מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

התחלה חדשה

סלפי עם נכדתי נטע בתחילת הפרויקט
בת 3 יחד עם הורי ואחותי בבוליביה LA PAZ
מצ'כוסלובקיה לבוליביה משם לאורוגוואי וישראל

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אמי מרגריטה, אבי פרנסיסקו ואחותי אנה, סבתא רגינה וסבא אדולף שלי וכל משפחתי גרו בעיר  Liptovski svaty mikulash בצ'כוסלובקיה. רדיפת היהודים החלה, וכל היהודים היו יכולים להסתובב רק עם טלאי צהוב. ההורים שלי התחילו להבין שזהו רק עניין של זמן עד שיילקחו למחנות "העבודה".

השמועות על תאי הגז הביאה אותם לעזוב הכל באופן מידי, להצטרף להילחם עם הפרטיזנים ולהסתתר ביערות. הם הצטרפו לפרטיזנים עם אחותי אנה, שהייתה אז בת 7.

נולדתי ב-29 לאפריל 1945, ביום שחרור צ'כוסלובקיה מהנאצים בידי הרוסים. היו הפצצות כבדות בכל האזור. הורי ואחותי היו באותו הזמן בעיר קטנה שנקראה ניטרה. אמי הייתה צריכה ללדת, אך לא היה מקום בבית החולים לאישה בהריון, לכן היא ישבה במדרגות כניסת בית החולים ובכתה. גנרל בכיר שעבר, הבחין בה, ריחם עליה ונתן לה לשהות בבית החולים ליום אחד. למשפחתי לא היו אוכל או חיתולים ולכן, הם היו צריכים למכור את מעט הרכוש שהיה להם כדי להשיג את הדברים האלו.

ממשפחתו של אבי, אחותו פריצה קליין, ו-2 אחיו (יאנו וארזי קליין) נספו במלחמה עם משפחתם – נורו בטבח בנמל התעופה בעיר פופרד. ומצד אמי (שהסתתרו במשך כל המלחמה) הוריה, אחות גיזי, ו-3 אחים: וינסנט, לאיוש ומיכאל ניצלו (ואחד היה כבר בפלשתינה). החיים תחת השלטון הרוסי היו קשים, למזלם חלק ממשפחת אמי קיבלו אישור כניסה לארה"ב (סבא וסבתא ושני דודים עם משפחתם). אנחנו נשארנו בצ'כוסלובקיה עוד שלוש שנים, כי אבי האמין בשלטון הרוסי, אבל לאחר שלוש השנים הבין שאי אפשר להישאר שם כי השלטון היה מושחת- עברנו לבוליביה לעיר לאפאז (יחד עם אחד מדודי ומשפחתו) כי זהו המקום היחיד שקיבלו אישור להיכנס אליו.

בחוויה האישית שלי, הזיכרונות כילדה מבוליביה הם מאוד טובים ומאושרים וגם מצבינו הכלכלי היה טוב מאוד – אבי הקים מפעל לייצור אופניים ועגלות לתינוקות והצליח מאוד (Maestranze Kalifra) למרות כל זאת, היה קשה למשפחה אירופאית להתאקלם בתרבות שונה כמו בוליביה. ולמען הילדים, אחרי 6 שנים הורי החליטו לעבור לאורוגוואי, מכיוון ששם חינוך הילדים היה יותר מפותח.

בשלב זה משפחתי המורחבת הייתה מפוזרת בכל העולם. אני תמיד זוכרת רגשות קנאה כלפי משפחות גדולות עם סבים, דודים, דודות, ובני דודים. היינו רק 4 אנשים: אני, אחותי והוריי. לפעמים בקיץ נפגשנו עם המשפחה מבוליביה שהגיעה לאורוגוואי לביקור בחופשות.

החיים באורוגוואי היו מאוד חיוביים מכל הבחינות: חברתית, לימודית, תרבותית. חבריי באורוגוואי היו רובם יהודים, למרות שלא למדתי בבית ספר יהודי כי הקהילה היהודית הייתה מאוד מאוד חזקה ומאוחדת עם חיים חברתיים מאוד אינטנסיביים עם דגש חזק על תרבות של מוסיקה (קונצרטים, תיאטרון וספרות).. בבית הספר הלא יהודי לא הייתי מעורה בחיים החברתיים (עם החברים הלא יהודיים), ורק כשלמדתי באוניברסיטה התרחקתי מהחברה היהודית והתחברתי לחברים ללימודים.

כשהייתי בת 18 אבי רצה שנעלה לישראל, אך לצערי הרב הוא נפטר מהתקף לב, וכתוצאה מכך, העלייה התבטלה .

כעבור 3 שנים אחותי עלתה לארץ עם משפחתה. אני המשכתי את לימודי הרפואה במונטבידאו באורוגוואי, שם הכרתי את בעלי לעתיד חורחה, ולא היינו מעוניינים לעשות עלייה באותו זמן. התחתנו, נולדו לנו 2 ילדים (גיז'רמו וליאורה), וכשסיימנו את הלימודים עלינו לארץ עם אמא שלי.

כשהגענו אני זוכרת את ההרגשה הנהדרת, להפגש עם אחותי ומשפחתה, ההרגשה שזהו מקומנו. לעשות עלייה זה לא צעד קל, השנים הראשונות היו קשות – ההסתגלות לתרבות וקשיי השפה, אך הצלחנו בו. עוד תינוק נולד (דניאל) , הילדים גדלו , למדו, התחתנו, וכעת יש לי 7 נכדים – ואנו משפחה גדולה וזוהי הרגשה נפלאה בשבילי כאשר כולנו ביחד ובני הדודים גדלים ביחד. אני מרגישה שזוהי הצלחה גדולה שנטענו לנו שורשים בארץ ואין לנו ארץ אחרת.

משפחתי המורחבת (משפחתי, משפחת אחותי, הורי) חוגגת ליל הסדר בשנת 1990

משפחתי הגרעינית ודור ההמשך חוגגים בת מצווה לנטע – ינואר 2018.

הקשר הישראלי שלי – העליה לישראל

עלינו לארץ מאורוגוואי בשנת 1980 משפחה של ארבע נפשות עם שני ילדים בגילאים 7 ו- 4. כרופאים צעירים הרגשנו שצריך לעשות שינוי בחיים שלנו, ולהרגיש חוויה של שייכות שהייתה חסרה לנו. תכננו הרבה זמן את המהלך זה, אך אף פעם לא חשבנו שהחוויה של היום שנגיע לארץ תהיה כל כך חזקה. הרגשנו שהגענו "הביתה" והייתה קבלת פנים מאוד מלטפת ואדיבה.

לעולים חילקו את תעודת העולה כמסמך שייכות לארץ מרגע העלייה.

התעודה, היא אחת מהחפצים שאני שומרת עד היום בקפדנות כזכר לחוויה הישראלית שלי.

תעודת העולה

אני מחזיקה את תעודת העולה על רקע פרדס שמסמל בשבילי את ארץ ישראל ומזכיר לי את ההתרגשות ברגע ההגעה לארץ.

הזוית האישית

סבתא קטי: התכנית הזאת נתנה לי הזדמנות להעביר לנכדתי את החוויות המיוחדות שעברתי וגם ללמוד סיפורים של משפחות אחרות זאת חוויה חשובה ואני מודה מאוד להזדמנות שהבית ספר נתן לנו להשתתף בתכנית זו ולצוות החם והמבין שמוביל את התכנית המיוחדת במינה, האווירה במפגשים נעימה ומלטפת.

הנכדה נטע: תכנית הקשר הרב דורי עזרה לי ללמוד על סבתי דברים שלא ידעתי, מאוד נהניתי לשמוע סיפורים של הסבים או הסבתות של ילדים אחרים. בנוסף אני מרגישה שבזכות תכנית זו התחברתי לסבתי יותר. בזמן המפגשים הייתה אווירה מאוד נעימה, תודה לכל הצוות שעזר עם המחשבים, לגליה בן גיגי שהייתה מאוד קשובה לכולם.

מילון

טלאי צהוב
הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית.

פרטיזנים
כינוי ללוחמים בצבא לא-סדיר שפועלי נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. מקור המונח באיטלקית, שבה משתמשים במילה partigiano במשמעות "מתנגד למפלגה/לכוח".

ציטוטים

”אני מרגישה שזוהי הצלחה גדולה שנטענו לנו שורשים בארץ ואין לנו ארץ אחרת“