מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

התרשמות ראשונה בארץ

דבורה עם "החמודים"
האנייה שדבורה עלתה בעזרתה לארץ.
סיפור על עלייתי לארץ

דבורה נולדה בסטניסלבוב שבפולין בשנת 1933. אחרי השואה, בה איבדה את אביה, עלתה לבדה לארץ. הנה סיפורה:

מטרתה של דבורה הייתה לעלות לארץ, אבל אז עוד היו בארץ האנגלים והיה בלתי אפשרי לעלות, לא נתנו ליהודים להיכנס. יהודים שנתפסו הוגרו למחנות מעבר בקפריסין. לדבורה היתומה הייתה משפחה בארץ אשר לאחר מאמצים רבים הצליחו לארגן ולשלוח לה דרכון ישראלי כדי שתוכל לעלות.

בגיל 13 וחצי נסעה לבד מוורשה לפריז ברכבת. בתחנה בפריז חיכו לה אנשים מארגון "ג'וינט", אשר העבירו אותה לבית מלון ונתנו לה תלושים של אוכל שתוכל לאכול במסעדה. בשלב זה הייתה צריכה להמתין עד שתיאסף קבוצה מספיק גדולה על מנת שייסעו יחד למרסיי ומשם יפליגו לארץ. דבורה נסעה למסעדה, ובדרך חזרה, התכוונה להשתמש במטרו. כמקובל בתחנות המטרו בפריז, בכניסה ישנה מפה המראה את מסלולי המטרו לנוחיות המשתמש. דבורה התבוננה במפה ולא הבינה דבר. היא עמדה שם, ולא ידעה מה לעשות. "לא יודעת מאיפה ואיך, יש תמיד אנשים טובים באמצע הדרך", דבורה מספרת. ניגש אליה בן אדם יהודי שראה אותה מתקשה ושאל אותה מה קרה. היא סיפרה לו שלא ידעה איך לחזור לבית המלון. הוא שינה את תכניותיו, לקח אותה ביד וליווה אותה מטרו עד שהגיעה בבטחה לבית המלון. כעבור זמן התקבצו מספיק אנשים כדי לעלות לארץ. בהיותה ילדה יתומה, צורפה דבורה לאחת המשפחות ועשתה איתם את הדרך כל אותה התקופה.

את סבה שחיכה לה בארץ הכירה דבורה מתמונות בלבד, בהן נראה "מפואר ומכובד". עם הגעתה לארץ עמדה מצפה ומבולבלת עד ששמעה אדם זר הקורא בשמה ,"דושה שלזינגר", ורק אז זיהתה שזהו בעצם סבה. הוא לא היה בכלל כמו שדמיינה. יחד דבורה וסבה נסעו מהנמל לכפר ברוך, שם גר סבה. עוד מאותה הנסיעה הראשונה בישראל היא זוכרת כי שמעה אנשים הקוראים בקולי קולות ברחוב "אידיוט אידיוט!". בהפתעתה שאלה את סבה לפשר הקללות ואז הסביר לה שאלו הם מוכרי עיתון הנקרא "ידיעות".

את הנסיעה לבית סבה בכפר ברוך ידעה דבורה שהם מתכוונים לעשות ברכבת ובדמיונה ציפתה לתחנה גדולה כמו אלו בפולין. כשהגיעו אמרה לסבה "אבל סבא, אין פה תחנת רכבת" והוא ענה לה "תראי את הצריף הזה זו היא תחנת הרכבת". דוד של דבורה, לונק, בא עם עגלת סוסים וכובע אוסטרלי לאסוף אותם מהתחנה.

דבורה מתארת את מראה כפר ברוך כפי שראתה אותו בפעם הראשונה:

"רחוב אחד, ליד כל בית ספסל. הבתים היו קטנים מאוד, לכל בית תוספת של צריף קטן שכל אחד בנה לעצמו". אחרי הצהריים בכפר כולם היו יושבים עם השכנים על הספסל (לא הייתה אז טלוויזיה או שום חשמל) ורק השתמשו אז בעששיות בשביל אור. דבורה מצאה את עצמה עם עיתון ביד ומנקה את העששית כי הייתה שחורה מבפנים. המקום היה מאוד קטן ( היא לא מאוד אהבה את זה אבל זה מה שהיה אז). בתוך זמן קצר נסעה עם סבא שלה לירושלים לסוכנות היהודית כדי לשייך אותה לבית ספר וכד'. הוחלט לצרף אותה לקבוצת ילדים שהגיע מקפריסין ואיתם הלכה ל"מוסד אהבה" בקריית ביאליק. קבוצת הילדים החליטה לקרוא לעצמם "נחשולים". לדבורה היה קשה לתקשר כי בניגוד לילדי הקבוצה טרם למדה עברית. השפה נראתה לה כל כך זרה שהאותיות נראו כמו ציורים ודבורה לא האמינה שתתפוס את השפה המוזרה. בעיניה העברית של סבה הייתה טובה מאוד, אך בכל זאת כעבור לא יותר משלושה חודשים כשביקר מצאה את עצמה מתקנת אותו ולא הוא אותה.

הדבר שדרש הכי הרבה התאקלמות מבחינת דבורה הייתה הצניעות בה הכל קרה באץ באותה התקופה. כיום  דבורה גאה מאוד שהגיעה לישראל ואוהבת את הארץ מאוד.

הזוית האישית

יפתח בנקי, שחר השס, אמיר שורצמן: העבודה עם דבורה הייתה מאוד מהנה ומעניינת בשבילנו, נחשפנו לנושאים שלא כל ילד מקבל את הזכות לשמוע ממקור ראשון. כל ביקור בסב יום דבורה קיבלה אותנו בחיבוק וחיוך ונתנה לנו הרגשה ביתית ומשפחתית.

מילון

מטרו
שמה של רכבת תחתית בכל מני מדינות. (בצרפת)

ג'וינט
ארגון צדקה יהודי אמריקאי שנועד לסייע ליהודים באשר הם. בזמן המנדט הבריטי עזר בעליית היהודים ארצה.

ציטוטים

”"לא יודעת מאיפה ואיך, יש תמיד אנשים טובים באמצע הדרך"“