מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

השבוע הסוער בחיי

סבא ארנון והנכדה שני
סבא ארנון והחברים, דגים דגיגים
דייג אוהב דגים?

אדם היוצא לדרך, טוב לו שיצטייד בברכה, בוודאי ברכה מאביו…. ציטוט מתוך מכתבו של אבי: "וישרוץ הים דגה לרוב עד אפס מקום במיכליך".

בחורף 1973, אושפזתי בבית החולים השרון, לצורך ניתוח, כאשר לניתוח היתה מטרה מאוד חיובית לשפר הסיכויים ליצירת הדור החדש. חששות ותקוות כאחת.

ביום שישי היות וטרם נותחתי ביקשתי להשתחרר עד מוצאי שבת ונעניתי בחיוב.

באותה תקופה הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב ולצורך מחייתי עסקתי בעבודות מזדמנות, כולל דייג של דגיגי בורים בשפך הירקון, מקצוע/מיומנות אותה רכשתי עוד בהיותי קיבוצניק בקיבוץ ניר-דוד.

חזרתי לביתי השכור בשכונת יד-אליהו בתל-אביב, שם גרנו באותה תקופה אשתי ואני ב"שיכון הבריגדה", בתי רכבת על קומה אחת וגינה לכל דייר מלפנים ומאחורי הבית.

היתה סערה שנמשכה מספר ימים, גשם רוחות ברקים ורעמים. כמו כל "תפרן מצוי" ריחמתי על עצמי שאינני יכול לדוג, אלא צריך לשכב בבית חולים. שיא החורף הוא שיא עונת הדייג והסערות אמורות להביא את הדגיגים אל שפכי הנחלים.

למחרת, שבת בבוקר, קמתי כהרגלי מאוד מוקדם בדרך כלל סביב השעה 4 והרי זה פלא מזג האוויר נרגע לחלוטין, עדיין קר ומעונן אבל שקט וללא רוח. חיכיתי בחוסר סבלנות לאשתי שתקום ולאחר ארוחת הבוקר, מציע שנסע לשפך הירקון, סתם ככה בשביל לראות איך נראה הים, דייג או לא דייג, לא יכול שלא להריח יום אחד את הים.

התארגנו, התלבשנו במהירות, אני בחליפת דייגים ואשתי במגפיים [שלא יהיה לה משעמם] עם כל הציוד, הכל מוכן יוצאים לדרך. מחנים האוטו ליד הגשר הישן, בזמנו גשר עץ מט ליפול ליד מחסני ערובה, כיום חנויות בתי קפה טיילת ומה לא.

הירקון בצבע חום שוקולד מכמה ימים של גשם וסחף, אבל הגענו, אז יורדים לבדוק האם יש דגיגים! לא היתה לי הרבה אמונה שבמים מלוכלכים ועכורים כאלה יש חיים, ולמרות זאת נעלתי מגפיים לקחתי רשת וירדתי למים בין הסלעים, שמתי את הרשת במים. הגל זרק את המים לעברי והרי זה פלא הרשת כסופה מהמון דגיגים, הם קצת עייפים וחלשים, בוודאי תשושים מהסערה אבל חיים!!

 

לידיעתכם: כל דגיג שוקל בערך גרם אחד ואורכו 1-1.5 ס"מ.

יש בעיה צריך למהול את המים בדלי, הרבה מהמיכל שבאוטו וקצת מהים בכדי שהדגיגים לא ימותו. המים העכורים אינם מוסיפים לבריאותם. עבדנו במרץ, מדי כמה זמן אני מעביר את הדגיגים בזהירות מהדלי למיכל באוטו, כל העברה לא זהירה עלולה לגרום לדגיגים לשוק ומוות מיידי.

לאחר כשעה, אני פותח לדגיגים חמצן במיכל, היות והצפיפות עולה ואיתה גם סכנת החנק, מסתכל מדי פעם במיכל לראות שהדגיגים משתוללים מה שאומר שהם מרגישים טוב.

השעות חולפות במהירות עד שאחרי הצהריים אנחנו מחליטים שמספיק, המיכל שחור מרוב דגיגים ויש להעביר אותם לבריכת דגי הזהב שהיתה לנו בחצר לפני שיקרה אסון. חזרנו הביתה, לאט  לאט,  בזהירות העברתי הדגיגים לבריכה והם פשוט נהדרים ושוחים כל כך מהר שאי אפשר לגעת בהם. הכמויות פעם בחיים!!

התרחצתי והתכוננתי לחזור לבית החולים, לא לפני שאני מצלצל ללקוח [קיבוץ שדה אליהו] ומסביר לו את המצב, תבואו כמה שיותר מהר, אשתי תחכה לכם.

למחרת, יום ראשון, שכבתי בבית חולים עם הרבה חששות בלב, אבל הכל עבר בהצלחה. שדה אליהו הגיעו ולקחו הדגיגים, מסרו לי דרך אשתי שהדגיגים היו נהדרים, כל כך יפים, שהיה קשה להעביר אותם למיכל שלהם.

לא כמו לדור של היום – לא היה אז טלפון סלולארי והתקשורת היתה הרבה יותר איטית, אם בכלל.

ויש גם הפתעה – הניתוח הצליח, נולדה ביתי היחידה עינת שהיא האימא של שני הנכדה היקרה שלי. נו, אז האם יש קשר רב דורי?

הזוית האישית

שני: "היה לי כיף מאוד עם סבא, החוויה היתה נהדרת ולמדתי עלו המון."

סבא ארנון: "נהנינו מאוד משיתוף הפעולה, אהבתי קודם והיום הרבה יותר."

מילון

תפרן מצוי
עני

ציטוטים

”"וישרוץ דגה לרוב עד האפס מקום במכליך"“