מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

השואה דרך עיניה של ליודמילה

אנחנו עם ליודמילה
ליודמילה בצעירותה
ליודמילה מספרת על התקופה הקשה בחייה מנקודת מבט של ילדה בתקופת השואה

השואה דרך עיניה של ליודמילה
שמי מלמוד ליודמילה, נולדתי בשנת 1938 בעירה שרגורוד שבאוקראינה.
 
בתאריך 22/7 בשנת 1941 החלה המלחמה ואבי התגייס לשרות הלוחמים, אמי שהחזיקה את אחי הקטן בן חצי השנה ושלושת אחי עזבנו את הבית עם עגלה וסוס, בדרך לא פסקו ההפצצות הסוס שנעזרנו בו התמוטט ומת ונאלצנו לחזור הביתה. בדרך עצרנו אצל המטפלת שלי שגרה באזור כפרי. המטפלת הכניסה אותנו והחביאה אותנו במרתף.
 
בזמן ששהינו במרתף לא היה לנו מה לאכול, אחי התינוק בכה רוב הזמן  ולאמי  לא הייתה היכולת להניק אותו  והוא נותר ללא מזון. מפאת המצב פנתה המטפלת ואמרה לנו שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להחביא אותנו כשהתינוק בוכה ומשמיע רעש שיכול לגרום לכך שהנאצים יגלו אותנו ויהרגו אותה ואת משפחתה. נאלצנו לקום ולעזוב את ביתה של המטפלת ולצעוד חזרה לכיוון הבית שלנו. כשהגענו לבית גילינו הרס נוראי הרהיטים נגנבו ונותרנו בלי כלום, היינו בהלם! לא הבנו איך בזמן כל כך קצר הספיקו להשחית לנו את כל הבית .נאלצנו לחיות בבית מכיוון שלא היה לנו מקום אחר לגור ולחיות בו.
 
לאחר ימים ספורים הנאצים אספו את כל היהודים לרחוב אחד. למי שהיה בית גדול הזמין קרובי משפחה לגור אתו. סביב הרחוב שגרנו לא הייתה  גדר תיל שסגרה את הגטו כמו בשאר המקומות מפני שהנאצים הכירו את כולם, והסתפקו בשמירה וצפייה בנו. הכניסה והיציאה מהרחוב הייתה אסורה. בלילות אחי הגדולים יצאו מהרחוב בחשאי, בלי שהנאצים יראו אותם, כדי להביא מזון למשפחה מהיער וממקומות אחרים בהם הם מצאו אוכל. למרות שהם עשו זאת בשקט, היו פעמים שתפסו אותם והרביצו להם בלי רחמים, את האוכל שאחי מצא הנאצים  לקחו מידיו.  
 
לאחר זמן  הנאצים הכריחו את  כל היהודים  לשים טלאי צהוב  על הבגד העליון שלבשנו. מי שלא שם את הטלאי הצהוב  הרביצו לו ובכך סיכן את חייו. לאחר תקופה אחי חלה מאוד,  יום אחד גילינו שמת וכיסינו אותו בבד, השכנה שלנו  נכנסה לביתנו והרגישה שהוא נושם עדיין והצילה אותו ברגע האחרון לפני שהנאצים לקחו אותו במשאית שבה נהגו לסחוב את כל גופות המתים ולזרוק אותם במקום מרוחק, ללא מצבות.
 
יום אחד נכנס לביתנו חייל נאצי ודרש שאמי תכבס לו את בגדיו. אמי הסכימה היא כיבסה לו את הבגדים ותלתה אותם בחוץ. לאחר זמן מה  היא הבחינה שהבגדים לא נמצאים  היא החלה לבכות בלי הפסקה,  היא  ידעה שהחייל הנאצי ירביץ לה ויכעס מאוד אם יגלה זאת. הנאצי נכנס הביתה וביקש שנחזיר לו את הבגדים, אמי סיפרה לו שהיא תלתה אותם וכשהיא חזרה הם כבר נגנבו. החייל החל להרביץ לה מכות קשות, בראש בבטן ובכל הגוף היא דיממה… אנחנו לא ידענו מה לעשות, בכינו ופחדנו.
 
החייל הנאצי פרץ בצחוק ואמר שהוא זה שלקח את הבגדים, "מה היה קורה אם משהו אחר היה לוקח לך אותם"? היית צריכה לשבת בחוץ לראות שאף אחד לא נוגע בהם עד שהם יתייבשו! אם זה יקרה עוד הפעם זה יגמר במוות!".
 
היחס של הנאצים אלינו היה נוראי גם למבוגרים וגם לילדים,
 
מקרה נוסף שאני חוויתי: בביתנו היה פסל גדול שהיה מונח על הרצפה. אהבתי אותו. היה  זה פסל של אישה שציפור הייתה מונחת על כתפה. הפסל היה גבוה מאוד כאשר נכנס חייל נאצי לביתי הוא רצה לקחת את הפסל, רצתי לכיוון הפסל והחזקתי אותו חזק שהוא לא ייקח אותו. הנאצי ניגש אלי  ובאמצעות הנעל שלו הלם  בפני. נפלתי על הרצפה והתחלתי לדמם. המכה הזאת גרמה לי לזיהום קשה.
 
שני המקרים הללו הם שני מקרים מתוך ספר נוסף של מקרים שהתרחשו. קשה לי להיזכר בכולם ואני מעדיפה גם שלא.  
 
לאחר תקופה מסוימת שהנאצים לא ביקרו אצלנו, הגיעו הרומנים שהצטרפו לנאצים הם אהבו להציק לנו ולגרום לנו לפחד למרות שהם הרגו פחות אנשים. בשנת 1942 קיבלנו הודעה שבה היה כתוב שאבי מת במלחמה בעיר סטלינגרד. סבתי שגרה בבית אחר לקחה את המכתב כדי שאמי לא תדע שאבי נפטר.
 
לאחר זמן אמי במהלך ניקיון שגרתי של בתינו  מצאה את המכתב היא הסתגרה באחד החדרים והחלה  לבכות בלי סוף היא הרביצה לעצמה מרוב חוסר אונים. היא לא הצליחה לדמיין כיצד תוכל לחיות בלעדיו. כתוצאה מכך היא חלתה ואנחנו הפכנו להיות אחראים לעצמנו היא לא יכלה לדאוג לנו במצב הקשה שבו היא הייתה שרויה, מצבה הנפשי והפיזי החמיר. במשך הזמן חלינו גם אנחנו. אחד האחים שלי סבל  חלה בדלקת ראות ואסטמה היו לו קשיי נשימה. גם אני חליתי לא היה לנו הרבה בגדים ללבוש ולהתחמם. לרגליים שלי היו סימנים אדומים והיה לי חום גבוה מאוד.אחי בכה כל הזמן כי לא היה לנו אוכל ובגדים להביא לו. והאחים הגדולים שלי הם אלה שדאגו לנו וניסו למצוא אוכל.
 
במרץ 1944 הגיע טנק עם חיילים לגטו וכולנו התחלנו לשמוח ולצעוק מרוב אושר. מבחינתנו זה היה יום מעול בעצב ושמחה מפני שאנחנו יוצאים  סוף סוף מהגטו אבל אנחנו ידענו שאנחנו כבר לא נראה את אבא יותר. אימא שלי כבר לא הצליחה להחזיק מעמד וישר אחרי שיצאנו מהגטו היא נפטרה.
 
כמה זמן לפני כן היא הספיקה להביא את אחי הקטן לבית היתומים. אחי הגדול עבד בחנות ובכל פעם ישן במקום אחר. דודתי "אימצה" אותי וגרתי אצלה במשך כמה שנים. כשהייתי בכיתה ה, דודה שלי נפטרה ונשארתי לבד עם שני בניה ובעלה.  אז "החלפתי" את מקומה ש דודתי. ניקיתי את הבית, בישלתי, כיבסתי את הבגדים וגם הייתי צריכה ללכת לבית הספר כרגיל.
 
בשנת 1956 סיימתי ללמוד כלכלה באוניברסיטה בלבוב. קיבלתי מכתב הפניה לעבודה בויניצה אוקראינה ושם גם התחתנתי. ונולדו לי שתי בנות. בשנת 1995 עלינו לארץ ולאחר כמה שנים גם בנותיי התחתנו ונולדו להן ילדים. אני מקבלתי פנסיה מהארץ, ואני מודה לרגע שהגעתי לכאן.
הכי חשוב אני מאושרת שאני פה עם ילדיי ונכדי שנולדו בארץ.  
תשע"ה

מילון

פאמיליה
מישפחה

ציטוטים

”"אני שמחה שעברתי עם המשפחה שלי לארץ", "אני כל כך אוהבת את המשפחה שלי"“