מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

השתלבות בארץ המובטחת

סבתא מירי ודנדוש. פארק הירקון 2017
סוריקה דויד הורי, אחותי ליקה ואני מריקה.
"גלגולו של שמי הפרטי"

סבתא מריקה – מריה – מרים – מירי 

סבתא מספרת את סיפור העלייה

שלום דנדוש, אני שמחה ומתרגשת מאוד לספר לך את "סיפורי העלייה "של משפחתי ושלי!

שלום, אני מריקה יסוב. נולדתי בשנת 1955 לאמא סוריקה (סופיה) ולאבא דויד, בעיר פייטרה ניימץ שנמצאת בצפון מזרח, רומניה. אני הבת הצעירה במשפחה, יש לי אחות בוגרת ממני בשלוש שנים, שמה ליקה.

מילדותי המוקדמת ברומניה, חרוטות בזיכרוני מספר תמונות: הבית שהיה קטן חד קומתי ועם חלון לרחוב, מזחלת שלג בחורף ואבי דוחף את אחותי ואותי במורד הרחוב, השכנה שלנו פיצה, שהייתה חשוכת ילדים ואהבה אותי מאוד מפני שאמי קראה לי על שם אמא של פיצה:"מריקה". אותה שכנה הייתה מוציאה אותי דרך החלון ולוקחת אותי אליה לפינוקים.

עלינו לארץ בחודש יוני בשנת 1961. במשך עשר שנים הורי היו "מסורבי עליה". המשטר הקומוניסטי ששלט באותה תקופה ברומניה,  אישר לסבתא שלי – אסתר דויד קשטר (אמא של אבא) לעלות לארץ בשנת 1951 יחד עם אחותה (אנוצה) ועם בעלה (חיים משה). לאבי נאמר "שבשבוע הבא" יאשרו לו ולאשתו לעלות לארץ ולהצטרף אליה. אך הפרידה נמשכה עשר שנים!!!!

במשך עשר שנים לא נתנו לאבי ולאמי לעלות לארץ. סבתי שהייתה בטוחה שנגיע בקרוב ויתרה על הבית שרצו לתת לה במגדל אשקלון כי טענה שהיא רוצה לגור עם בנה ובינתיים תגור עם אחותה ולכן נשארה ללא בית וללא רכוש משלה.

בשנת 1961 סוף סוף עלינו לארץ. העלייה לא הייתה פשוטה, מאחר והמשטר הקומוניסטי ראה במשפחתי "בוגדים" כי העזנו לבקש לעזוב את רומניה ולעלות לישראל. אנחנו גורשנו לישראל על ידי השלטונות הקומוניסטים. כעונש על כך שאנו רוצים לעלות לארץ, נתנו לנו מספר מועט של ימים להתכונן למסע. לא יכולנו למכור רכוש, ובנוסף נשללה מאתנו האזרחות הרומנית. מצאנו את עצמנו על הרכבת עם מזוודות גדושות, כריות גדולות,ושמיכות. נסענו ברכבת מרומניה להונגרייה ומהונגרייה לווינה שבאוסטריה. במעברי הגבול בין רומנייה להונגרייה, עלו חיילים על הרכבת ועשו עלינו חיפושים, ותוך כדי לקחו מאיתנו תכשיטי זהב. בווינה העבירו אותנו "למחנה מעבר". שם שהיינו עם עולים נוספים מכל מזרח אירופה. משם עלינו לארץ. כאשר הגענו לארץ התברר שבמהלך המסע אבדה תעודת הלידה שלי.

הגענו לשדה התעופה בן גוריון (שמו בעבר היה "לוד"), ושם קיבלו אותנו פקידים ונתנו לנו מסמכים ותעודת זהות חדשות. אחד הפקידים, כנראה בגלל קשיי תקשורת, לא רשם את שמי נכון ושינה את שמי בכל המסמכים הרשמיים למריה וזה היה גלגולו הראשון של שמי: מ-מריקה ל-מריה.

לאחר מכן, קיבלנו בית בבנימינה. כל אחד מאיתנו קיבל "מיטת סוכנות", "שמיכת סוכנות", ו"מזרון סוכנות". המיטה הייתה מאד מאד פשוטה ולא נוחה. היא הייתה עם מסגרת ברזל עם קפיצים ועליה מזרון קש קשה "ושמיכות מגרדות" ומכוערות ובנוסף התברר כעבור שנתיים ,שאנחנו צריכים לשלם עבורם.

משפחתי לא הסתדרה בבינימינה. לא הייתה פרנסה, והמשפחה של אבי חיה באשקלון ובתל אביב. ׁ(לאמי הייתה אחות – פאני שנשואה לאברהם והם גרו בגבעת המורה, עפולה – גם הם היו עולים חדשים), כך שהרגשנו בודדים. החלטנו לעבור לגור עם אחות של סבתא שלי, שגרה באשקלון (באותם ימים "מגדל אשקלון") – סבתא אנוצה. גרנו 7 נפשות: סבתא אנוצה, סבא חיים, סבתא אסתר, אמא סוריקה, אבא דוויד, אחותי ליקה ואני מריקה. בביתה הקטן, היה בו חדר אחד, מטבח, וחדר שירותים. לסבתא אנוצה הייתה גינה נהדרת שהיוותה גן שעשועים נהדר עבור אחותי ועבורי.

עלינו לארץ בחודש יוני, הייתי בת רבע לשש. בחודש אוגוסט כבר גרנו באשקלון, ובספטמבר רשמו אותי לבית ספר באשקלון בלי שידעתי מילה בעברית. מהיום הראשון בכיתה א' אני זוכרת שתקשרתי עם המורה בתנועות ידיים ולא הבנתי מילה. זכורות לי לטובה סוכריות הטופי שקיבלתי. בבית הספר החליטו "שמריה יסוב" הוא לא שם יהודי או  ישראלי ושינו על דעת עצמם את שמי ואת שם משפחתי ל"מרים יוסף". וזה היה גלגולו השני של שמי:מ-מריה יסוב ל-מרים יוסף. שם זה ליווה אותי בתעודות בית הספר עד גיל 16 שבו הוצאתי תעודת זהות, ושבתי לשם משפחתי המקורי יסוב.

בעקבות חיפוש אחר עבודה עברנו למרכז: תחילה ליפו ואחר כך לתל אביב. אני הייתי כבר בכתה ב', אחותי בכתה ד' (לפי הגיל הכרונולוגי היא הייתה צריכה להיות בכתה ה', אך בבית הספר באשקלון החליטו באופן שרירותי לרשום אותה בכתה נמוכה יותר בגלל חוסר ידיעת העברית). אבי ואמי התחילו לעבוד בתחום הטקסטיל. אבי הפך להיות חייט מעילי גשם, ואמי תופרת בחברה גדולה של אופנה ששמה "סניה" שהייתה ממוקמת ברחוב דיזנגוף בתל אביב.

ביפו גרנו  ברחוב "עזה" 60 (ליד המגרש המיתולוגי של מכבי יפו). גרנו שלוש משפחות באותה קומה, עם שרותים משותפים ומטבח משותף לכל שלוש המשפחות. הייתי בכיתה ב' ובגלל גלי העלייה הרבים, לא היה מספיק מקום בכיתות בית הספר היסודי, ולמדנו בשתי משמרות. אני למדתי את כל כיתה ב' אחר הצהריים, החל מ-12 בצהריים עד 4 אחר הצהריים. בית הספר היסודי שבו למדתי שכן ליד בית החולים "דאג'ני" ביפו.

בכיתה ג' עברנו לגור בתל אביב, ברחוב כיכר צינה דיזנגוף מספר 6. כיכר דיזנגוף, באותם זמנים (1963) הייתה פשוטה ויפה עם מזרקת מים באמצע, ספסלים לישיבה ועצי תמר. למדתי בבית הספר "תל-חי" ברחוב זמנהוף. בבית ספר זה למדתי מכיתה ג' עד כיתה ח'. כיתות ג' ד' ו-ה' היו קשות מאוד עבורי. ההתמודדות עם השפה העברית ובמיוחד עם שפת  התנ"ך הייתה מורכבת, מסובכת ולא פשוטה. בכיתה ו' חל "מהפך" בזכות מורה נהדרת בשם בילהה. היא הצליחה לגרום לי להרגיש מספיק טובה עד שהפכתי לאחת התלמידות הטובות בכיתה, והתמדתי בכך גם בכיתות ז' ו-ח'. שם המחנך שלי בכיתות ז'-ח' היה יוסף דחוח, ולמנהלת בית הספר קראו דבורה אלפר. היא ואחותה היו ניצולות שואה, ושתיהן ניהלו בתי ספר בתל אביב היא ניהלה את בית ספר" תל-חי" ואחותה ניהלה את בית ספר "לדוגמה". סיימתי את בית הספר היסודי בשנת 1969 מחזור לא'.

באותה שנה ציינו 60 שנה לעיר תל אביב ולכן את מסיבת הסיום של בית הספר היסודי בכתה ח' הקדשנו לעיר תל אביב. לי הייתה התרגשות נוספת: בסיום כיתה ח' קיבלתי ממנהלת בית הספר פרס על פעילותי החברתית, ספר "שירת רחל "עם הקדשתה.

באותה שנה נבחרה "מירי זמיר", למלכת היופי של ישראל, ואני שלא אהבתי את השם מרים שנתנו לי בלי לשאול לדעתי ולדעת הורי, החלטתי לשנות את שמי מ-מרים ל–מירי, ממש כמו מלכת היופי… הכרחתי  את כל בני משפחתי, חברי, חברותי ומכרי לקרוא לי מירי. מירי – זה היה גלגולו השלישי של שמי.

סיימתי כיתה ח' עם ציונים טובים מאוד ועם המלצות טובות של המורים ,בחרתי להירשם לתיכון "עירוני א," שנחשב לתיכון הטוב ביותר באזור מגורי עם דרישות גבוהות מתלמידיו וזיכה ב"בגרות מלאה". מנהלת בית הספר, והמחנך יעצו להורי ולי להירשם לתיכון "עירוני יא"', שהיה צנוע יותר בדרישותיו מתלמידיו ובאותם זמנים לא זיכה "בתעודת בגרות מלאה" אלא חלקית ובתעודת גמר, בטענה ש"עדיף להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות" וכי הורי שלא שולטים בשפה העברית ועדיין עסוקים במלחמת הקיום לא יהיו פנויים לעזור לי . אך אני החלטתי שאני יכולה  ללמוד ב"עירוני א" ושאני אצליח בלימודי ולא אהיה לא "ראש לשועלים" ולא "זנב לאריות" אלא "ראש לאריות"…

אני זוכרת לטובה את תקופת לימודי ב"עירוני א "הרחבתי מאוד את השכלתי ואת ידיעותיי בתחומים רבים. התאהבתי במקצוע "היסטוריה כללית" והצטיינתי בו לאורך ארבע שנות  לימודי בתיכון ובטקס הסיום קיבלתי ממנהל בית הספר תעודת הצטיינות ומלגת לימודים לאוניברסיטת תל אביב להמשך לימודי ההיסטוריה.

ההיכרות עם סבא של דניאל-אלי, זכורה לי כאירוע המשמח ביותר שקרה לי בתקופת גיל ההתבגרות, במהלך לימודי בתיכון. הכרנו בגיל שש עשרה בשנת 1971, נישאנו בגיל תשע עשרה בשנת 1974 ומאז אנחנו יחד ומקווים להמשיך להזדקן יחד. עם נישואי השתנה שם משפחתי שוב וכעת שמי מירי נוימן. כך קרה שצברתי במהלך שנות חיי ארבעה שמות פרטיים: מריקה, מריה, מרים, מירי. ושלושה שמות משפחה: יסוב, יוסף, נוימן

מדברי הבודהה: "מהו שם?

זה שקראנו לו ורד, תכתוב כותרת אחרת יהיה ריחו מתוק באותה מידה!"

1982 אילת, איריס אמא של דניאל, דורון דוד של דניאל וסבתא מירי בת 27

חופשה באילת אצל סבא וסבתא, דניאל בת שנתיים 

הזוית האישית

סבתא מירי: מסגרת הזמן המשותף אפשרה לי לחלוק עם דניאל חוויות מטלטלות ומרגשות של עלייתי לארץ. מאוד, מאוד, מאוד נהניתי והתרגשתי בזמן הבילוי המשותף. אני מאחלת לדניאל ולי שנמשיך לחלוק חוויות משפחתיות טובות כל חיינו.

דניאל: במשך המפגשים הרבים, למדתי המון על חייה של סבתי. גיליתי סיפורים מצחיקים, מרגשים ומותחים. נהנתי מתהליך העבודה, ושמחתי לבלות זמן איכות איתה!

סבתא מירי ודניאל

 

מילון

"אשה חשוכת ילדים"
אשה עקרה. אשה ללא ילדים, ללא צאצאים. אשה שלא הצליחה להרות וללדת ילדים.

ציטוטים

”"מהו שם? זה שקראנו לו ורד, תכתוב כותרת אחרת יהיה ריחו מתוק באותה מידה!"“