הם הנחיתו מעבר לגדר.אני וחברים היינו זוחלים בלילה מתחת לגדר וגוררים את שקי הלחם למושב.בלילות הייתי רץ בין העמדות ומחלק לחם וסנדוויצ'ים לחיילי החי"ש שהגיעו לעטרות כתגבורת. החלו לפנות את הנשים והילדים לירושלים בחסות הצבא האנגלי בעזרת משוריינים.
 
פעמים ברחתי מחוץ למושב כי לא רציתי להתפנות ולהשאיר את הבית ללא כל השגחה ורק בפעם השלישית כשהבן אליק הגיע לעטרות מסרתי לו את הקבלות של הביצים שהפקדתי בצרכניה, נתתי לו את מפתחות הבית ואת האקדח. אליק נשאר במושב ואני הכנתי פחית עם ביצים, שעטפתי אחת אחת בנייר ואלבום תמונות של המשפחה ושתי תרנגולות בתוך פח וכן שק בגדים שלי. אני הייתי הילד האחרון שעזב את עטרות וכשנפרדתי מאליק קיבלתי ממנו שעון וסידור ששלחה אמו (הסידור נמצא אל הנכד יובל שקיבל אותו בבר המצווה) לפי הוראות הצבא עטרות נעזבה באישון לילה ואני הגעתי למשפחת אולשה ואני מסרתי להם את אשר הבאתי.
 
עברתי לפנימיית מוצא בשכונת טלביה בירושלים. שזה בית יתומים.כאן נפרדתי מאב המשפחה ונותרתי לבד בפנימית מוצא היו ילדים  מכל קצווי תבל, זה הפך למוסד דתי שלא אהבתי ולא התאקלמתי בו, היו לי מריבות עם מדריכים כשלא הסכמתי לשים כיפה.זו היה תקופה קשה עבורי ושונה מאוד מהבית ממנו הגעתי זו הייתה תקופת מצור על ירושלים הילדים במוסד היו רעבים את האוכל היו חוטפים מן השולחן ומי שלא היה מספיק זריז לא היה לו מה לאכול. השתדלתי להמתין לשיירה שהייתה מגיעה מהשפלה ומביאה לחם מירושלים.
 
אני ועוד מספר ילדים היינו סוחבים את שקי הלחם על הגב ובהזדמנות זו היינו אוכלים לחם כאוות נפשנו. הירי מהצד הירדני נמשך ואני חשבתי שעוד אוכל לחזור לעטרות ואז הגיעה שמועה שעטרות ונווה יעקב נעזבו והיו הרוגים וביניהם חיים גולדברגר שהיה נהג האוטובוס של עטרות ומיכאל שטראוס.הילדים במוסד לא הבינו למה אני בוכה אך שני החברה האלה היו מאוד  יקרים ללבי. לאחר כשנה ביקשתי שיעבירו אותי למוסד אחר,
 
בקשתי נענתה והועברתי לכפר בתיה ברעננה. זה היה מוסד מאוד יפה וגדול היו מספר בתים שחולקו בין בנים לבנות. במוסד הייתה אפשרות לעבוד לפי בחירה בנגריה, סנדלריה, מסגריה וגן ירק. בחרתי לעבוד בגן ירק ושם יכולתי לאכול גזר, מלפפון, חסה ועגבנייה ובקיץ מלון ואבטיחים.
 
לאחר כשנתיים של למודים במסגרת דתית שלא אהבתי, עברנו כל הקבוצה כגרעין לקבוצת שלוחות, בעמק בית שאן. הקבוצה חשבה שנתקבל כחברי קיבוץ. התייעצתי עם עצמי והחלטתי שאני לא נשאר. אחרי כשנה עזבתי את הקיבוץ ללא הורים, ללא גב כלכלי וזו הייתה החלטה לא פשוטה.
 
הגעתי לאחותי שרה שהתאלמנה במלחמת השחרור ונותרה עם תינוקת, לאחר שבעלה  נהרג בכיבוש על יפו מידי צלף שירה בו ממסגד חסן בק. התקופה הייתה תקופת צנע, לכל אחד היה פנקס תלושי  מזון שניתן לפי מספר הנפשות ולפי התלוש קיבלו שמן, קמח, ביצה, סוכר, בשר. חיפשתי מקום עבודה והגעתי לקבלן בניין. אצלו עבדתי בשרברבות. למדתי את העבודה במהירות, הייתי חרוץ, עבדתי שעות נוספות שילמו לי בנדיבות. הרווחתי די כסף שכרתי דירה בתל אביב וקניתי אופניים לאחיינית שלי.
 
בשנת 1953 התגייסתי לצבא ושירתי בלשכת קישור בחיפה.הייתי חייל בודד. התנאים אז של חייל בודד לא היו כמו היום. לשכת הקישור היתה בשבילי בית. את החגים ביליתי בבסיס לבד והחלפתי חיילים בשמירות וקיבלתי תשלום. המפקד אישר לי ללכת לקורס נהיגה וכשסיימתי ללמוד הייתי הנהג בלשכת הקישור. בתור חייל בודד אפשרו לי לצאת לעבוד חוץ.
 
לאחר שירותי הצבאי עבדתי כשרברב כעובד בניין ולאחר זמן מה קניתי קו חלוקת לחם. בעבודה זו עבדתי כשנתיים פרצה בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני וגויסתי בשובי למקום העבודה ניתן לאחר. הסתובבתי תקופה ללא עבודה פגשתי חבר שלאביו היו שתי מכליות דלק. התחלתי לעבוד על מכלית דלק כנהג וכמחלק דלק. בשלב זה הוצאתי רישיון לאוטובוס. לאורך כל הדרך פגשתי אנשים מדהימים הגונים טובי לב שמאוד אהבו אותי עזרו לי והתייחסו אלי כמו לבן, במיוחד חנה ודניאל שאלתיאל ז"ל שהיה בעל מכלית הדלק הייתי בן בית אצלם. כל שהרווחתי לא בזבזתי והחלטתי שאני רוצה להיכנס כחבר אגד ולהיות נהג אוטובוס ולהגשים חלום ילדות.
 
בשנת 64 עזבתי את עבודתי ונכנסתי לעבוד בחברת אגד, אחרי חצי שנת עבודה כשכיר התקבלתי כחבר מן המניין. החלטתי לעבוד בסניף אשקלון והייתי מרוצה מאוד. בשנת 1967 פגשתי באוטובוס את אסתר בת מושב כפר הריף, בדרכה לתיכון בגדרה, שלימים הפכה לאשתי היקרה.
 
נישאנו בשנת 1968, נולדו לנו שתי בנות נאוה, שנשואה לרעואל ולה שלושה ילדים, גל יובל ומעיין, ואורית שנשואה לבועז ולה  גם שלושה ילדים נדב יואב ורות.כל השנים הייתי "זאב בודד" וכיום נשארתי זאב אבל לא בודד אלא בעל משפחה לתפארת שמח ומאושר בחלקי. איני מלין על מה שאין אלא שמח על מה שיש.
 
העשרה
עלייה בלתי לגלית  – העפלה. "ההעפלה (קרויה גם עלייה בלתי-לגאלית ועלייה ב') הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948."
ויקיפדיה
 
תשע"ו

מילון

עלייה בלתי לגלית
ההעפלה (קרויה גם עלייה בלתי-לגאלית ועלייה ב') הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948

פלסטינה
ארץ ישראל

ציטוטים

”כל השנים הייתי "זאב בודד" וכיום נשארתי זאב אבל לא בודד אלא בעל משפחה לתפארת.“

”איני מלין על מה שאין אלא שמח על מה שיש.“