מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

השכונה שלי

יחד בבית הספר
סבתא צביה ומאיה!
הילדות של סבתא צביה בשיכון ילדותה

נולדתי בכפר זיו, תל מונד בשנת 1950, להוריי שרה וישראל אילן.

השכונה שלי היא בעצם שיכון, שיכון עובדי קופת חולים בגבעתיים. הגעתי לשיכון בגיל 5 בשנת 1955 וחייתי שם 62 שנים.

כשהגענו הסביבה היתה רק חולות וגבעות. כל הילדים גויסו לעבוד בגינה ששטחה (עד היום) גדול מאוד, 16 דונם. את הגן הנפלא, תכננו אדריכלי הנוף המפורסמים ליפא יהלום ודן צור שזכו בפרס ישראל.  היו בשיכון הרבה מאוד ילדים, רק בשכבה שלנו היו 9 ילדים מהשיכון.

אברהם הגנן ודויד הממונה על הגינה מטעם וועד השיכון, אירגנו את העבודה. עיקר העבודה היה לשתול את משטחי הדשא הרחבים. אברהם העמיד אותנו בשורה, נתן לנו שתילים של דשא וצעק "עכשיו". כל הילדים היו שותלים את השתילים יחד. קיבלנו עצים צעירים, שיחים ופרחים לשתילה שחלק גדול מהם, קיימים עד היום. למשל: נשתלו עצי ג'קרנדה שכל חודש מאי פורחים בעננים סגולים, עצי צאלון שפורחים אחריהם באדום מדהים. נשתלה גם חורשת עצי פיקוס שבשבילנו הם היו "עצי האדם הקדמון", בשביל הילדים שלי "עץ האוטובוס" ובשביל הנכדות שלי "יער המכשפות". כל דור סיפר את הסיפור המיוחד והדמיוני שלו.

עצי האדם הקדמון, היו "מקום המגורים" שלנו כילדים, שם "דגנו" עלי פיקוס "צדנו" חיות ואספנו. הדבר הכי אהוב עלינו, היה לרוץ בין הממטרות בבגדי ים ולשחק מחבואי לילה.

עץ האוטובוס, שימש לבת שלי וחברותיה כבסיס לסיפורים רבים. כל "נסיעה" והסיפור שלה. היה נהג, כרטיסן ונוסעים. כל פעם נסעו ליעד אחר.

יער המכשפות היה יער קסום שבו גרו מכשפות מרשעות ופיות קטנטנות, כל אחד יכל לעשות קסמים אבל היה צריך להיזהר לא להעיר את המכשפות. אבל במקרה שהמכשפות היו מתעוררות היה את ה"בית הבטוח" שנמצא מעל המקלט.

כל השנים וגם היום, השיכון הוא בעצם כמו קיבוץ קטן או יותר נכון כמו משפחה אחת גדולה. יושבים עם הילדים על הדשא אחר הצהרים, חוגגים ימי הולדת וחגים יחד. כולם מכירים את כולם. גדלנו יחד, בגרנו יחד וזקנו יחד. לפני שנה, עזבנו ועברנו לקריית אונו. בשבילי, השיכון הוא עדיין הבית.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

שיכון עובדי קופת חולים
ועד העובדים של קופת החולים הכללית (של ההסתדרות) דאג לפתרונות דיור לחבריו.

ציטוטים

”קוראים בשביל לחיות חיים בשביל לקרוא“