מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ויהי אור

כרמל וסבתא רחל נהנות בקשר הרב דורי.
אני בגיל 15
החשמל הגיע

ויהי  אור

החשמל הגיע

זה קרה בשנת 1955, בשנה זו נולד אחי הצעיר. אחי נולד פג ולכן נשאר בבית החולים עד שיעלה במשקל ויתחזק. בתקופה זו גרתי בחולון בשכונה שנקראה שכונת "הבלוקונים".

זו הייתה תקופת "צנע"  קיבלנו תלושים לחלוקת אוכל וכמובן שבבית לא היה לנו חשמל. את אחי  נהגנו לבקר בבית החולים, ולעקוב אחר התפתחותו. כעבור שישה חודשים החזרנו את אחי מפגיית בית החולים. השמחה הייתה גדולה, ותכננו את טקס ברית המילה בבית הכנסת השכונתי. למרבה הפתעתנו באותו יום חיברו אותנו לרשת החשמל. השמחה הייתה גדולה! שמו של אחי הוא חיים, הוא נקרא כך משום שהקדוש ברוך הוא העניק לו חיים. יום זה נצור בליבי לנצח. הרגשנו כל המשפחה כשהחשמל הגיע, אור גדול הגיע. אני כילדה בגיל חמש זוכרת עד היום את ההתרגשות הגדולה גם בקבלת אח צעיר וגם "הפלא" הגדול. יש חשמל בבית. עד אז היינו לאור נרות ועששיות. מה גדולה הייתה השמחה שאוכל ללכת לגן לחזור ללחוץ על מתג החשמל ולצפות בפלא.

חיים אחי תינוק בידיה של שכנה

את אחי חיים המשכתי ללוות לאורך שנים רבות. וניתן לומר ששימשתי לו כאם. אמי באותה תקופה חלתה במחלה קשה ועול הטיפול באחי נפל על כתפיה של סבתי, שהתגוררה אתנו. מטבע הדברים על מנת להקל על סבתי לקחתי חלק פעיל בטיפול בחיים. גדלתי בבית שכיבד מבוגרים סבי וסבתי גרו אתנו עד יום מותם.

הורי עלו לארץ בשנת 1949 מתוך ציונות ואהבתם לארץ. לאחר עלייתם החלו לעלות ארצה קרובי משפחה הן מצד אבי, והן מצד אמי. התקופה היתה קשה וכל משפחה התארגנה לעזור למשפחה שהגיעה להיקלט בארץ. הבית של הורי שימש כעין " מרכז קליטה" על מנת להקל ככל שניתן על העולים החדשים. קשיי שפה, קשיי פרנסה, מגורים מתאימים ועוד ועוד. הורי לא התמידו ללמוד את השפה העברית כיוון שהם היו עסוקים בחיפוש אחר פרנסה.

שנה לאחר עליית הורי ארצה אני נולדתי.

חורף 1950 זה היה חורף קר וקשה  שבו ירד שלג בתל אביב. את אבי שלחו ללמוד את מקצוע הבנייה. אבי עד סוף ימיו הרגיש שהוא בונה את הארץ והוא עשה זאת בשמחה רבה. התקופה ההיא התאפיינה בהרבה חוסר מצד אחד ובהרבה שמחה על כך שהם בארץ בונים ומפתחים אותה. הכול היה ראשוני חדש ותמים, היתה הרבה אמונה שמקומם של היהודים הוא במדינתם ארץ ישראל.

אבי עובד כבנאי

באותה תקופה מערכת החינוך פעלה במתכונת שונה מהיום. גני הילדים קלטו ילדים מגיל 5 ישר לגן חובה. הגן היה בשכונה והלכנו לגן ללא ליווי הורים בדרך כלל הלכנו עם אחים בוגרים או עם חברים לשכונה. אני כל כך אהבתי ללכת לגן והייתי מתגנבת אחרי אחי הבכור ומבלה בגן. לאחר ניסיונות רבים גם הגננת מרים התייאשה ואפשרה לי להישאר בגן. בגן חובה ביליתי שנתיים הגעתי לכיתה א'. היום הראשון בבית הספר לא ימחה לעולם מזיכרוני.

חיים אחי בכיתה א'

 

קיבלה אותנו המורה לאה אישה קשוחה עם מבט נוקב. זכור לי המשפט הראשון שיצא מפיה לאחר שברכה אותנו על הגעתנו לכיתה א'. פה  בבית הספר אסור לאכול שוקולד. שוקולד וממתקים מזיקים לשיניים. המורה לאה עוררה בנו יראת כבוד. למרות שחלפו שנים רבות הדברים זכורים לי כאילו הכול קרה היום. בתקופה שבה אני למדתי לא היו חטיבות ביניים למדנו מכיתה א' ועד כיתה ח'. זה נקרא בית ספר יסודי. כל המורים שלימדו בבית הספר זכורים לי לטובה. אלה היו מורים לחיים שהקנו לנו התלמידים ערכים, דרך ארץ, להיות מועילים לחברה. חלק מהמורים היו ניצולי שואה וחלקם היו עולים חדשים שעלו מעירק.

השכונה שבה גדלתי אוכלסה בעולים חדשים שעלו מתימן, טורקיה, בולגריה, ועירק. למרות השוני המנטלי היו יחסים של אחווה ורעות בין כל השכנים. והייתה הרבה עזרה הדדית. 

המשפחה בשכונה שבה גדלתי.

 

בשנת 1956 פרצה מלחמת "סיני" הייתי ילדה בת שש ואני זוכרת היטב שאמי תלתה שמיכות על החלונות על מנת שלא יראו אור מבחוץ. זו היתה תקופה די קשה ואנחנו כילדים לא כל כך הבנו את המתרחש. למרות המלחמה והקשיים בית הורי המשיך להתנהל כעין "מרכז קליטה" דודים ודודות הגיעו מטורקיה ישירות לביתנו ושהו אצלנו עד למציאת פתרון דיור. המלחמה הסתיימה, חלוקת תלושי אוכל הופסקה ושיגרת חיינו נמשכה.

הילדות זכורה לי כתקופה מאושרת נהגנו להיות מחוץ לבית שעות ארוכות שיחקנו במשחקים של פעם: חמש אבנים, חבל, מחניים, דיברנו ב"טלפון" באמצעות שתי פחיות וחוט שמתוח ביניהן. אלה היו ימים קסומים. המצב הכלכלי של רוב תושבי השכונה היה כמעט זהה. מעבר לשהות שלנו בבית הספר העירייה העניקה לנו חוגים במחיר סמלי על מנת לאפשר לנו להעשיר את עולמנו. וכך התאפשר לי ללמוד בלט.

כבר באותה תקופה היתה תנועת "הצופים" וכמובן שהצטרפתי אליה.

מילדה הפכתי לנערה ולקראת סיום בית הספר היסודי החלו לעלות מחשבות מה יהיה בהמשך. לאחר התלבטויות רבות החלטתי ללכת ללמוד בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" שהיה בית ספר חקלאי ושילב לימודים ועבודה. במהלך הלימודים והעבודה התנסיתי בעבודה חקלאית בתחומי הפלחה, דיר, גן נוי, רפת. כמו כן, למדנו כלכלת בית. תקופת הלימודים במקווה ישראל הייתה אחת התקופות היפות בחיי. רכשתי חברים לחיים. המורים היו מורים מזן מיוחד שהקדישו לכל תלמיד זמן כאילו היה התלמיד היחיד שלהם.

לאחר סיום הלימודים לצערי לא התגייסתי לצה"ל בגלל נסיבות אישיות. שנים לאחר מכן נותרתי עם תחושת החמצה גדולה.

מיד עם סיום הלימודים החליטו הורי לעקור משכונת "הבלוקונים" עוד פרק הסתיים לו. נפרדנו מחברים ושכנים אהובים תמה לה תקופה קסומה בחיי.

לא ניתן לסיים פרק זה מבלי להזכיר את אחי הצעיר חיים. שהיום הוא בן 63 אב לחמישה ילדים וסבא לתשעה נכדים.

אני וחיים אחי

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי".

מילון

אור
אור – תופעה פיזיקלית.

ציטוטים

”הכל היה ראשוני חדש ותמים.“