מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

התבגרות בקיבוץ לאור החגים ובצל המלחמות

עופרי ויעל עם דליה בביתה שבקיבוץ אלונים.
דליה בצעירותה.
דליה הצברית משתפת בזיכרונותיה כילדה וכבוגרת בקיבוץ אלונים

התבגרות בקיבוץ לאור החגים ובצל המלחמות

נולדתי בקיבוץ אלונים ומשחר ילדותי נשזרו בחיי חגים ומלחמות.

חג החנוכה זימן פעילויות רבות לילדי הקיבוץ. כמה ימים לפניו היינו מתחילים לאסוף ספלולים* וקרשים להכנת החנוכיות. אמא הייתה מכינה לביבות וסופגניות גבינה נפלאות לכבוד החג. בטקס חנוכה, כל ילדי בר-המצווה מכיתה ז' היו נוסעים לפסל של אלכסנדר זייד, ומשם היו רצים את מרוץ הלפיד עד לרחבה מחוץ לחדר האוכל של הקיבוץ. אז היו עושים טקס הדלקת חנוכייה – כל נר היה מלווה בהקראה של קטע, כמו, למשל, על הצבא, על חינוך וכדומה. אחרי הדלקת החנוכייה, כל מי שהגיע לטקס נכנס לחדר האוכל להכנת לביבות. בשנים האחרונות, הוסיפו גם משחקים שונים לילדים, כדי להעסיקם בזמן ההמתנה ללביבות.

בעבר הרחוק, לפני המרוץ, כולם היו הולכים עם לפידים. כל משפחה הייתה מכינה לפידים בעצמה, וכולם היו הולכים יחד לחדר האוכל.

חג הפסח הביא עימו חופשה ארוכה מלימודים. בקיבוץ, על-פי הנוהג, עבדו הילדים מחצית מזמן החופשה. כשהייתי ילדה צעירה, עבדתי בחקלאות עם כל בני-גילי. כשגדלנו, עבדנו במטבח ובבתי הילדים. במחצית השנייה של החופשה היינו מבקרים קרובי משפחה ברחבי הארץ או מבלים עם חברים. לכבוד ליל הסדר היו שולחים אותנו, הילדים, לקטוף חרציות ופרגים, בהם היינו מקשטים את חדר האוכל. היינו עורכים שולחנות ארוכים, כדי שלכולם יהיה מקום לשבת, ובערב היו באים חברי המשק וילדיהם לחגוג את ליל הסדר. כולם קראו בהגדה של הקיבוצים* ושרו, ומאוד אהבתי את האווירה החגיגית והנעימה.

כשמלאו לי שמונה, נולדה מדינת ישראל. דור ההורים לחם, ואנשים חרפו את נפשם כדי להקים את המדינה. לכן יום העצמאות היה חג בעל ערך כה רב בעינינו.

ממלחמת העצמאות אני זוכרת שאבא לא היה בבית ואמא דאגה לו, כי הוא הצטרף לשיירות שהובילו מזון לנצורים בירושלים. אני זוכרת גם שישבנו במקלט כדי להישמר מהפצצות. זכור לי שאבא חזר, ויצאתי מהמקלט כדי לפגוש אותו. למרות זאת, המבוגרים שנשארו בקיבוץ ניסו לנהל את חיי היום-יום כרגיל, בעיקר למען הילדים.

ובכל זאת, הכל היה שונה. הרגשנו זאת בעיקר באוכל: אכלנו אבקת ביצים ואבקת חלב, זה לא היה טעים, רק החמאה הייתה טעימה… כל זמן המלחמה היו תנאים קשים. חבר אלונים אחד נהרג במלחמה, גם הוא הצטרף לשיירות שהובילו מזון לירושלים. קיבלנו את ההודעה שהוא נהרג בערב פסח.

כשהאבות חזרו הביתה מהמלחמה הם השתלבו שוב בעבודה במשק, והחיים חזרו להיות שקטים, חזרנו ללמוד ולשחק, גדלנו וצמחנו…

החגים הגיעו בזה אחר זה, אך גם המלחמות…

במלחמת יום-הכיפורים הייתי כבר אישה בוגרת, נשואה ואם לילדים. המלחמה פרצה בהפתעה וזה היה מאוד קשה ומפחיד. החברים הקרובים והבעלים הם אלה שלחמו, והייתה דאגה גדולה לשלומם.

כיום, אני עדיין חיה בקיבוץ אלונים. יש לי ארבעה ילדים, אחת מהם גם היא בקיבוץ, כמו גם הצעיר מארבעת ילדיה, שהוא אחד משמונת נכדיי.

אני מקווה שבעתיד אוכל להמשיך את סיפורי, ובו יהיו חגים ללא מלחמות…

הזוית האישית

עופרי חגואל ויעל גורדין: החווייה הייתה טובה כל-כך, שגם אנחנו – המתעדות, וגם דליה – המספרת, מבקשות להמשיך את הקשר ואת הפרוייקט בשנה הבאה!

מילון

ספלול
המעטפת דמויית הספל בתוכה נמצא הבלוט, פרי עץ האלון

ציטוטים

”"אני מקווה שבעתיד אוכל להמשיך את סיפורי, ובו יהיו חגים ללא מלחמות..."“