מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

השביל הזה התחיל שם

אני ודוד בבית המתנדב הוד השרון
דוד הוא איש מלא שמחת חיים וסקרנות
מנהיגות ציבורית בעקבות התמודדות אישית

דוד פינקלשטיין, נולד בשנת 1937 בארץ ישראל. גר בהוד השרון, פנסיונר, ובזמנו הפנוי עוסק בעבודות אומנות אותם מכנה "משחק בחומרים". דוד מתעניין וחוקר את נושא היהדות ומתעניין בשורשים של עם ישראל. לדוד שתי בנות ובת וארבעה נכדים בוגרים,

דוד מספר:

הנכדים מדברים איתי כל הזמן ויש מפגש פעם בחודש וחצי שהוא כנס של נכדים איתי . אני יזמתי את הרעיון שפעם בחודש וחצי ניפגש לארוחת צהריים והם מארגנים את זה אני רק בא, מלבד זה אנחנו חוגגים ביחד ימי הולדת כמשפחה. אני עושה גם עבודות ואני מעביר אותם למחשב ועורך אותן בדיסק קון קי . אני גם מפסל יש סטודיו לזה. דוד התאלמן לפני כשנה, לאחר זוגיות של 64 שנים.

העלייה ארצה – של סבו דוד

בני ברק נוסדה כמושבה, על מנת לתרום לארץ ישראל, יהודים חסידים שגרו בורשה, בעלי מקצועות שונים, קנו חלקות אדמה בקבוצות רכישה, באמצעות מתווך שעבר מבית לבית.

בעקבות החלפת השלטון בפולין בשנת 1923 אשר התנכל למעמד הבינוני, יהודים שהיו בעלי חלקות אדמה בארץ ישראל החליטו לעלות ארצה, הם לא עלו מתוך ציונות, אלא עלו כי היה להם רע בפולין. עם העלייה הם קיבלו את החלקה שלהם והקימו ישוב חקלאי. סבו של דוד, הגיע באיחור לחלוקה וקיבל חלקה מחוץ למושב, שונה ממה שהובטח לו, כי המתווך מכר את אותה חלקה למספר אנשים. סבו של דוד כעס ומתוך הכעס נבנתה הוילה הראשונה בבני ברק. בתוך הוילה היתה מקלחת ובה אמבטיה שאת המים היו מביאים מרמת גן, מחממים בחוץ על ידי תנור עצים. הייתה רפת בה גידלו פרות ואת החלב מכרו בבני ברק.

את סבתא רבתא לא זכיתי לראות כי נולדתי אחרי שהיא נפטרה. הייתי קרוב מאוד לסבא רבא. הוא לא היה אוכל אם אני לא הייתי יושב לו על הברכיים. אם הייתי ישן הוא היה משאיר לי חלק מהאוכל שלו. הוא נפטר ממחלת האלצהימר.

תקופת הילדות

דוד ומשפחתו התגוררו בבני ברק, המשפחה גרה בחדר אחד ובה מיטת קומותיים כאשר המיטה התחתונה שימשה את הילדים והעליונה את ההורים. הקשר בינו לבין הוריו היה טוב אך מעולם לא סיפר להם על רגשותיו ובעיותיו, אלא הסתדר לבד, ולא היה מצב שהתלונן בפניהם. לדוד אח שצעיר ממנו ב-7 שנים, הקשר ביניהם מצוין ומעולם הם לא התקוטטו. לאימו לא היה קל בגידול הילדים מכיוון שהיו שונים אחד מהשני. כילדים הבילוי שלהם עם אמם היה ללכת לאכול שמנת עם גבינה בתנובה. דוד מזכיר בחיוך, שבילדותו שתה שוקו ואכל לחם לבן.

דוד ומשפחתו התקיימו מגידולי בעל חיים כמו, עיזים, אווזים, תרנגולות, יונים ועוד, וכן מגידול צמח הסורגום שהיא סוג של תירס שאותו מכרו לייצור לחם, למזון לתרנגולות ולתבואה. לפני קום המדינה לא היו בשכונתו חנויות ובתי קפה כמו היום, המרחק למכולת היה של קילומטר ושם היו קונים מוצרי מזון כמו ירקות וביצים. במקום החמאה השתמשו אז במרגרינה עשוייה משמן.

בילדותי – מאלבום התמונות

לאחר קום המדינה הייתה תקופת צנע, לא היה מה לאכול, היה חוסר באספקה, לא היו ירקות ופירות. לכן חילקו לכל משפחה תלושי אוכל איתם היו מקבלים מרגרינה, שמן, סבון וקרח. חילקו את הכל בעגלות לא היו משאיות.

דוד החל את לימודיו בבית הספר היסודי הדתי "מזרחי", שדגל בהפרדה בין בנים לבנות. באותה תקופה עדיין לא היה חוק חינוך חובה. מדיניות בית הספר היתה מאוד נוקשה כלפי התלמידים והטיפול בהם והלמידה היתה כפייתית. להוריו לא היתה באפשרות לרכוש ספרי לימוד ולכן הנהלת בית הספר העיפה אותו משם. דוד המשיך את לימודיו בבית הספר ממלכתי זרם העובדים שהיה פתוח יותר מקודמו, למדו בו בנים ובנות, וקראו למורים בשמם הפרטי. בהתחלה השינוי היה לדוד קשה, אבל הלימוד לא היה מתוך כפייה.

דוד מתאר בנוסטלגייה ובחיוך את החיים החברתיים בעבר. לו ולאחיו היו חברים טובים שיצאו איתם לבילויים וישנו אצלם בבית. בילדותו היה  בתנועת הנוער העובד והלומד בבני ברק. בתקופה זו, השתתפו רק בנים בפעולות ובהמשך נוספו גם  בנות מגבעתיים, כך שפעולה אחת היתה בבני ברק ופעולה שנייה באותו השבוע בגבעתיים. לפעולות היו הולכים ברגל מעיר אחת לשנייה. במפגשים אלו נוצרו חברויות ואחת מהן שינתה את חייו.

כילדים לא היינו מוכנים ולא ידענו מה המשמעות של מלחמה. אני זוכר שהיו מעלים בלונים גדולים ומלאים אוויר כדי למנוע מהמטוסים לפוצץ את חיפה, כדי שהם יפריעו למטוסים האיטלקים. הם הפציצו גם את תל אביב, ואז הייתה הוראה לחפור תעלות ליד הבתים, היו חופרים תעלות בזיג זג כדי שאם טיפול פצצה היא תפגע במקום אחד ולא תפגע בשאר, עשינו תעלות גם בתוך בית הספר.  כאשר הייתה הזעקה היינו רצים קודם כל לתעלות האלה ומשם למוצב. זה היה תחילת מלחמת השחרור. אבא שלי קיבל מכתב תודה מהמלכה הבריטית על כך שחילק את הנשק בצורה מסודרת.

בתקופת מלחמת השחרור ההורים השתתפו בכל מיני פעולות ובשמירות, היו פעילים בהגנה או באצל . הכרתי ילדים שהיו פעילים בהגנה, אנחנו התלהבנו מזה אבל ניצלו אותנו, עשיתי שליחויות ופעם אחת אפילו שלחו אותנו עם ארגז רימונים לבית של חבר שלי שאבא שלו היה הנשק של ההגנה ובדרך ראינו מרחוק "כלניות" ( שם לצבא הבריטי שהיו הולכים עם כוכבים אדומים כמו הצנחנים) כאשר היינו רואים "כלניות" היינו יודעים שהבריטים בסביבה. חיפשנו מקום שבו נוכל להחביא את הארגז בלי שהבריטים יגלו את זה, . כאשר הם באים וסורקים, ידענו שהבריטים מחפשים נשק אז חפרנו מתחת לתעלת בטון כי מתחת לתעלה לא יראו שחפרו, לא ידענו שהם מחפשים עם מגלה מוקשים, אבל התעלות היו מוגנות עם ברזלים ולכן לא גילו את הרימונים וזה עבר בשלום. יחד עם זאת גם תצפתנו כדי לראות היכן המצרים מפציצים, ויום אחד מטוס צלל לכיוון יצהר ואני אמרתי יצהר יותר מאוחר ראיתי את אבא שלי רץ אלינו כדי להראות שהוא חי כי הייתה הפצצה ביצהר.

את בר המצווה חגגתי בבית, בתקופה שלי לא היה אירועים, אני עליתי לתורה וההורים עשו לי מסיבה בבית, הם הכינו את הכל לבד בבית. אהבתי דברים מתוקים אז נכנסתי למטבח בזמן ששתי בנות דודות שלי הכינו עוגת טורט ואני אכלתי את כל הקרם מהקערה.

מאלבום התמונות

כשהייתי בן 16, יצאתי למסע למכתשים עם תנועת הנוער, במשך כמה ימים סחבנו על הגב את כל הארוחות והשמיכות וישנו על האדמה. במכתש הגדול תפס אותנו חום גבוהה והיו חברה שהתייבשו, לא היה אז ציוד קשר, היו רק יונים אז שלחנו יונים לקרוא לעזרה, אבל לרוע המזל העיטים תפסו את היונים ואכלו אותם והעזרה לא הגיע, כתוצאה מכך אחד החברים נפטר בדרך, החלטנו שאנחנו רצים לסדום לקרוא לעזרה, גם זה לקח זמן והמסע נגמר.

כיצד הכרתי את אשתי?

את אשתי הכרתי בתנועת נוער, היינו נפגשים בפעולות. בזמן המסיבה הסתכלנו אחד על השנייה והתאהבנו, חיפשנו איך ליצור קשר אחד עם השנייה, כאשר הייתה נגמרת הפעולה היינו הולכים בחבורה הביתה, באיזה שהוא שלב הצעתי ללוות אותה הביתה. כאשר ליוויתי אותה הביתה דיברנו ובשלב מסוים הצעתי לה חברות היא הסכימה ואז שאלתי אותה האם אני יכול לנשק אותה היא הסכימה. כשהיא רצתה לדבר איתי היא באה אלי הביתה אותו דבר אני עשיתי כאשר רציתי לדבר איתה, באתי אליה הביתה, בשלב מסוים עברתי מהנוער העובד לשומר הצעיר, והייתי נפגש עם אישתי שלוש פעמים בשבוע. לאחר תנועות הנוער הייתה התנתקות של כמה שנים. ניפגשו שוב בשלב ההתיישבות. בתקופת הצבא במקום להגיע הביתה הייתי מגיע אליה. המשותף בינינו היה האומנות והאהבה לטבע, וכך החזקנו 64 שנים. אישתי נפטרה לפני חצי שנה, היה לה פרקינסון.

השרות הצבאי

בשנת 1955 הגעתי לנחל, היו לי בעיות בגיוס כי הייתי כבד שמיעה, בתקופת הטירונות התפקיד שלי היה ללוות בשיירות את האזרחים הנוסעים מחדרה לעפולה, לאחר מכן הוצבתי בקיבוץ סער להגנה מרחבית.בתקופה הזאת פידיונים (מסתננים) שפרצו לבתים בכל הארץ והיו המון פעולות תגמול לרוב של הנחל.

אחרי צבא

בשנת 1957 גרנו בקיבוץ בית ניר, הקיבוץ נמצא ליד גלון אני הייתי שם שנתיים. בתקופה זו גם התחתנתי, כעבור שנתיים עברנו לקיבוץ רמות מנשה. בקיבוץ רמות מנשה נולדה הבת שלי ואני הייתי הכי צעיר, רוב האנשים בקיבוץ רמות מנשה הגיעו מדרום אמריקה והם דיברו רק ספרדית ולא הסתדרתי אם הספרדית. הציעו לי לעמוד בראש ועדת  ספורט כי הייתי הכי צעיר ורצו להפעיל אותי. בתחילת הדרך הקמתי קבוצת כדורעף, כדורגל, ואחר כך הציעו לי לעבוד ברבע משרה לריכוז הספורט של המועצה האזורית. הסכמתי, ולמעשה באותה תקופה הקמתי מגרשים של כדורסל בכל הישובים באזור, הגעתי למצב שלקיבוץ משמר העמק היה כדורסל, כדורעף וריקודים. הקמתי למעשה את הפועל מגידו, במסגרת הפועל מגידו עשינו כל מיני תחרויות ושנתיים שלוש אחרי שעזבתי את הקיבוץ, בגלל שהבת שלי שלא הסתדרה בקיבוץ, הגענו העירה. בינתיים הפכתי להיות שופט כדורעף ונהייתי שופט בינלאומי.

לרוב שפטתי במשחקי כדורעף במקומות שהיו בהם חילוקי דעות, ששופטים אחרים קיבלו בהם מכות. הייתי הולך לבדוק את האמינות, כאשר ראיתי שהקהל מתחמם ביקשתי ממנו לעבור לצד השני של המגרש, ובזמן הזה אני בעמדת השיפוט שלי שיחקתי עם המשרוקית על האצבע – נראה מי יגיעה אלי. לא חשבתי שמבחינה חברתית יש מקום לערב את המשטרה כי לא ראיתי אותם כפושעים אלא כחברה חמים, לא יודעים משמעת. זה לא מנע ממני להרגיש שמסוכן, אבל אני אוהב להתמודד עם דברים מסוכנים.

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים גויסתי כנהג רכב כבד כי היה לי רשיון אוטובוס, במילואים רגילים גייסו אותי כנהג אוטובוס ובשעת חירום כנהג משאית. התייצבתי בששת הימים והמ"פ החליט לגייס אותי לתפקיד אחר, בתחילה הפכתי לפקיד רכב ולאחר מכן לקצין רכב. הייתי סמל וניהלתי את הרכב של הפלוגה. אהבתי לעשות מילואים, ראיתי את המילואים כמחנה צופים, הכי אהבתי לישון על הרצפה, להיות פרוע, ללכת על הגבעות, לחפש אבנים.

מלחמת ההתשה

אחרי מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת ההתשה. הייתה התשה גם בסיני וגם על גבול סואץ, הם ניסו לירות עלינו בתותחים כל הזמן, גם בעמק הירדן ירו עלינו בתותחים מכיוון ירדן. למעשה כבר היו פלסטינים שעשו את זה, אני ריכזתי את ההתנדבות בישובי הספר האלה. עברתי מכפר לכפר וכל אחד מאיתנו תרם שבוע ימים לעבוד בישובים האלה שנקראו ישובי ספר, כדי לשחרר את חברי הקיבוץ או המושב לשינה, כי הם לא ישנו לא ביום ולא בלילה. אני ריכזתי את כל העסק הזה מטעם ההסתדרות, הייתי עובר ממפעל למפעל, מעביר פצצות לעזרת הישובים. שם גמרתי קורס מש"ק הובלה.

מלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום כיפור גויסתי בגיוס חירום, בשעה 10 בבוקר התקשרו אלי הביתה, בהתחלה חשבתי שצוחקים עלי, אבל זה היה נכון ויצאנו למלחמה. המלחמה התנהלה בהתחלה בתוך סיני, לאט לאט צה"ל הדף את המצרים בחזרה והמצרים השתלטו על תעלת סואץ. ב-13 לחודש התחילו להדוף את המצרים. אני הייתי שייך לגדוד הספקה, אמרו לנו לרדת בשיירה מטסה לאגם עמר. טסה זה במרכז סיני, אגם עמר זה המשך תעלת סואץ. באגם עמר אני כבר הייתי אחרי קורס משקי הובלה, קיבלנו ארגזי תותחים ותוך כדי פריסה אמרו לי שאני צריך לצאת בשיירה עם רכב צבאי, כלומר לא עם אנשי מילואים, קיבלתי מחלקה של רכב צבאי ונהגים צבאיים, ולמעשה הייתי צריך להיות שפן ניסיון. הסבירו לי שאני צריך להגיע עם השיירה שאני מפקד עליה, 32 כלי רכב צבאיים, לתעלת סואץ ושם יפרקו אותי, אבל יכול להיות שאני אצלח את התעלה. הופגזתי קשות וקיבלתי הוראה לברוח, הסתתרנו משעה 11 בבוקר עד 5 אחה"צ. בשעה 5 אחה"צ  קיבלנו הוראה לחזור לציר הכביש שהוביל מאגם עמר עד לחצר מוות, שזה ליד הגשרים של תעלת סואץ. בחמש נכנסתי לציר, התחיל להיות חשוך והופגזתי קשות, אבל המשכתי עד לתעלה שם היה גשר גלילות. אמרו לנהגים לקפוץ מתחת לגשר, בשלב מסויים קיבלתי הוראה להמשיך לעבור את התעלה ולמעשה היינו השיירה הראשונה שעברה את התעלה. עברנו את התעלה והכל בער באש, תוך כדי נסיעה מעל החצץ ראיתי זחל (רכב צבאי כמו טנק) עומד בצד, חשבתי שזה חברה שלנו אז עצרתי שם ודיברתי עברית, הזחל היה ריק, המשכתי לנסוע והתחלתי לחפש את החיילים שהיו בזחל, תוך כדי נסיעה מצאתי אותם בבונקר, הם אמרו שהובטח להם גיבוי מהתותחנים. רצתי להביא את הנהגים, שגם הם יהיו במחסה ולא יפגעו. היינו צריכים להביא אספקה של התחמושת, פצצות, אוכל, מים וסולר עבור חטיבת 421, אבל לא ידעתי איפה החטיבה, סתם נסעתי, חיפשתי אותם וניסיתי לקרוא להם, ואז נפגעתי, התרוממתי באוויר ונפגעתי ביד פגיעה קשה. חזרתי חזרה לקחת את השיירה, הלכתי ברגל והם נסעו אחרי, הגעתי לגיל שוער (שדה תעופה מצרי) עד אותו רגע לא מצאתי את החברה שלנו.

בשלב מסוים ראיתי אור מרחוק, אמרתי לנהגים אתם תחכו פה ואני אלך ברגל לראות מה זה האור הזה. אם לא אחזור אחרי חצי שעה אתם תסתובבו חזרה ותסתלקו מכאן. הגעתי למקום, הסתבר שזה ג'יפ וקצין שלנו שאמר סוף סוף הגעת. נתתי הוראה לרכבים להתפרש להיכנס לתוך הטנקים ותוך כדי זה המצרים זרקו פצצות תאורה, הם עקבו אחרינו כל הזמן ורצו לחסל אותנו כי היינו שיירת אספקה. כל הלילה הפגיזו אותנו, בסוף פרקו את האספקה והתחלנו לחזור חזרה. הגענו לגשרים ואז האוגדה של ברין נכנסה. היינו צריכים לתאם בינינו מי יעלה על הגשר, סיכמנו שרכב אחד שלי יעלה על הגשר ורכב אחד שלו וכך השיירה שלי תצא ממצרים. אני הייתי אחרון כי רציתי להיות בטוח שכולם עברו את התעלה. כשהגעתי לשטח הכינוס הם כבר לא היו, הם נסעו לבית נתנה שנמצא ליד שדה בוקר שזה היה בסיס צבאי. פינו אותי בטיסה לבית חולים בלוד כי הייתה לי יד כחולה, לאחר שהבראתי חזרתי ליחידה.

קורס קצינים

בגיל 36 שלחו אותי לקורס קצינים, הייתי עם צוות של חברה בני 21. היה לי קשה מאוד, למרות שהחברה קיבלו אותי הם התייחסו אלי כזקן, קיבלתי כמעט את התפקידים הכי בכירים בזמן הקורס, הייתי סייר פלוגה קבוע, הייתי מוציא את החברה למסדרים וכולם קיבלו את זה. הייתי מצוין וסמכו עלי. עברתי בהצלחה את קורס קצינים והתמנתי כקצין רכב של פלוגת התחמושת בצבא.

משמר אזרחי

כשחזרתי הביתה התנדבתי למשמר האזרחי, למעשה הייתי ממייסדי המשמר האזרחי. כשחזרתי מקורס קצינים פנו אלי שאתנדב למשמר האזרחי. לא הייתה תורת לחימה למשמר האזרחי, אני הייתי בצוות של הקמת תורת הלחימה, הקמתי את הסיירת של המשמר האזרחי בפתח תקוה שלמעשה היו מודל.

מקומות עבודה

כאשר עבדתי בעיריה עבדתי 20 שעות בשבוע. בבוקר עבדתי במוסך, אחרי המוסך הלכתי למוקד התנועה, מקבל אוטובוס ונוהג עד 12 בלילה. כך עבדתי כל השבוע ואפילו ביום שישי עבדתי על רכב חילוץ וכאשר כולם היו גומרים לעבוד הינו מחפשים רכב .יותר מאוחר הייתה לי תאונת עבודה, נפלתי וקרעתי את עמוד השדרה והרופאים אמרו שאני לא יכול להמשיך לעבוד במוסך.

הלכתי  ללמוד מנהל. עם סיום הלימודים מצאתי עבודה בניהול מפעל לתאורה. המפעל הזה בשלב מסוים נמכר לקיבוץ גת ואני לא המשכתי איתו והתחלתי לעבוד בעסיס כמנהל המערכת בהחזקה במשך כמה שנים. עסיס שזה מפעל שהעסיקו בו הרבה אנשים, בקו האשכוליות עבדו 600 בנות. בדרך כלל היו עובדים ערבים,  שזה אומר שעל מנת לגייס עובדים היה צריך לנסוע בלילות לשטחים, להיכנס לכפרים ולהגיע למקומות בהם יהודים לא יסתובבו. אני הייתי המנהל הראשון שמינה ערבים להיות מנהלים. בעיני קיים הבדל מנטלי בין ניהול של יהודים לערבים.

בשלב מסוים מישהו הציע לי להפוך להיות מנהל תפעול של מחלבת טרה. זה מצא חן בעיני ועזבתי את עסיס בלי פיצויים. אחרי מספר חודשים הבוס שלי מעסיס ניסה לשכנע אותי לחזור,  לא הסכמתי, אבל הם החליטו לתת לי את כל הפיצויים כאות הוקרה. אישתי עבדה עם כבדי שמיעה, יום אחד היא שלחה אלי אדם חרש, בניתי לו תחנת עבודה בשלבים. שמתי אותו ליד הדודים שבהם מבשלים קופסאות שימורים כמו בסיר לחץ, והייתה לו נורה אדומה שכאשר היא הייתה נדלקת, זה היה הסימן שהבישול הסתיים, כי צפצוף הוא לא שמע.

במחלבת טרה אני הייתי מספר שתיים ובלחץ אישתי (ז"ל) עזבתי כי הייתי עובד עד שעות מאוחרות מאוד.עזבתי את טרה ונהייתי מנהל כוח אדם של מרכבים (חברת אוטובוסים) הייתי מנהל כוח אדם שם במשך 8 וחצי שנים. כאשר הייתי ראש אגף משאבי אנוש במרכבים ההוראה הייתה ללכת עם נעלי בטיחות והעובדים לא תמיד שמעו הם העדיפו לעבוד עם סנדלים. קודם כל כאשר אני הייתי יורד לחצר הייתי עם נעלי בטיחות ואז ראיתי שזה לא הולך אז הייתי הולך עם פטיש 3 קילו ומי שלא הלך עם נעלי בטיחות שחררתי את הפטיש עד הסוף ואז הוא כבר נעל את הנעליים כל הזמן.

בשלב מסויים הלכתי לעבודה ציבורית בלחץ של אישתי שהייתה בבית. אחרי 3 שנים עזבתי את הפעילות הציבורית והלכתי לנהל. תוך כדי זה פעלתי בכמה מישורים לדוגמא: היה סיפור של העליה הראשונה מרוסיה בשנת 1967 ולא היתה עבודה, היה מיתון, אז דאגתי לעבודות בשבילם זאת אומרת הקמתי מפעל ועבודה לצורך משכורת אותה הם הרוויחו, הקמתי כל מיני קואופרטיבים שאני העסקתי אותם. במדינת ישראל בזמנו לא הייתה עבודה חופשית כמו היום, אם רצית לעשות משהו אז התאגדת יחד עם מספר אנשים לקואופרטיב ואז היו קבלנים שהיו להם קבוצות בניה, זה היה בכל התחומים, הקואופרטיבים ניהלו קיבוץ קטן וככה הם השיגו עבודה ביחד, משמע עבדו והתפרנסו ביחד.

גימלאות

שבועיים אחרי שפרשתי עשיתי קורס צילום ואז אישתי באה וביקשה שאני יעזור לה, היא הייתה בעמותה שעסקה בשיפור מצבם של הדיסלקטים בארץ. בשלב הזה עוד לא ידעו מזה דיסלקציה. יושב ראש העמותה ביקש ממני שאני אקח על עצמי ניהול העמותה, וכך במשך 15 שנה ניהלתי את העמותה. אשתי עסקה בצד הטאורטי ואני עסקתי בצד הניהולי. לכנסים בחול טסתי עם אשתי שהייתה בעלת המקצוע מבין שנינו.

כאשר התחלתי לעסוק בדיסלקציה יצרתי מפגשים עם כל האנשים שחשבו שהם יודעים מה זה דיסלקציה, לא עם הדיסלקטים עצמם. לאחר מכן טסתי לאנגליה לכנס שיזמה ראש העמותה לדיסלקציה שם, היא הכניסה אותי לסוד העניינים בכנס כאשר המטרה שלי הייתה להיפגש עם מנהלי העמותה של הדיסלקטים בארצות הברית. האנגלים שיתפו איתי יותר פעולה למרות שהשיטה של האמריקאים הייתה דומה לשיטה של הארגון שאיתו עבדתי. כאשר חזרתי  ארצה (לאחר התקף לב שני) התחלתי להציב מטרות: להיות מוזמן לכנסים, להגיע לכמה שיותר בעלי מקצוע בארץ, להוציא חוברת בעברית (חוברת שהתפרסמה בארצות הברית ובאנגלית), לעזור לדיסלקטים כקו של אוזן קשבת.

בתקופה הזאת ההורים יותר יצאו מהארון ולא הדיסלקטים עצמם, נתקלתי בסיפורים מאוד מעניינים .

סיכמתי עם האמריקאים שאנחנו סניף שלהם, שהם לא יקבלו את הכסף שאני אגבה עבור החברות הבינלאומיות מהישראלים, אני אפיק את החוברות באנגלית, ורק אני כארגון אעביר סכום מסוים של מיסי חבר לאמריקאים. באותה פגישה הוזמנתי לכנס של 3000 איש, ובו אמרו לי שאני מתקבל באופן רשמי כנשיא האגודה בישראל.

כאשר כתבנו ביחד את החוברת, אני ואישתי, היא רצתה לבסס את הצד המקצועי, ואני רציתי לבסס את הצד האירגוני – ההכרה בנושא. לאחר שהחוברות יצאו – הם יצאו כל 3 חודשים הייתה לנו במשפחה גאוות יחידה. הגעתי למצב שבו האוניברסיטאות ביקשו את החומר ונתנו אישור לעבודות של סטודנטים.

אחת ההחלטות העקרוניות בעמותה היו שאני וכל מי שעובד בה לא מקבל כסף אלא עושה את זה בהתנדבות, יחד עם זאת למרות שאני הנשיא אני משלם דמי חברות כמו כולם.

בעיה נוספת שנתקלתי בה הייתה שלא הסכימו לגייס דיסלקטים לצבא אז פניתי לאגף כוח שהפנה אותי לארגון הפסיכולוגי, איתו סגרתי שכל הדיסלקטים יעברו אבחונים מתאימים ורק כאלה שיש להם בעיות התמצאות במרחב וכאלה עם בעיות קשב  וריכוז לא יגויסו מיד לצבא .

מסרים

המסר לחיים זה צניעות זה דבר חשוב, חשוב לי שיהיה שלום, דאגה לזקנים, לאנשים חולים, מוגבלים, נכים. חוכמת החיים שלי זה היה הערכים שעליהם התחנכתי, נתינה בכל מצב שבו הייתי. היום אני שמח שאני עוד יכול לתרום. דבר שמאפיין את הדרך בה גידלתי את הילדים שלי הוא שגידלתי אותם על יושרה, צניעות, עזרה לזולת, לא לדרוס את החלש. אני חושב שהם מישמים זאת.

הזוית האישית

ענבר עמית: דוד, תודה על הסבלנות והנכונות לספר לי את סיפור חייך. אני מאחלת לך שתטייל בכל מקום אליו ליבך רוצה להגיע ובכך תחווה חוויות והרפתקאות חדשות.

מילון

סורגום (דורה)
סוג של תירם שמקורו באמריקה.

ציטוטים

”"גידלתי את הילדים שלי על יושרה, צניעות, עזרה לזולת, לא לדרוס את החלש."“