מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

התינוק היהודי הראשון שנולד בביאליסטוק

עלייתם של סבי מנחם והוריו לארץ

סבא מנחם נולד בפולין בתאריך ה- 18.4.1945 בשלהי מלחמת העולם השנייה בעיר ביאליסטוק. הוריו עזבו את היער שם הסתתרו בתקופת המלחמה. הם היו קבוצה של יהודים שברחו מהגטאות ואשר חלקם קפצו מהרכבות שהובילו אותם אל מחנות ההשמדה בטרבלינקה.

סבא רבא שלי אברהם (במה) הנהיג את הקבוצה אחרי שבעצמו קפץ מהרכבת וחזר לגטו לאסוף אנשים יחד עזרו לבורחים אחרים. הקבוצה שלהם הייתה ידועה בשם "הפרוות הלבנות" על שם הפרוות וכובעי הפרווה שכבשו. הם נהגו להגיע לכפרים ולקחת מזון וציוד לפי צרכייהם וצרכי האנשים להם עזרו ביער נשים וילדים אשר היו בתוך בורות שהסתתרו בהם. הקבוצה בעצמה חיבלה במתקנים גרמנים במסילות ופגעה במשתפי פעולה פולנים הכפריים פחדו מהם ולא ידעו שהם מעטים במשך התקופה הקימו שני מחבואים ביער כשהם בורחים מהגרמנים.

תרשים סכמתי – הבונקר של סבא, בגטו ביאליסטוק

סבתא רבתא (חנה) הצטרפה לקבוצה אחרי שגורשה מהכפרים בהם הסתתרה. לילה אחד ראתה ביער מרחוק מדורה וכשהתקרבה ראתה את אנשיי הפרוות הלבנות בדרך כלל הם נהגו להעביר נשים ונערות למסתורים המשפחתיים באדמה אבל הפעם צרפו את חנה לקבוצה כשסבא במה לקח עליה חסות והגן עליה מפני אנשי הקבוצה. סבתא חנה קיבלה על עצמה את תפקיד של בישול כביסה ותפקידים של שמירת המחבוא כשהקבוצה יצאה לפעולות. במשך התקופה נאלצו לברוח בעקבות הלשנות של הכפריים, היו אלה ימים יאוש ורעב עד שבנו את המקלט השני לקראת סוף המלחמה הצטרפו לתקופה מאוד קצרה לפרטיזנים הרוסים אבל מהר מאוד עזבו אותם בגלל האנטישמיות. עם תום המלחמה עברו לביאליסטוק ובתקופה זאת הייתה סבתא חנה בהריון עם סבי מנחם.

סבא היה התינוק היהודי הראשון שנולד בעיר אחרי המלחמה. אחרי מספר שבועות סבתא רבתא וסבא רבא החליטו לעזוב את אדמתה המקוללת של פולין. הם התחילו את דרכם לארץ ישראל במסע בלתי לגלי (חוקי). תחילת המסע בתוך רכבת עם קרונות ששמשו להובלת בקר כדי שלא יתגלו היו חייבים להיות שקטים מאוד, דבר שהיה קשה מאוד עם תינוק בן כמה שבועות. הרכבת עברה דרך סלובקיה וצ'כיה לכיוון מערב אל עבר מעבר האלפים שבעיירה ווילאך שבאוסטריה. משם החל מסע רגלי קשה מאוד של המשפחה הקטנה ניצולת השואה, כאשר סבא מנחם על גב הוריו. כך חצו את האלפים רגלית לצפון איטליה לעבר עיירה קטנה ליד העיר טורינו שנקראה ניקולינו. בניקולינו התקבצו פליטים יהודים, בעיקר מפולין ורומניה. את המסע עשו בעזרת אנשי המוסד לעלייה ב' שהיו חברי קיבוצים מהארץ. בעיירה זו שהו סבא והוריו במעין קיבוץ שארגנו שם בו חיכו 18 חודשים עד שנמצאה עברום אניית מעפילים להמשך העלייה הבלתי לגאלית.

ב-8 למאי 1947 עלו סבא והוריו על אנייה פנמית ששמשה להובלת בננות בדרום אמריקה ושופצה. שמה המקורי היה "גרשם". הם יצאו מנמל בוקה די מגרה דרומית ללה ספציה. אניית המעפילים הזאת הייתה מהאניות האמריקאיות של המוסד לעלייה ב'. היא נרכשה בארה"ב וציוותה היה מבוסס על מתנדבים יהודיים מצפון אמריקה. האנייה הוכנה לקראת הפלגתה בנמלי ליסבון בפורטוגל ופורטו ונרה באיטליה. מפקד האנייה היה ישראל רותם מהמוסד לעלייה ב', רב החובל היה פדני ילין ויחד איתם מתנדבים נוספים אמריקאים, שהובילו עם עוד שליחים מהמוסד לעלייה ב', את האנייה לכיוון נמל חיפה.

על הסיפון היו 1,414 עולים. כעבור שמונה ימי הפלגה ב- 16 במאי 1947 התגלתה האנייה ע"י מטוס סיור בריטי בסמוך לראש הנקרה. מיד התלוותה לאנייה משחתת בריטית וכעבור זמן קצר נוספו עוד שש אניית מהצי הבריטי. אז החל קרב של גז מדמיע, כאשר הבריטים מנסים לעלות עם סולמות חבלים לאנייה. המעפילים השבו מלחמה עם קופסאות שימורים וכל הבא ליד. סבא רבה אברהם (במה) נפצע ליד העין. בשלב מסוים ביקשו הבריטים לראות את רב החובל, ישראל רותם מפקד האנייה, הניף את סבא מנחם כלפי מעלה ואמר לבריטים: "הנה רב החובל שלנו", זה מכיוון שסבא היה לבוש בבגדי מלח עם כובע לבן.

אחת מהשחתות הבריטיות נגחה בדופן האנייה. האנייה יצאה מכלל שימוש ונגררה לנמל חיפה, שם העבירו במהירות את כולם לאניית בריטיות שלקחו את כל המעפילים למחנה מעצר בקפריסין.

שם האנייה המקורי הוחלף ל"התקווה" כי כאשר נכנסו לנמל חיפה וראו את אורות הכרמל עמדו כל העולים ושרו את ההמנון "התקווה". השליחים של המוסד לעלייה ב' התחבאו בבטן האנייה ולאחר מכן ברחו לתוך העיר חיפה. האנייה שירתה לאחר מכן תקופה קצרה כאניית חיל הים.

מחנה המעצר בקפריסין היה מקום צחיח וחם סבא והוריו התגוררו באוהל מאולתר וסבלו מאוד מהחום ומרוחות החמסין שהעלו אבק. מצב בריאותו של סבא לא היה מזהיר והוא לא נראה טוב בלשון המעטה. כילד קטן בן שנתיים שחי בין מבוגרים ניצולי שואה, הוא שמע בליל של שפות ומהר מאוד התחיל לדבר רומנית, יידיש וקצת עברית, שסבתא חנה לימדה אותו. סבא רבה וסבתא רבה ידעו עברית עוד מפולין שם למדו את השפה בבית ספר היהודי "תרבות".

סבא ידע גם מספר מילים באנגלית בעיקר קללות כדי לקלל את החיילים הברטים. עקב מצבו הבריאותי הירוד של סבא הם קיבלו היתר עלייה יחד עם עוד כמה משפחות עם ילדים שהיו במצב דומה. להיתר הזה קראו "סרטיפיקט".

מאחר ולסבא במה הייתה משפחה בקריית עמל התמזל מזלם והגיעו מיד לקריה להתאחד עם משפחתם, בקרית עמל חיכו להם סבתא מלכה ליפצר, סבתו של סבא במה והדוד יעקוב ליפצר הבן שלה. דבר ראשון שעשתה סבתא מלכה היה לבדוק אם לסבא עשו ברית מילה. הם הכינו עבור המשפחה חדר בביתם שברחוב אלכסנדר זית שם גרו מספר שנים. שם עבר סבא את תקופת הגנון והגן עד עלייתו לכיתה א'.

מדי בוקר היה סבא מביא לסבתא מלכה את ארוחת הבוקר שלה. בוקר אחד לא נתנו לסבא להיכנס עם ארוחת הבוקר כי סבתא מלכה נפטרה בשנתה בשיבה טובה בגיל 94.

באותה תקופה שהייתה תקופת "הצנע" תקופה בה היה מחסור רב בארץ. משפחות קיבלו חבילות מזון מבני משפחתם בחו"ל. לסבא רבא שלי הייתה דודה שגרה באמריקה, שמה היה דודה חיה והייתה שולחת למשפחתה בארץ חבילות מזון, ובהן גם משחקים וצעצועים לסבא מנחם. באחת מהחבילות היא שלחה לו קופסה אדומה ובתוכה עשרות גולות צבעוניות ויפות. חבריו הקרובים וכמה מחבריו שהיו בוגרים ממנו בשנה שנתיים שכנעו אותו שאם זורעים את הגולות באדמה יצמחו הרבה גולות חדשות. סבא שרצה להיות מקובל בחבורת הצברים ילידי הארץ השתכנע והאמין להם שכך באמת יהיה. יום אחד הלכו כל החבורה וזרעו את הגולות. וראה זה פלא נעלמו הגולות. זהו רק אחד מהסיפורים והחוויות שעברו על סבא בילדותו כעולה חדש.

סבא שהיה ילד מאוד מוזיקלי למד נגינה במספר כלים בחלילית בכינור ובאקורדיון. לימים הפך להיות אקורדיוניסט מפורסם בקרית עמל וברחבי עמק יזרעאל. סבא השתתף בהרבה מופעים ניגן בהרקדות של ריקודי עם וליווה חבורות זמר וערבי שירה.

כיום סבא ממשיך בפעילות מוסיקלית בשירה בחבורת הזמר "שדות שבעמק" חבורת הזמר של עמק המעיינות, שבה הוא שר מעל 35 שנים.

סבא וסבתא הכירו בערד שם גרו. יום אחד סבתא נסעה ב"טרמפ" לבאר שבע עם סבא, שנסע לבקר את החברה שלו (זאת הייתה הנסיעה האחרונה לחברה שלו). הוא סיפר לסבתא שהוא מנגן באקורדיון והציע לה עזרה בעבודתה עם נוער עולה מרוסיה. משם הסיפור התגלגל לחתונה.

הם התחתנו במלון ערד, חתונה צנועה ושמחה בלי תזמורת ובלי צלם חתונות. כעבור זמן קצר פרצה מלחמת יום הכיפורים וסבא נעדר כחצי שנה. בתום המלחמה סבא התחיל לעבוד בירוחם לשם עברו. שם נולדו דודה איילת ואבא שלי. כשמלאו לאבא חמישה חודשים עברו לחיות בקיבוץ כפר רופין שם חיים עד היום, שם נולדו דוד ניר ודודה אלה.

סבא וסבתא

הזוית האישית

מנחם יצחק: לספר לרותם את הספור היה בשבילי לחוות את הספור שוב אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי שרוי בחוויה הזאת נעים שיש מי שמתעניין ואולי גם יעביר את הספור הלאה.

רותם: היה לי מאוד כיף לעבוד על הסיפור למדתי המון דברים ונהניתי לדעת עוד על החיים של סבא שלי

מילון

גטו ביאליסטוק
גטו ביאליסטוק (בגרמנית: Ghetto Białystok) היה גטו שפעל בעיר ביאליסטוק שבצפון-מזרח פולין בתקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. הגטו הוקם באוגוסט 1941 וחוסל בנובמבר 1943. מרד שפרץ בגטו דוכא. מרבית תושביו (כ-60,000) נהרגו או שהועברו בקרונות בקר למיידנק ולטרבלינקה. ויקיפדיה

ציטוטים

” "הנה רב החובל שלנו"“