מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

התמסרתי לילדי המוסד בכל לבי

אביב ועליזה בקשר הרב דורי
עליזה בצעירותה
חברה בתנועת בני עקיבא

אביב אלקובי מתעד את סיפורה של הגמלאית עליזה (אליס) שלום. עליזה נולדה בשנת 1940 במרוקו' בעיר אוז'דה. היא עלתה לישראל בשנת 1949.

"אני עליזה. אני, הוריי ואחיי עלינו בעלייה בלתי ליגלית לארץ ישראל (דאז פלשתינה). אמי הזהירה אותנו בבית לא לספר שאנו עולים לפלשתינה אלא לקניות "הכרחיות" כי היינו צריכים סיבה מוצדקת לצאת באמצע יום הלימודים.

יצאנו מבית הספר והסוכנות היהודית לקחה אותנו במשאיות למחנה במרסיי, צרפת. שם שהינו תקופה מסוימת עד שעלינו באנייה רעועה מאוד, ששמה "אילת". באנייה היה חור או פירצה ומים רבים חדרו לספינה – תיק בית הספר היקר ללבי שט על פני המים, ולי היה כאב לב ודמעות בעיניים!

הגענו לארץ, שם עברנו בסוכנות/מרכז קליטה שבו בדקו אותנו ופיזרו לנו אבקת די.די.טי למניעת כינים ומחלות מהמסע הארוך, והחליפו לנו את השמות לשמות עבריים, נושא שבו דגל בן גוריון ראש הממשלה דאז ומאליס הפכתי לעליזה. לאחר מכן חילקו אותנו למעברות. אותי ואת משפחתי שמו במעברה בפרדס חנה. הביאו את כל המשפחות לחדר ענקי שאותו חילקו ליחידות לכל משפחה בעזרת שמיכות של הסוכנות, תלויות כמו וילונות.

החיים במעברה לא היו קלים. לא היו שירותים ובלילות היינו צריכים לקום ולצאת לקול יללות התנים, החושך והקור. בבקרים היינו שוטפים את הפנים בברזיות משותפות והיינו עומדים בתור לקבלת המזון ע"י תלושים שחילקו לנו, מכיוון שבאנו בתקופת הצנע שכונתה "תקופת הצנע של דב יוסף" וכשבתפריט היו חלבה וריבה (במיוחד ריבה אדומה וריבת תפוזים) עם לחם שחור, הייתה זו חגיגה בעינינו הילדים.

לאחר מכן, הסוכנות ביקשה מאתנו למצוא בית ואותנו כיוונו למצוא בית בעיר חיפה ולמרות שהחיים במעברה היו קשים, היו בהם גם רגעים שמחים של חדוות ילדים, משחקים עם בובות שהכנו ממגבות וכדורגל מסמרטוטים שהבנים שיחקו אתו ושוויון בין כולם. אמרו לנו שבחיפה יש שני סוגי בתים: בתים המסומנים בפלוס (+) אדום – פירושם הוא שאפשר להיכנס אליהם ולגור, ובתים המסומנים באיקס (X) שחור, שפירושו – אין להיכנס, הבתים עומדים ליפול. הבתים היו של תושבים ערביים שנטשו את העיר בעקבות מלחמת השחרור – קום המדינה.

חיפשנו הרבה, למרות שלא היה הרבה מבחר ובסוף מצאנו דירה. פתחנו את הדלת ובתוך הדירה ראינו המון המון זבל, גרוטאות ולכלוך. ניקינו את הדירה כדי שתהייה ראויה למגורים וניסינו לשפץ אותה עם כלינו הפשוטים, להרכיב דלת, לנסר חלון בעבודת כפיים קשה. שירותים ומקלחת לא היו בדירה, השירותים היו רחוקים מהדירה, בחצר, ובלילות היינו לוקחים נרות ויוצאים לחצר בשביל להגיע לשירותים. כאמבטיה השתמשנו בגיגית עם מים חמים שחיממנו בפרימוס, האחיות עזרו לאחיות להתרחץ והאחים לאחים. לאחר שהסתגלנו למקום, לקחו אותנו הילדים לבית הספר. אני למדתי בבית הספר" "תחכמוני". 

העלייה שלנו, של המרוקאים, הגיעה ביחד עם העלייה מרומניה. האפליה הייתה גדולה וחזקה מאוד. לילדים היה יותר קל ללמוד את השפה העברית אך להורים היה יותר קשה. בלשכת העבודה אבי היה מקבל שבועיים של עבודה – בגינון, סלילת כבישים ועוד עבודות שיעזרו לפיתוח המדינה, אך המשכורת הספיקה בקושי ושימשה אותנו רק לדברים הבסיסיים ביותר.

גם לילדים היה קשה עם האפליה, בכינויים "אלה ממרוקו" "פרימיטיביים" ועוד, שתמיד נחשבו פחות מהעלייה הרומנית שנחשבו: "האירופאים" "המנומסים" "המתקדמים", למרות שבגלל בהירות עורי, אני לא חוויתי את האפליה כי חשבו שאני מהעלייה הרומנית. מבחינת לימודים, שפה ודיקדוק, העלייה המרוקאית הייתה יותר טובה מהרומנית אך בגלל מוצאנו ביטלו אותנו והפלו אותנו.

לאחר שגדלתי והתרגלתי אל ההווי הקיים הלכתי לתנועת נוער. מכיוון שבאתי מבית דתי-מסורתי לא הלכתי לתנועות כמו "השומר הצעיר" אלא לתנועת הנוער שנחשבה יותר דתית, "בני עקיבא". היה לי מאוד נעים ונחמד בתנועה: שירים, ריקודים, סיפורים, ערכים, מוסר וללא לחיצה דתית קשה. תנועה "דתית לייט".

לאחר סיום בית ספר היסודי, שהיה בזמנו 8 כיתות (מכיתה א' ועד כיתה ח') בית ספר שבו הייתה הרבה מאוד יראת כבוד למורה ובמיוחד למנהל, שהיה כמו "האלוהים השני", שכאשר קראו לילד לחדר המנהל זה היה כאילו סוף העולם הגיע, בית ספר בו שיחקנו במשחקים פשוטים כמו קלאס, חבל קפיצה, כדור הקפה והבנים בכדורגל, הייתי אמורה לעלות לתיכון שהיה 4 כיתות (מכיתה ט' ועד י"ב), הסידור שהיה הנורמה, אך אני הלכתי במקום לתיכון לבית ספר מקצועי לטיפול והדרכה (מעין אם בית) לילדים שהיו במוסדות. לשם המורה שלי כיוונה אותי, מכיוון שהתיכון היה יקר ואני באתי ממשפחה מרובת ילדים, לא יכלו לשלם לי את הלימודים והמוסד בו למדתי היה בחינם.

במוסד "אהבה" בקריית ביאליק מצאתי את מקומי והלימודים היו מאוד מעניינים, למדנו את המקצועות הכללים ובנוסף מקצועות כמו "פדגוגיה" ו"מתודיקה". הלימודים ארכו שלוש שנים. לאחר שגמרתי את הלימודים, בהמלצת המנהלת (הני אולמן) התחלתי לעבוד במוסד "אהבה" שבו למדתי. רוב הילדים שבאו היו עולים וחלקם מהארץ, כאשר רובם היו טעוני טיפוח וזקוקים להרבה שיקום. התמסרתי לילדים ולעבודה מכל הלב, הילדים מאוד אהבו אותי ואני מאוד אהבתי את הילדים, שימשתי להם מעין אמא.

שגרת יומי הייתה: השכמה – להעיר ולארגן את הילדים (הילדים היו קמים, שוטפים פנים, מצחצחים שיניים מסדרים את המיטה ולאחר מכן הלכו לארוחת הבוקר). ארוחת בוקר, שליחת הילדים לבית הספר (שלא היה רחוק מהמוסד). בצהריים: קבלת הילדים, ארוחת צהריים ודאגה שיכינו את השיעורים ולאחר מכן שחרור הילדים למשחקים. לקראת הערב, כל הילדים והמדריכים היו מתכנסים בחדר שנקרא "חדר תרבות" לספר את חוויות היום, לשחק משחק, סיפור ובשבתות ובחגים – קבלת שבת, סיפור פרשת השבוע, ובחגים – פעילויות לפי נושא החג. לפני השינה הייתה ארוחת ערב, מקלחות, סידור מערכת בית הספר והבגדים ליום למחרת והשינה. סדר היום היה חוזר על עצמו כל יום ויום.

היה מאוד חשוב לתת לילדים הרבה מאוד תשומת לב, הרבה שיחות והמון תמיכה כי הרבה ילדים באו מבתים וילדות לא קלה וחלקם היו עולים חדשים שהיו צריכים להתרגל לארץ החדשה. מאוד השתדלתי לעזור להם, להיות חברה שלהם ולהיות בשבילם מהדבר הקטן עד הגדול.

יצאנו להרבה טיולים ביחד, היינו משתדלים לקשט את הקומה שלנו בצורה היפה ביותר, כל חג קיבל את המשמעות שלו, למשל בחנוכה היינו מכינים סביבונים מצלופן, בריסטולים, היינו מקשטים עם דמויות או חפצים גזורים משבלונות. כל חג ועונה קיבלה את המשמעות, הפעילות והקישוטים שלה. היינו עושים הרבה פעילויות, היינו אופים לפעמים, משחקים משחקי חברה והיינו משתדלים שתהייה אווירה מאוד נחמדה של "ביחד" של הילדים.

כמדריכה במוסד פגשתי את בעלי טוביה שהיה החשמלאי. כשהתחתנתי עזבתי את העבודה מכיוון שהשעות לא היו מתאימות לבחורה נשואה, אך היה ילד אחד שלא היה יכול להיפרד ממני ולכן אני ובעלי לקחנו אותו כילד אומנה. לאחר שנולדה לי בתי הראשונה, ריקי, לאט לאט הילד התבגר והתגבר וחזר למוסד אהבה. כאמא צעירה ניהלתי חיים דיי שגרתיים ולאחר תקופה מסוימת התחלתי לעבוד ברמב"ם מכיוון שהשעות היו נוחות והמקום היה קרוב לביתי.

במקום העבודה החדש שלי, למרות שהיה הקצה השני של עבודתי – מלטפל בילדים לטפל במכשירים – נהניתי מאוד, העבודה הייתה מספקת ומעניינת, הכרתי הרבה מאוד חברים וחברות חדשים שלחלקם אני קשורה עד היום. 

גמלאית רמב"ם

בעבודה היו לנו הרבה הרצאות מעניינות, הרבה מפגשי גיבוש ובחלק מההרצאות שמעניקים לגמלאי רמב"ם, הציעו לנו להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, נעניתי בשמחה וכך הגעתי לבית הספר הריאלי חט"ב ופגשתי את התלמיד אביב אלקובי וסייע לי לתעד את הסיפור שלי.

העשרה

רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם, הידוע גם בשם "המרכז הרפואי רמב"ם" ובקצרה "רמב"ם" הוא בית החולים הגדול ביותר בצפונה של ישראל. רמב"ם הוא בית החולים השלישוני‏[1] היחיד באזור. זהו בית חולים אוניברסיטאי, המקיים קשרים הדוקים עם הפקולטה לרפואה של הטכניון (השוכנת בצמוד אליו), ומשמש מתקן ההוראה הקלינית העיקרי של הפקולטה. 

המרכז הרפואי שוכן בשכונת בת גלים שבחיפה, לחוף מפרץ חיפה. במתחם בית החולים נמצא גם בית החולים לילדים ע"ש רות רפפורט – בית החולים לילדים היחיד בצפון הארץ בו כלולים כל תחומי רפואת הילדים. בית החולים קרוי על שמו של הרמב"ם – רבי משה בן מימון – מגדולי הוגי הדעות היהודים ורופא במקצועו, בן המאה ה-12.

תשע"ה 2015

מילון

רמב"ם
רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם, הידוע גם בשם "המרכז הרפואי רמב"ם" ובקצרה "רמב"ם" הוא בית החולים הגדול ביותר בצפונה של ישראל. רמב"ם הוא בית החולים השלישוני‏[1] היחיד באזור. זהו בית חולים אוניברסיטאי, המקיים קשרים הדוקים עם הפקולטה לרפואה של הטכניון (השוכנת בצמוד אליו), ומשמש מתקן ההוראה הקלינית העיקרי של הפקולטה. המרכז הרפואי שוכן בשכונת בת גלים שבחיפה, לחוף מפרץ חיפה. במתחם בית החולים נמצא גם בית החולים לילדים ע"ש רות רפפורט – בית החולים לילדים היחיד בצפון הארץ בו כלולים כל תחומי רפואת הילדים. בית החולים קרוי על שמו של הרמב"ם - רבי משה בן מימון - מגדולי הוגי הדעות היהודים ורופא במקצועו, בן המאה ה-12.

אללה מעקה
אלוקים עמך, השם איתך

גרסיו אדיו
אלוהים גדול (בצרפתית)

אדיו סנטו
אלוהים גדולים (בספרדית)

ציטוטים

”"מכל מלמדי השכלתי" - גם מילדה צעירה/ נערה אפשר ללמוד הרבה.“