מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

התקווה בעליה מאלג'יריה

מישל פרי, אורן ועידן על רקע מעגן מכמורת
מישל בתלבושת מסורתית בגיל שנתיים
סיפורו של מישל גדז'

קוראים לי מישל, נולדתי באלג'יריה בשנת 1949. עליתי לארץ בשנת 1961. את שירותי בצבא העברתי כחוקר מצ"ח. למדתי עשר שנות לימוד. מקצועי הוא מסגר עצמאי. מתחביביי מרוצי מכוניות ולהיות נהג מירוצים. שם משפחתי הוא גדז', באלג'יריה לפני מאות שנים היהודים חיו בקרבת שבטים ברברים ששפתם ערבית והשם גדז' בערבית הוא שם החומר ממנו עשוי הצדף.

נולדתי באלגריה בעיר קונסטנטין במזרח המדינה קרוב לגבול התוניסאי. אלג'יריה הייתה מדינה עצמאית עד שצרפת באה והציעה עסקה שצרפת תשלוט במשך 100 שנה באלג'יריה ותנצל את את המשאבים שלה ובתמורה צרפת תתן חינוך ותרבות לאלג'ריה. בשנת 1959 תם ההסכם והצרפתים לא רצו לקבל את ההסכם. החלו המהומות של התושבים האלג'יראים לקבלת עצמאות.

המשפחה

נולדתי בשנת 1949 והוריי התחתנו ונולדו באלג'יריה בקונסטנטין. אבי, רובן, היה בכור לשלוש עשרה אחים ואמי סילביה בכורה לחמישה אחים. משפחת אבי הייתה משפחה דתית ומאוד מעורה בקהילה בנושא שמירת הדת והמסורת. מאידך אמי באה ממשפחה חילונית לחלוטין. אבי היה בן 30 ביום חתונתו ואמי בגיל 17.

המשפחה של אמי (טוביאנה – Toubiana) הייתה מאוד עשירה וסבי מוריס עסק בענף המתכת עם מפעל גדול. הוא היה מאוד פעיל בקהילה בעיר ומונה לסגן ראש העיר – מעמד גבוה וחשוב לקהילה היהודית. משפחת אבי הייתה שומרת דת. מהצד הכלכלי הייתה מאוד ענייה ודלת אמצעים. סבי שמעון היה חייט במקצועו ולימד את כל תשע בנותיו את המקצוע. העבודה התבצעה בביתו של הסב בהיעדר מבנה מתאים.

להוריי נולדו חמישה בנים כשאני השני במשפחה. התחתנתי בתאריך 14.9.71 (בדיוק עשר שנים מאז עלייתי ארצה) עם אראלה ונולדו לנו שלושה ילדים: גל, ליאת ועומר. הנכד הראשון שלי נולד בשנת 2005 וכיום יש לי תשעה נכדים: 5 בנים, 4 בנות.

זיכרונות ילדות

גרנו מחוץ לעיר ליד בית המלאכה של הסב, בכל יום היו מסיעים אותנו לבית הספר ופעם בשבוע ביום רביעי היינו לומדים בבית הספר "אליאנס" כדי ללמוד את השפה העברית והלכות הדת. מגיל שבע שיחקתי כדורסל במועדון הסמוך לבית ובכל חופש גדול נסענו לקייטנות בחו"ל (שוויץ, צרפת וכו') בקיצור הייתה לי ילדות קלילה ונעימה. החברים שהיו בסביבה היו מעטים וביניהם לרוב ערבים ונוצרים, היחסים היו תקינים מאוד ללא סממן גזעני.

הייתי בתנועת הנוער הצופים היהודים שדרכם טסנו לקייטנות הללו. יש לציין שבתקופה ההיא המדינה נשלטה על ידי הצרפתים כך שכל בתי הספר והמוסדות היו צרפתים טהורים ללא זיקה לשפה ולתרבות הערבית מקומית. היחסים בין המקומיים לבין יתר הקהילות היו תקינים וחיינו בהרמוניה.

שם בית הספר היסודי היה על שם סופר צרפתי דידרו – Didrot ולתיכון קראו Lycee D'Aumale. המשמעת בבית הספר הייתה חזקה ולמורה היינו פונים בגוף שלישי בלבד. לא זכור לי שנענשנו אך בבית הספר היהודי אליאנס כן נהגו בעונשים לא קלים כמו הלקאת האצבעות עם מקל! בנוסף לכך, בבית הספר לא הייתה לנו תלבושת אחידה והמקצועות שאהבתי היו לשון, חשבון וחינוך גופני. לא השתתפתי במסיבות וכדומה באותה תקופה כי ביתי היה מרוחק מהעיר. לא היה חדר אוכל בבית הספר משום שאכלנו רק כשר. הילדים שם היו מפונקים מאוד והיה לנו כל מה שילד יכול לחלום עליו. יש לציין שבזכות מצבנו הכלכלי הלבוש היה לפי צו האופנה, עניבה וכל השאר.

בשנת 1957 אבי נפטר ממחלה ואמי  נותרה אלמנה בת 27. הימים היו קשים עקב פטירת האב שהיה עמוד התווך של המשפחה המורחבת. מאז הטרגדיה ירדתי בלימודי ולא הייתי כבעבר. בתקופה לאחר מות האב הייתה מתיחות רבה בין הצרפתים והיהודים לבין האזרחים האלג'ירים המקומיים. הסיבה למתיחות נבעה מהרצון העם האלג'ירי לקבל עצמאות כשהם דורשים שהצרפתים יפנו את המדינה.

הסיבה להתקוממות הייתה שתם ההסכם של הצרפתים עם האלג'ירים שנחתם 100 שנה קודם לכן. ההסכם אומר שהצרפתים ישלטו באלג'יריה, יתרבתו את העם, יבנו תשתיות וכל מה שנחוץ למדינה מתוקנת. בתמורה הצרפתים יוכלו לנצל את המשאבים הטבעיים הרבים של אלג'יריה כגון הנפט הרב שהיה טמון במדבר סהרה וכדומה. אבל בהסכם היה גם כתוב שהצרפתים יצאו מאלג'יריה לאחר כ-100 שנים בתום ההסכם.

בשנת 1960 סבי החליט לשדרג את מפעלו ולהשקיע במכונות חדשות לייצור פרופיליי ברזל. למרות המתיחות הרבה ששררה באותה תקופה הממשל הצרפתי הבטיח לסבי שאל דאגה ושההשקעה מבורכת כי הצרפתים לא מתכוונים לעזוב את אלג'יריה. בקיץ 1961 חזרנו אחי ואני מקייטנה בשוויץ והגענו לעיר מרסיי בצרפת כדי לחזור הביתה ושם האח של אבי, יהודה, בישר לנו כי אמא בישראל וכי הם עולים לאונייה כדי לעלות ארצה!! כמובן שהסיבה לעלייה החפוזה הייתה המהומות שפרצו ברחבי אלג'יריה על מנת לקבל עצמאות מידי הצרפתים.

בתאריך 14.09.1961 הגענו ארצה לאחר שבעה ימי הפלגה קשים. אמא קיבלה אותנו בנמל חיפה ולאחר התאוששות של שבועיים רשמו אותי ואת אחי הבכור למוסד פנימיה "כפר הנוער הדתי, כפר חסידים". את אחי הצעיר עוזי שלחו לפנימיה "בית ילדים, פרדס חנה". הקליטה בארץ בכלל ובפנימיה בפרט הייתה קשה מאוד – השפה, התרבות, המנטליות והילדים מכל הגולה. כל זה גרם לחוסר ביטחון ולהתאקלמות קשה בכל התחומים.

בשנת 1962 אמי התחתנה בשנית עם אליעזר אשר היה רווק ללא ילדים. לנו כילדים החיבור הזה היה קשה אך לאחר מכן הבנו עד כמה האבא החדש שלנו היה מיוחד ושזכינו למישהו שיגדל אותנו בכבוד.

בכיתה י' (בשנת 1966) עזבתי את בית הספר כדי לעזור בפרנסת המשפחה והתחלתי לעבוד עם אליעזר, אבי החורג, בענף המסגרות. באוגוסט 1968 התגייסתי לצבא. השירות במצ"ח היה מעניין. בתאריך 14.09.1971, כשבועיים לאחר השחרור, התחתנתי עם אראלה. לאחר שנת עבודה בטכניון ושלוש שנים במסגריות שונות הפכתי לעצמאי בענף המתכת. נולדו לנו שלושה ילדים, גל, ליאת ועומר. גרנו בקריית אתא, אנו גרים עד היום בבית הראשון שקנינו בשנת 1975.

הייתי פעיל בכל ענפי הספורט: כדורגל, כדורסל, סקי מים, סקי שלג, באולינג ובשנת 1984, גם במרוצי מכונית. הספורט הזה דרש מימון יתר ולמזלי הצלחתי להשיג מממנים לאור ההצלחה שהייתה לי. ייבאתי מצרפת מכונית מרוץ חדשה מסוג סיטרואן וזכיתי בה בשתי אליפויות 1987 ו-1989. לאחר שנת 1991 אסרו עלינו להתחרות בארץ ונדדנו לקפריסין להתחרות. שם זכיתי בכמה גביעים ובשנת 1997 התחלתי לעסוק בהפקת מרוצים בארץ.

לאור האיסור התחרנו במחתרת וכך עד שנת 2007. עסקתי בכל תחומי הספורט המוטורי: קרטינג, ראליקרוס, ראליספרינט, עבירות שטח, מרוצי מדבר ומרוצי מסלול. נשלחתי לצרפת ע"י ממסי, שהיא נציגת הספורט המוטורי העולמי בארץ, כדי ללמוד ולהתמחות בארגון והפקת מרוצים. בשנים האחרונות החל משנת 2007 נחקק חוק לספורט מוטורי על מנת למסד את הספורט. מסתבר שהחוק לא מתאים לקיום ספורט מוטורי והוא מקשה מאוד על התפתחות התחום עקב דרישות יתר שמכתיב החוק וכתוצאה מכך הופך את העיסוק בספורט ליקר מאוד.

סיפור נפילתה של המשפחה של אמא

בשנת 1962, עקב המהומות והסכנה ששררה באלג'יריה, הסבא שלי והדודים שנותרו עדיין שם, הוציאו משם את כל המכונות של מפעל המתכת הגדול והמודרני שבנו. המבצע היה מסוכן מאוד ובסוף הצליחו להעלות את כל הציוד לאונייה כשהיעד הוא ארץ ישראל.

כשהגיעו לנמל חיפה, השלטונות בארץ הודיעו למשפחה שלא ניתן להכניס את המכונות המיוחדות האלו משום שיש זכיין בשם "פקר פלדה" שרק לו הזכות להכניס מכונות לעיבוד ברזל. הבשורה הכתה בתדהמה את המשפחה וגם פגישה עם שר האוצר דאז – פנחס ספיר – לא הועילה. הדבר הכי גרוע הוא שלא נתנו אפשרות לסבא שלי להחזיר את המכונות לצרפת ואנסו אותו למכור המכונות ברבע מחיר ל"פקר פלדה" וכתוצאה מכך המשפחה פשטה את הרגל. לאחר ניסיונות התאקלמות שלא צלחו הסבא והדודים חזרו לצרפת בידיים ריקות.

הזוית האישית

מישל: התלהבתי מאוד מהתכנית, מהרעיון, הוא מרומם נפש. התנדבתי ברצון על אף המרחק ועל אף העובדה כי נכדתי כבר הייתה תפוסה בסיפור אחר. הכרתי קבוצת תלמידים וסבים נפלאה, מעל כולם שרון דניאל, מחנכת הכיתה המנצחת על התזמורת ביד רמה.

עידן, אורן ופרי: נהנינו מאוד מהמפגש עם מישל. הסיפור מעניין מאוד. נדהמנו לגלות על עברו בתחום מירוצי המכוניות ואהבנו מאוד את הממתקים שהביא לכולם בכל מפגש.

מילון

מסגר
בעל מקצוע המתמחה בעבודת המתכת

ציטוטים

”באלג'יריה - החברים שהיו בסביבה היו מעטים וביניהם לרוב ערבים ונוצרים, היחסים היו תקינים מאוד ללא סממן גזעני“