מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

השואה ברומניה

מאיר הירשמן בביקור בגוגל
מאיר הירשמן בחתונה
מאיר הרשמן מספר על שנות המלחמה ברומניה

נולדתי בשנת 1933 בצפון בוקובינה בעיר צ'רנוויץ תחת השלטון רומני. בסוף שנות השלושים השלטון עבר לברית המועצות ובשנת 1941 פרצה המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה. 8 ימים לאחר פרוץ המלחמה הגרמנים כבשו את העיר.
כעבור זמן מה  גירשו אותנו לגטו. הגרמנים בעזרת הרומנים עשו פוגרומים, הרגו הרבה יהודים שקבורים בקבר אחים ליד נחל הפרוט.
באחד הימים הודיעו לנו שהרחוב שלנו חייב להיות למחרת בבוקר בתחנת הרכבת. משם העלו אותנו על קרונות רכבת של בהמות והובילו אותנו לבסרביה, כיום מולדבה. הגענו לעיר מרקולשטי ,שם הינו צריכים להשאיר כל דברי הערך  תכשיטים ודברי זהב. כמה ימים לאחר מכן הובילו אותנו ליער ששמו קאסוויץ. ישנו בחוץ בכפור (באותה שנה הקור הגיע ל-40 מעלות מתחת ל-0) החיילים חיממו את עצמם במדורות ולפי ששמעתי גם אנסו.  
 

 
כמה זמן אחרי זה העבירו אותנו את הנהר "דנייסטר",לעיר ששמה ימפול, לא זכור לי כמה זמן היינו שם  ואז החל המצעד הרגלי לכיוון נחל ה"בוק". הלכנו בכפורוכפי ששמעתי בטלוויזיה על השואה, שרר שם קור של כמינוס 40 מעלות. אחרי כשלושה שבועות הגענו לשפת הבוק .הכניסו אותנו לאורוות סוסים  .שם הצפיפות הייתה כל כך גדולה והתחילו המחלות. הרבה אנשים מתו . זמן מה אחרי זה העבירו אותנו לעיר "ברשד" . בברשד גרנו בדירה של 2 חדרים הרבה משפחות ושוב פרצו מחלות והרבה אנשים נפטרו. החיים במקום היו בלתי נסבלים. כל יום היו אנשים מתים. ביניהם אבי, סבי וסבתי ומאחר שהאדמה היתה קפואה ולא יכלו לחפור באדמה ומאחר והיו הרבה מתים בו זמנית, אני בתור ילד בן 8 שכבתי ליד אבי המת 10 ימים עד שבאו לקחת אותם.

כשבאו עם עגלה עמוקה תפסו את המתים בידיים וברגלים וזרקו אותם לעגלה אחד על השני.מראה זה לא מש ממני כל השנים האלה. התנאים הסניטריים היו נוראים. שרותים- היה לנו דלי אחד ורק בערב יצאנו לרוקן ולהביא מי שתיה. וגם לזה היה לנו רק דלי אחד לכל האנשים.

אחרי תקופה מסוימת הפרטיזנים החלו לתכנן תכניות להילחם נגד הגרמנים. גרנו בשכנות עם יהודייה שהבן דוד שלה היה קצין בצבא האדום וערק אלינו, בדירה היה מרתף ומול הדירה שלנו הייתה באר מים. הפרטיזנים תכננו לחפור מהמרתף לבאר מעבר על מנת להעביר נשק. בינתיים הגרמנים והרומנים גילו את זה ועוד כמה דברים למשל: תרומות של המקומיים. הם באו אלינו והתחילו לחקור את הגיס של הדודה שלשגרה איתנו במקום, למרות שהרבה הוא לא ידע כי הפרטיזנים נכנסו דרך קיר של השכנה. הרומנים,  כשהבינו שהגרמנים עומדים להפסיד, התחילו  להיות יותר נחמדים ועשו תוכנית לאפשר לילדים יתומים לחזור לרומניה. אז אמא שלי ז"ל החליטה להציל אותי ושלחה אותי עם ילדים יתומים לקרובי משפחה לעיר "בלטה" שם לא קיבלו אותי לבית היתומים כי לא היה מספיק מקום. הסתובבתי בחוץ אכלתי "מקוך", זה עשוי מקליפות החמניות אחרי הוצאת השמן. קיבלתי אישור לנסוע לרומניה אבל סירבתי כי לא רציתי בליאמי ובמקומי נסע קרוב משפחה .
 
במקום מצאתי חבר שהמשפחה שלו הייתה ב"אובודובקה" שמענו ששתי המשפחות חוזרות לברשד ביקשנו מהם להצטרף. לא נסענו בכביש וגם לא ביער שלא ניתקל בצבא הגרמני. בדרך התחילה סופת שלג והורידו אותנו מהעגלה להקל על הסוסים, הגענו לאובודובקה רטובים וקפואים ניגש אלי בן אדם זר שראה את מצבי. בכל זאת הייתי ילד לבד. הוא סיפר לי שהוא קרוב משפחה הכניס אותי למחסן עצים הביא קערה עם שלג ושפשף את כל גופי כי הייתי קפוא וכך המריץ את מחזור הדם וזה הציל אותי. אחר כך הכניס אותי הביתה .רחצו אותי, שרפו את הבגדים  שלי כי היו מלא כינים אחרי שנתיים שלא התרחצתי.  למחרת קיבלו אישור להיכנס לברשד. אחרי זמן מה הגרמנים תפסו את הקצין שחיפשו. אסרו אותו וכך הפסיקו להציק לנו וגם הרגישו שהמפלה שלהם קרובה.בסוף שוחררנו ע"י הפרטיזנים והצבא האדום. 
 
 
 
העשרה
יהודי ברשד : "בראשית המאה ה-20 חיו בברשד כ-7,000 יהודים, רוב תושביה. במהלך מלחמת האזרחים הרוסית נערך בעיר פוגרום, בו נרצחו כ-150 יהודים. בתקופה הסובייטית פעלה בעיר מועצה יהודית, והתקיים בה בית ספר יידי. בשנות השלושים נסגרו רוב בתי הכנסת בעיר, ומספר התושבים היהודים בה הצטמצם לכדי כ-4,300 איש". ויקיפדיה
תשע"ה

מילון

יהודי ברשד
בראשית המאה ה-20 חיו בברשד כ-7,000 יהודים, רוב תושביה. במהלך מלחמת האזרחים הרוסית נערך בעיר פוגרום, בו נרצחו כ-150 יהודים. בתקופה הסובייטית פעלה בעיר מועצה יהודית, והתקיים בה בית ספר יידי. בשנות השלושים נסגרו רוב בתי הכנסת בעיר, ומספר התושבים היהודים בה הצטמצם לכדי כ-4,300 איש.

דנייסטר
נהר באירופה, הזורם בארצות אוקראינה ומולדובה

ציטוטים

”אמא שלי ז"ל החליטה להציל אותי“