מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של שושנה ויצמן לישראל

בית הספר בו התקיימה תכנית הקשר הרב דורי
בית הספר גמלא בקצרין
סבתא שושנה מספרת על פרס הרחוקה ועל עלייתה לישראל

לידתה של סבתא שושנה

ארץ המוצא של סבתא שושנה (אימא של אמי) היא פרס (איראן). סבתא היא בת שלישית למשפחה בת שבעה אחים. היא נולדה בבית הוריה שבפרס, סבתי מספרת שהנשים היהודיות לא היו הולכות לבית חולים אלא יולדות בבית, וזה קרה ביום שבת בבוקר: אמה קיבלה צירי לידה לידה ואחיה הגדול רץ לקרוא ליהודיה אחרת שגרה בשכונה לעזור לה ללדת. שושנה נולדה במטבח של הבית, לא היה אז משקל לדעת כמה שקלה התינוקת עם לידתה ולא היה כסף לרופאים. לכן הן עזרו אחת לשנייה. הלידה לא הייתה קלה וסבתי נולדה תינוקת קטנה ורזה וכמעט מתה. באה שכנה אחרת, גם יהודיה, ואמרה שהיא שמעה על מנזר שעוזר ליהודים אם הם לא מרגישים טוב. אביה ואחיה הגדול לקחו את שושנה למנזר וביקשו עזרה שם. קיבלו אותם באהבה, סבתי הייתה שם במשך חודש: טיפלו בה, חיזקו אותה ונתנו לה תרופות, ולאחר חודש כשהיא כבר הייתה ילדה בריאה, החזירו אותה לבית הוריה. עד היום סבתי לא יודעת את תאריך הלידה שלה, היא רק יודעת שהיא נולדה בשבת נחמו (שבת לפני תשעה באב).

העלייה לארץ

כשסבתי הרגישה יותר טוב והיא כבר הייתה בת חודשיים, המשפחה תכננה לברוח מפרס כי לא הייתה אפשרות לצאת משם ככה סתם. סבי ואחיה הגדול של סבתי נתנו הרבה כסף שוחד, הם נתנו למעשה את כל מה שהיה להם אחרי שמכרו את ביתם לאיש שזייף להם תעודות ונתן להם אישור לצאת מפרס לביקור בחו"ל כביכול.

הם הצליחו לברוח מפרס באוקטובר שנת 1950 והגיעו לארץ ישראל. כשהם הגיעו לארץ ישראל המדינה הייתה כבר משוחררת מהמנדט הבריטי, קיבלו אותם פה יהודים טובים. רצו לשלוח אותם לגור באזור המרכז, אבל סבא רבא שלי היה איש אדמה וביקש לגור במקום שיוכל לשתול ולעבוד את האדמה, להיות חקלאי. וכך היה: שלחו אותם למעברה במקום שקראו לו חצור הגלילית. לא היה שם כלום חוץ מקירות של פח וחדרים קטנים, כולם חיו עם כולם. שירותים היו משותפים, המקלחות משותפות ומטבח משותף, וככה לאט לאט אנשי המקום הצליחו לקבל שטחים מהמדינה ולבנות את בתיהם. הם גידלו את הירקות בגינה, גידלו את התרנגולות למאכל בלולים בגינה, גידלו את הפרה שתיתן להם חלב, ומהחלב סבתא רבתא שלי הכינה גבינות. ככה הם חיו, לא היה להם כסף לכלום, הם חיו על תלושים שחילקה המדינה לאוכל, אבל לא היה מאיפה לקחת את הסחורה. סבא רבא שלי, שהיה איש אדמה, עבד בתור חקלאי והצליח להביא מעט כסף הביתה. לא היו בתי ספר בסביבה, רק למי שהיה כסף יכול היה לשלוח את ילדיו ללימודים. חיו בצורה פרימיטיבית מאוד.

יום אחד, כשסבתי הייתה כבר בת 12, החליטו לשלוח אותה לבית הספר. היה שם בהפסקה ריקודי עם, היא רקדה ובדיוק אבא שלה בא לבדוק מה עושים כל הילדים בבית הספר. אביה ראה אותה רוקדת ואמר לה שממחר היא לא הולכת לבית הספר: "אני לא משלם כסף בשביל ריקודים, ממחר את תהיי בבית". כמה שניסו להסביר לו שזה היה רק בהפסקה, זה לא עזר, היא כבר לא הלכה יותר לבית הספר. באותה תקופה היה ממשל ישראלי ומי ששלט והיה ראש הממשלה הוא דוד בן גוריון. סבתי אומרת שכולם העריצו אותו, אהבו אותו ולא התנגדו לדבריו.

סבתי מספרת שכשהם היו בפרס, כל היהודים היו לובשים בגדים צנועים עם כיסוי ראש כמו בורקה: לבוש מסורתי שמכסה את כל הגוף. כולם היו שומרי מסורת בסתר כי הם פחדו מהמוסלמים מסביב, שלא ילשינו עליהם שהם מקיימים תורה ומצוות. יש מאכלים פרסיים שהם הביאו איתם מארץ המוצא שלהם, ורק סבתי יודעת לבשל אותם טעים. על פי סבתי, מערכת יחסים בין פרס (איראן) לישראל אף פעם לא הייתה טובה, פרס היא ארץ עוינת לישראל אז וגם היום, כיום כמעט אין יהודים שחיים בפרס.

הזוית האישית

הנכדה אפרת: היה לי כיף לעשות עם סבתא את העבודה הזאת.

מילון

פחון
פחון הוא מבנה פשוט העשוי מלוחות פח או פח גלי אשר בנייתו היא פשוטה מאוד וזולה עד כדי כך שחומרי בנייתו עשויים להיות שאריות של תוצרי בנייה אחרים. במקומות רבים בעולם בנויים פחונים כמגורים לשכבות סוציו⁻אקונומיות נמוכות מאוד. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבא רבא שלי היה איש אדמה וביקש לגור במקום שיוכל לשתול ולעבוד את האדמה, להיות חקלאי, וכך היה“