מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

התחלה חדשה בארץ אהובה משפחת קרסנטי

סבא ואני כיום.
סבא ניסים חלקאי מגדל פרחים ביישוב.
סבא ניסים מספר על חייו מארץ הולדתו לארץ אהבתו

סיפורו של ניסים – מאלג'יר לקיבוץ

שמי ניסים רישרד קרסנטי, נולדתי באלג'יריה בעיר אלג'יר בתאריך 21/6/1945. אני הסבא של נועה קרסנטי.

בדצמבר 1956 בערך החל מסע העלייה שלי ארצה עם אבי משה (מוריס), אחיותיי רחל (מרסל) ומרים ואחי ראובן. אמי אליס רוז נפטרה עוד קודם ולצערי לא זכתה לעלות איתנו ארצה. ב-1957 הגענו באנייה לצרפת לעיר מרסיי למחנה מעבר ובו שהינו כחודש. משם הפלגנו באנייה אל ארץ ישראל. הגענו לנמל חיפה בעונת החורף בפברואר 1957 עם עולים חדשים מארצות אחרות.

הסיפור מתחיל באלג'יריה…

ילדות ומשפחה: סיפורנו מתחיל באלג'יר, שבה אבי היה חבר המפלגה הקומוניסטית. במסגרת חברותו במפלגה היה פעיל ולכן נעצר מספר פעמים בזמן נאומים שנאמן לאנשים למען שחרור אלג'יריה מידי הצרפתים ששלטו בה באותה העת. במהלך אותה התקופה אבי קיבל איומים ממקורבים למפלגת השלטון הצרפתי, ועקב האיומים על משפחתי נאלצנו לברוח מאלג'יריה. באלג'יר לאבי היה מפעל מצליח לייצור נעלי נשים, המפעל היה אחד המפעלים המתקדמים באותה העת וכלל מכונות חדשות מגרמניה. היות ונאלץ אבי לברוח עם משפחתו במהירות על מנת שלא ימצאו אותנו ויפגעו בנו, הוא החליט להיענות להצעתו של מכר אשר ינסה למכור עבורו את המכונות. במנוסתנו הגענו המשפחה אל הנמל, בעוד שנציגי השלטון מחפשים אחרינו אבי מסר למכר את המסמכים של המפעל והמכונות. למזלנו הצלחנו להעלות אל האנייה טרם התגלינו וזו הובילה אותנו עם עולים נוספים לצרפת.

העלייה לישראל

אבי היה בקשר עם אנשים מהארץ, ולכן תיאם את הגעתו עם המשפחה. אני זוכר שבזמן שהותנו במחנה המעבר במרסיי (צרפת), אבי קנה לנו אופניים שאותם לקחנו באנייה ששטה לארץ. שטנו כשבועיים באנייה שנקראה "ארצה", בה קיבלנו חדר לכל המשפחה. כשהגענו לנמל חיפה, המתינו לנו נציגים מקיבוץ עין שמר שהיו מזוהים עם מפלגת מפ"ם (השמאל), והסיעו אותנו ברכב גדול עם כל הציוד שהבאנו לקיבוץ. אז היה המפגש שלי עם מקום שהיה כה זר לי, מנכר ומנוכר עד מאוד.

הקיבוץ – תחילתו של חלום

נחשפתי לחיים המשותפים בקיבוץ, לחיי קהילה בסביבה התיישבותית. דיברתי צרפתית ובקיבוץ הביאו מורה שלימדה אותי ואת אחיי עברית. לצד צורת החיים ההתיישבותית, זכורה לי התאקלמות קשה עקב השונות בינינו לבין הקיבוצניקים. לא ידעתי לדבר עברית, היה לי מבטא צרפתי ששימש ללעג, התלבשתי אחרת ולמעשה היה לנו קשה ליצור קשרים חברתיים במקום שבו החברה הייתה מאוד סגורה וכזו שמתקשה לקבל את האחר.

הילדים בקיבוץ ישנו אז בבית הילדים, בכל חדר היו 4 ילדים – 2 בנים ו-2 בנות, ששהו וישנו בו. היה לי חבר טוב בשם יהודה גולדמן ז"ל (נפטר ב-1916 או 1917) שהיה יליד הקיבוץ וישן איתי בחדר עם מילכה (אז הייתי מאוהב בה והיא דאגה לי באופן מיוחד) ועם ילדה נוספת. לא היו עוד עולים חדשים כמונו בקיבוץ, אך בגיל תיכון הגיעו ילדי חוץ שרצו להתחנך ולחיות בקיבוץ.

בגיל תיכון החלו יותר ויותר לחפש את קרבתי מכיוון שיחסית לאחרים הייתי טוב בלימודי אנגלית, נחשבתי חזק ושרירי, בטיולים הייתי עוזר לבנות לסחוב את הציוד ופעם אחת קרה בטיול שתפסתי תלמידה שכמעט נפלה בתהום.

אבי היה ניצול שואה וקיבל רנטה מהגרמנים ומכיוון שהקיבוץ דרש שהכסף יועבר לקיבוץ הוא החליט לעזוב. בנוסף לאבי היה אורח חיים דתי שלא התאים אז לחיים בקיבוץ שהיו מאוד חילוניים עבורו. בקיבוץ אבי עבד בסנדלרייה, ובהמשך החלו לייצר חגורות וכך הייתה עוד תעסוקה למבוגרים.

כשעזבתי את הקיבוץ כל החברים מכיתתי בקיבוץ ליוו אותי ונפרדו ממני, הם הכינו לי למזכרת אלבום תמונות יפה שבו יש תמונות של כולם.

ב-1961 עזבנו המשפחה את קיבוץ עין שמר ליפו-ת"א, והתגוררנו בשכונת עג'מי.

אמנם נאלצתי לעזוב את הקיבוץ אך בשנים שאחרי נשאר בי הגעגוע העז לחיי הקיבוץ, אז התגבש חלומי להקים קיבוץ חדש, חלום שרק חיכה להזדמנות המתאימה.

צבא ומלחמות

ב-1963 התגייסתי לצה"ל, שירתי בנח"ל והמשכתי לנח"ל המוצנח בגדוד 50, עברתי שירות קרבי, קורס מפקדי כיתות בשיבטה וקורס צניחה. השתחררתי בינואר 1965. אחרי הצבא עבדתי בעבודות מזדמנות בת"א, וברקע ידעתי שמתישהו אחזור לקיבוץ, שאופיין בחיי שותפות שכה קסמו לי עוד מנעוריי.

אחרי מלחמת ששת הימים שירתי במילואים פעמים רבות, באחת הפעמים הייתי בפלוגת מרדפים (תחת המפקד גד מנלה ז"ל) ב"ארץ המרדפים" שבבקעת הירדן, השתתפתי במארבים, במוצבים ועוד. בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נשלחתי להילחם בתעלת סואץ, שם עברתי עם פלוגתי לצידה השני של התעלה עם סירות גומי תחת אש האויב, ולאחר מספר ימי לחימה שבמהלכם לא הייתה אספקה של מזון ותחמושת (מכיוון שהתפוצצה הדוברה עם האספקה), הגיע כוח מצרי שממנו נפגעתי עם 2 קליעים ופינו אותי עם פצועים נוספים חזרה לישראל לקבל טיפול רפואי.

התגשמותו של חלום

ב-1966 התחלתי לממש את החלום, בחרתי לחיות בקיבוץ נווה ים. בקיבוץ עבדתי במדגה ובגד"ש, ואהבתי מאוד את עבודת האדמה והשותפות ההדדית בין החברים, הקיבוץ שוב חיבר אותי למקום.

לא בחיי הקיבוץ הסתכמה אהבתי, בקיבוץ נווה ים מימשתי אהבה נוספת, בו הכרתי את אהבת חייו – אשתי נאוה. התחתנו בקיבוץ, ולאחר החתונה רצינו להביא ילדים לעולם, להקים קיבוץ חדש ולהמשיך את החלום שנשאר. עברנו לקיבוץ אורטל ברמת הגולן אבל ניסיון זה לא צלח ולאחר תקופה קצרה בו התגוררנו מספר שנים בעיר חולון. בחולון נולדה ביתנו הבכורה ורד (אמא של נועה נכדתנו) ונדב. גם במהלך שנים אלה היה געגוע לצורת חיים אחרת שאינה עירונית, שכה אהבנו, ולא חדלה הכמיהה לחזור לחיי ההתיישבות. וכך עזבנו את העיר לחיים בקיבוץ אילות שבו נולד בננו הצעיר איתי. גם באילות עסקתי בחקלאות והייתי אחראי על מטעי המנגו.

כיום ומאז 1980, אנו חיים במושב פצאל שבבקעת הירדן, שבו אהבת המולדת, תחושת ההשתייכות ועבודת האדמה המשיכו לפעום בלבנו. הקמתי במושב משק חקלאי פעיל ואני חקלאי גאה ומצליח עד היום. בעבר גידלתי מספר רב של גידולים  (כרם ענבים, פרחים וגידולי שדה שונים), ומקיץ 2004 יש לי מטע תמרים גדול שעודנו גדל ומתרחב.

יש לנו 3 ילדים ו-8 נכדים.

הזוית האישית

נועה: הסיפור של סבא אפשר לי להכיר את חייו של סבא ניסים,הסיפור פתח בפניי צוהר להכיר את סבא ולקרב בין הדורות.

סבא ניסים: המפגשים יצרו חוויה אישית וייחודית לי ולאשתי, הקרבה עם נכדתי הפך למפגשים מרתקים אשר יחד איתם אנו מנחילים את מורשת המשפחה לדורות הבאים.

מילון

גד"ש
גידולי שדה

מפ"ם
מפלגה בארץ ישראל

ציטוטים

”"לא ידעתי לדבר עברית, היה לי מבטא צרפתי ששימש ללעג, התלבשתי אחרת"“