מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

השכונה שלי – סיפורי ילדות

גל וקטיה עם סבתא דרורה
סבתא דרורה עם הנכדות טל וגל
דרורה זיסר מספרת לנכדתה גל

נולדתי בישראל, בעיר חיפה, ב 1935. אז חיפה הייתה קטנה יותר, ברחוב ארלוזרוב, באיזור שנקרא הדר. בבית היו שלושה חדרים, וחדר אחד השכרנו למשפחה בת 4 נפשות. היה מטבח אחד שכולם בישלו באותו המטבח. הייתה מקלחת, לא הייתה מכונת כביסה אז, היו מזמינים עוזרת ערבייה שהייתה באה והיא הייתה הכובסת. היו מרתיחים את הכביסה בדוד על פרימוס. היא הייתה מכבסת כל היום ואז היו תולים על חבלים בחוץ.
חיינו בשלום, כמו משפחה עם השכנים שלנו. היה בית כנסת בסביבה כמובן. שיחקנו בשכונה כל הילדים, בחצר ובשכונה. לבית בו גרנו הייתה חצר גדולה שבה כל הילדים מכל הבתים מסביב היו באים ושמה היינו משחקים. בחיפה היה ים, מה שנקרא חוף הכרמל היום, אבל אז הוא לא היה ככה מסודר, הוא היה שייך למשפחת חייט, וקראו לו "קייט ביץ". לשם לא היינו הולכים הרבה כי לא היה לנו אוטו ולא הייתה לנו תחבורה, היינו נוסעים פעם בכמה שבועות לשם.
בבת גלים הייתה בריכה, היא קיימת עד היום אבל היא לא פתוחה. היינו הולכים לשם הרבה כי היה קל יותר להגיע, שם למדנו לשחות והיינו נהנים בה מאוד. גם כשחזרנו מבית הספר היינו יורדים לבריכה הזו.

קוראים לי דרורה כי בתקופה הזו האנגלים שלטו בארץ, ולא הייתה עדיין מדינת ישראל. כולם שאפו שתהיה לנו מדינה ושנהיה חופשיים, אז כשנולדתי נתנו לי את השם דרורה שהוא מסמל חופש.

שם אמי זהבה, ושם אבי שלמה. אני הייתי בת יחידה. אבי היה נגר ואמא עקרת בית, אבל היא התנדבה הרבה. היא התנדבה בארגון "אימהות עובדות", היום קוראים לזה נעמ"ת, ובמלחמת השחרור היא הייתה מחלקת אוכל לחיילים בעמדות.

אבי שלמה גם היה שר יפה, ובכל מפגש שהיו נפגשים בני העיר, תמיד רצו שישיר סולו. הוא היה איש ספר. הלבוש בתקופה הזו היה לרוב מכנסי חאקי קצרים, ובגדים רגילים בעיקרון, אצרף תמונות שעליהן נוכל להסתכל. אז לא היו הרבה חנויות של בגדים, אז היו מביאים תופרת הביתה והיא הייתה תופרת את הבגדים. ביום יום נהגנו לאכול הרבה מרק עוף, בשר, ביצים, סלטים למנה ראשונה, הרבה אטריות עם גבינה. בשבת היינו אוכלים חמין ועוגת שמרים שאמא הייתה אופה.

גרנו בשכונה יהודית. מקומות המפגש של היהודים היו ברחוב הרצל, שהיה הרחוב הראשי. ביום שבת אחר הצהריים היינו מתלבשים יפה ויוצאים לטייל ברחוב, פוגשים מכרים ומשוחחים. גם בבתים נפגשנו עם הרבה מכרים. 

הייתה מכולת על יד הבית, והיינו קונים שם או בשוק שעל יד העיר התחתית. לרוב קנינו לחם, לבן, שמנת, חמאה, גבינה, עופות. לא היה מבחר גדול מאוד.
 
זיכרונות ילדות
החברים שלי היו מהשכונה ומבית הספר, ומהצופים גם. העיר הייתה קטנה אז גרנו כולנו קרוב אחד לשני. לא הייתה בעיה אז ללכת ממקום למקום ולא היינו נוסעים באוטו.

נהגנו לשחק במחבואים, קלאס, תופסת, כדור הקפה (קראנו ככה לבייסבול). היינו משחקים בגולות (קראנו לזה בלורות), חמש אבנים, קפצנו בחבל. בבתים היינו משחקים במשחקי קלפים, בריכוז (דומה למונופול), דמקה, ושח שהייתי משחקת עם אבא שלי. הוא לימד אותי.

בשעות הפנאי שיחקנו, נפגשנו עם חברות, והקשבנו למוזיקה, לרדיו וקראנו הרבה ספרים. 

למדתי בבית הספר גימנסיה ביאליק שהיה ממוקם ברחוב יונה. למדנו את כל המקצועות, חשבון, היסטוריה, גיאוגרפיה, ספרות, עברית, כל המקצועות כמוכם. 

היינו פונים למורה בתור "המורה". לא קראנו לו בשמו הפרטי, הייתה יראת כבוד.

הייתה משמעת חזקה בבית הספר. בכניסה לכיתה היה מסדר בוקר, היינו נכנסים שורות שורות. העונשים שקיבלנו היו לצאת מהכיתה ולעמוד מאחורי הדלת, ועונש כבד היה גם השעיה.

התלבושת האחידה הייתה לבנות בקיץ שמלה תכלת ועליה סמל בית הספר, ובחורף חצאית אפורה וסוודר כחול כהה, וחולצה לבנה, וכמובן סמל בית הספר. היינו חייבים לבוא עם התלבושות. היו מעט טיולים.

מסיבות היו יותר בתיכון, פחות ביסודי ובחטיבה. היו יותר טקסים. לא אהבתי ללמוד חשבון, אהבתי ללמוד מאוד ספרות (אז קראו לזה עברית).

לא היה חדר אוכל בבית הספר, הייתה ארוחת עשר בכיתה והיינו מביאים אותה מהבית. בתקופת הילדות המאכל האהוב עליי היה עוגת שמרים שאמא שלי הייתה אופה. היו מעט ממתקים. היה בעיקר חלבה.

הייתי בצופי גאולה, זה היה קרוב לבית שלי. היו לנו פעולות פעמיים בשבוע, ובצופים היינו יוצאים הרבה לטיולים ולמחנות עבודה.

זיכרונות משנות העשרים

האזנו לשירים עבריים של זמרים, כמו למשל: שושנה דמארי, ברכה צפירה, אסתר גמליאלית, וגם למוסיקה קלאסית.

רקדנו ריקודי עם וריקודים סלוניים, וואלס וטנגו. השירים שהיינו מאזינים להם בשעות הצהריים: הייתה תכנית "כבקשתך" לשירים עבריים ואם למשל היה לחבר או חברה יום הולדת, אז צלצלנו לרדיו והזמנו שיר שישמיעו לה בתכנית.

ביום שבת אחר הצהרים המשפחה הייתה יורדת לרחוב הרצל בהדר שהיה הרחוב הראשי אז בחיפה .היו מטיילים פוגשים מכרים ואחר כך הייתה "תנובה", ששם היו יושבים עם הילדים ואוכלים פירה עם לבן.

אמצעי התקשורת היו רדיו ועיתונות. לא לכל האנשים היה רדיו וכל השכנים היו באים לשמוע רדיו.

קשר בין גבר לאישה – הגבר היה מזמין את האישה לרקוד אחר כך מלווה אותה הביתה ואחרי כמה זמן שואל אם היא רוצה להיות חברה שלו. היו הולכים לקולנוע ולים, בדרך כלל היחסים היו חיבוק ונשיקה.

תמונה שלי עם סבא יוסקה בחתונה

היחסים עם ההורים היו פתוחים וקרובים אבל היתה משמעת.חגגו את כל החגים, הלכנו לים, ולרוב הלכנו עם ההורים למכרים שלהם. סבא וסבתא הכירו בים.

נולדו לנו 3 ילדים ו-8 נכדים ו-3 נינים. 2 ילדים גרים בחיפה ו-1 ברמת השרון

אבא של גל, רונן, הוא רואה חשבון. אייל הוא הדיקאן של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, והוא מזרחן. ענת עובדת בנק, מנהלת מחלקת מטבע חוץ.

הסוד שליהורי חגגו לי את בת המצווה בביתנו. הזמינו את כל המכרים והקרובים, שרנו שירים, הכיבוד היה צנוע. המתנות שקיבלתי היו ספרים. קיבלתי הרבה מאוד ספרים ששמרתי עליהם הרבה שנים וגם ספרי זכרונות.

הסוד שלי היה שרציתי ללמוד להיות אחות רחמניה ורציתי לנסוע לירושלים ללמוד, ואבי לא הסכים.

חפץ אהוב הוא חנוכיה של סבתא וסבא רבה של גל (הורי סבא של גל יוסקה ז"ל). הם הביאו את החנוכיה עם עליתם ארצה בשנת 1935 מפולניה ועכשיו היא נמצא אצל סבתא דרורה. מתכונים משפחתיים אהובים הם מרק עוף, כבד קצוץ וגפילטע פיש.

מילון

פתיליה
כיריים

ציטוטים

”חיינו בצניעות אבל היינו מאושרים מאוד“