מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

התחלה חדשה

סבתא דבורה ואלה בביה"ס קרית עמל
סבתא דבורה בת 12 בחצר בית המשפחה בברשוב
לצמוח מתוך הקושי

הסיפור מתאר את שנות ילדותי הראשונות ברומניה, את העליה לארץ וההסתגלות לחיים חדשים בתרבות חדשה והקמת המשפחה על אף הקשיים שבדרך.

ילדותי והעליה לארץ

נולדתי ברומניה בעיר ברשוב בשנת 1946, הצעירה מבין שניים. נולדתי לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, אבל אותותיה עוד ניכרו בשטח. רומניה התחילה להשתקם מההריסות, משפחות שלמות נהרסו וגם הוריי היו עדיין תחת טראומת ההרס והאובדן. הסבים שלי וחלק מדודיי נלקחו למחנה ההשמדה באושוויץ ושיקום שאריות המשפחה שנותרו, היה קשה.

אמנם לא חוויתי את המלחמה אך גדלתי בצל השלכותיה למרות הניסיונות של הוריי לנהל חיי שגרה רגילים וטובים, ולגדל אותי ואת אחי הגדול בשמחה. הסיפורים סביב מחנה העבודה אליו נשלח אבי במהלך המלחמה, והדרך בה אימי הצליחה לשרוד בזמן היעדרותו (בזכות יופייה והמראה הגרמני שלה) ליוו אותי שנים רבות וגרמו לי להרבה גאווה אבל גם עצב גדול על שנאלצו לעבור כזאת תופת.

בשנת 1961 המשפחה החליטה לעזוב את רומניה ולעלות לארץ ישראל, הייתי אז בת 14. ברומניה שלט אז משטר קומוניסטי מאוד קשוח, תנאי המחיה לא היו כל כך טובים, היה קשה לשרוד והוריי חשבו שהכי כדאי להם להמשיך את החיים שלהם במדינה של היהודים, ארץ ישראל. כבר אחרי מלחמת העולם השנייה הם רצו לעלות לארץ אבל זה עדיין לא התאפשר כי הממשל ברומניה לא נתן רשות ולא היה להם אישור לעזוב את רומניה.

סבתא דבורה בת 12

חלק ממשפחתי ורב חבריי נשארו ברומניה, לא כולם רצו לעלות לישראל. הפרידה הייתה קשה ועצובה. המעבר לארץ חדשה היה מאוד מרגש אך גם מפחיד. לא ידענו מה יהיה פה, מה מצפה לנו, איך להתרגל למקום החדש, איפה נגור, היכן נעבוד או נלמד. הוריי לא היו צעירים במיוחד ונאלצו לבנות את החיים שלהם כמעט מההתחלה.

המשפחה עשתה את הדרך לוינה ומשם לנאפולי ברכבת ומשם בטיסה לארץ ישראל במטוס אלעל. שיכנו אותנו במעברה בבית שאן, שבנו אז במיוחד לעולים חדשים, ושהינו שם כשלושה חודשים. החיים במעברה בצפיפות, כשהכל היה עדיין בבניה ולא הייתה לנו תעסוקה או כסף, היו קשים מאוד. למזלנו לא נשארנו שם הרבה זמן. מאוחר יותר עברנו להתגורר בקריית ים ומאוחר יותר בקריית חיים מערבית.

ברומניה הייתה לי חברה מאוד טובה בשם מרתה. כל הזמן שיחקנו ביחד. גרנו אחת ליד השנייה ולפעמים באמצע הלילה, היינו עוברות בין הבתים וישנות אחת אצל השנייה. עד היום אני מאוד מתגעגעת אליה ואנחנו מדברות אחת לשבוע בטלפון. לפני כשלוש שנים, נסענו לבקר ברומניה ביחד עם נכדיי כדי להראות להם איפה גדלנו ואיך חיינו ופגשנו גם את מרתה ומשפחתה. השמחה לפגוש אותם והנוכחות של נכדיי מאוד ריגשה אותי והחזירה אותי לתמימות ולילדות.

אחרי שהתמקמנו בקריית חיים, התחלתי ללמוד בפנימיה בכפר בתיה. הייתי נוסעת לבד נסיעה ארוכה באוטובוס בכל שבוע לביה"ס, ישנה שם וחוזרת הביתה רק בסופי שבוע. רכשתי לי שם חברים חדשים אבל זה לא היה קל. הייתי צריכה ללמוד שפה חדשה (עד היום המבטא ההונגרי-רומני שלי הוא סימן ההיכר שלי), להיות רחוקה מהבית ומהוריי, שהייתי מאוד קשורה אליהם, וללמוד להיות עצמאית בגיל צעיר יחסית. בזמן הזה הוריי עבדו קשה כדי לפרנס את המשפחה ולחיות בכבוד, אימי גיהצה בגדים ואבי עסק במסחר עצים.

סיפור אהבה

סבא רודי הכיר אותי מאז שהייתי ילדה קטנה. גרנו באותה שכונה בעיר ברשוב ואח שלי, רוברט (בוצי) היה חבר של אח שלו (סימון). פעם אחת, כשסבא טייל ברחבי ברשוב עם חברה שלו, הם עצרו ליד חנות צילום, שבחלון הראווה שלה הייתה תמונה של שתי ילדות קטנות מדברות בטלפון. הוא הסתכל בתמונה בהתפעמות ואמר לחברתו: יום אחד, זאת תהיה אשתי". בתמונה היינו אני ובת דודה שלי.

כאשר כבר היינו בארץ והייתי בערך בת 18 וסבא רודי בן 30, התקיימה מסיבה בזיכרון יעקב ששנינו הוזמנו אליה במקרה. סבא רודי הגיע לשם עם חברה שלו, אבל במסיבה הוא פתאום ראה אותי וביקש לרקוד איתי. בילינו עד מאוד מאוחר ואז הוא החזיר אותי הביתה. כן, הוא שכח את החברה שהוא בא איתה. ככה הפכנו לחברים ואבא שלי לא ממש אהב את הקשר בינינו. בכל זאת הוא היה מבוגר ממני ב – 12 שנים. אבל סבא רודי הוכיח לאבא שלי שהוא רציני ואוהב את הבת שלו ואחרי שנתיים, ב – 4/8/1966 התחתנו בבית החלוצות בחיפה. המזל היה, שאמא שלי אהבה אותו מהרגע הראשון וידעה שאפשר לסמוך עליו ושהוא יהיה בעל אוהב ודואג.

ב – 1967, נולדה ביתנו הבכורה רונית וב – 1973 נולדה ביתנו הצעירה תמר.

החיים לא היו קלים ועבדנו מאוד קשה. סבא רודי היה עצמאי ואני עבדתי (ועדיין עובדת בגילי המופלג) בהנהלת חשבונות. הייתה לנו עזרה מהוריי המבוגרים שאהבו מאוד את הנכדות.

אני גאה בבנות שגידלנו לתפארת, בתנאים לא קלים, שירתו כקצינות בצבא ויצאו כל אחת ללימודים ולדרך עצמאית. אני גאה ואוהבת יותר מכל דבר בעולם את שלושת נכדיי היקרים, יואב, אלה והגר שהם האור של חיי ואני אוהבת לבלות איתם בזמנם הפנוי.

השנה, 2019, נחגוג חמישים ושלוש שנות נישואים!!! כשאני מתקשרת לטלפון הנייד של בעלי על צג הטלפון שלו מופיע: "אשתי הראשונה".

בזמני הפנוי אני מאוד אוהבת לבשל. למדתי לבשל מאימי. אני משתדלת לשמר את המתכונים ואת דרך ההכנה האותנטית. אני אוהבת לבשל למשפחה שלי, כל אחד מה שהוא אוהב – שניצלים קטנטנים, ממליגה, כרוב ממולא, מרק צ'ורבה, גומבוץ, קנישס, עוגת ג'רבו ודובוש. בנותיי תמיד מתלוננות שהן לא מצליחות לשחזר את האוכל שלי ושאני לא נותנת מתכונים מדוייקים, הכל אצלי 'לפי העין', אבל זה כנראה בגלל הרגש והאהבה שאני מכניסה לאוכל -החתן שלי, ארז, מתעקש שאפתח מסעדה. אולי בגלגול הבא.. ועדיין, הייתי רוצה שהמתכונים המסורתיים יישמרו ויעברו לדורות הבאים.

הזוית האישית

סבתא דבורה: נהניתי מאוד מהמפגשים המשותפים עם נכדתי. התרגשתי לספר לה את סיפור עלייתי לארץ ואני מקווה שהיא תזכור אותו ותספר אותו גם לדורות הבאים כדי שגם הם יכירו אותנו ואת הורינו ובכלל, את ההיסטוריה של משפחתנו שחלק גדול ממנה נספה בשואה. רציתי שתדע שגם אני הייתי ילדה שובבה בדיוק כמוה ושהייתי עושה שטויות עם החברות שלי. אני מרגישה מאוד קרובה לאלה ואני מקווה שהזמן שבילינו ביחד במסגרת הפרויקט חיזק עוד יותר את הקשר בינינו. אני רוצה לאחל לנכדה האהובה שלי אלה הרבה הצלחה בחיים, בלימודים ובכל מה שתרצי. יש לך כישרונות רבים, תאמיני בעצמך, תאהבי את עצמך, תהיי טובה למשפחתך ולחברייך ותגשימי את כל הרצונות שלך.

הנכדה אלה: אני הייתי רוצה לאחל לסבתי שנה מוצלחת ביותר ושנים ארוכות, בריאות, אושר, שמחה ומלא אהבה במיוחד מהנכדים. תודה שלקחת חלק בפרויקט הזה, נהניתי להיות איתך ולשמוע את הסיפור שלך.

מילון

טיובסק (ברומנית)
אני אוהבת אותך

לרבדה (ברומנית)
להתראות

קומוניזם
משטר דיקטטורי

ציטוטים

”כשסבתא מצלצלת לסבא אז על הצג שלו מופיע "אישתי הראשונה"“