מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הר הצופים

אני וסבא ביחד ביחד בתוכנית הקשר הרב דורי
בתמונהזו מתואר בית חולים הדסה בהר הצופים
פעילות על הר הצופים

כאשר הסתיימה מלחמת השחרור ב- 1948 נקבעו גבולות ארץ ישראל עיר הבירה ירושלים נחצתה לשתיים והגבול עבר באמצע העיר אבל אחרי ירושלים נמצא הר הצופים שעליו נמצאה האוניברסיטה העברית וכן בית חולים הדסה ירושלים.

האוניברסיטה ובית החולים ננטשו לאחר המלחמה אבל ההר נשאר בריבונות ישראלית ואז הוחלט בין המדינות ירדן, ישראל והאו"ם שיצאו שיירות להר כל שבועיים ויהיו עליהם 30 שוטרים ומספר אזרחים שהם תיחזקו את אוניברסיטה ובית החולים וכן את הספרייה הלאומית שהייתה על ההר וכך זה היה החלו לצאת שיירות מדי שבועיים.

הרכבים היו משוריינים ללא חלונות ורק לנהג היה חריץ קטן לראות את הדרך כאשר  היה ליווי של הליגיונרים הירדנים וכן חיילי האו"ם.

במשך הזמן השיירות עלו בסדר אבל לא פעם הירדנים התקיפו את השיירות בדרך ופגעו באזרחים רבים וזה היה מאד מסוכן אבל השיירות המשיכו לנוע פעם בשבועיים.

ב- 1961 אז הייתי סמל מחלקה בגולני ומחלקתי נקבעה  שהיא תעלה להר הצופים ותחזיק אותו במשך חודש.

קיבלנו תדרוך איך צריך להתנהל וקיבלנו בגדי שוטרים אני הייתי סמל משטרה מחופש וכך יצאתי עם מחלקתי לכיוון ההר זה היה מאד מרגש השיריונית הייתה אטומה לגמרי כך שלא ראינו את הדרך ובנסיעה איטית מאד מרגשת ומפחידה התקדמנו להר הצופים ולא היה בידינו נשק וכך הגענו להר בכניסה היה שער גדול מברזל פתחו לנו את השער ונכנסו רק המשוריינים לא צבא ירדן ולא האום סגרו אחרינו את השער וכך נותקנו מישראל ונשארנו על ההר מוקף גדר סבוכה כמו אי גדול לא ניתן לחזור לארץ עד השיירה הבאה.

למפקד ההר קראנו המלך ושמו היה דובש.

אני התמנתי להיות מפקד בית החולים הדסה שהיה ריק לגמרי וכך שמרנו על הבניין עם נשק ישן שנקרא סטן חיילים אחרים שמרו על האוניברסיטה וכן על הספרייה הגדולה שהייתה על ההר בלילות היינו צופים על ירושלים מרחוק אבל לא היה לנו שום קשר את הזמן העברנו בשמירה ביום ובלילה כדי שערבים לא יסתננו להר.

התקופה הייתה תקופת החגים כך שהייתי בראש השנה ביום הכיפורים ובסוכות רחוק מארץ ישראל ומהבית וללא קשר.

כך עבר חודש ימים על ההר היה אופה שקראו לו אבא והוא אפה לנו את הלחם.

אחד האזרחים היה טבח שהכין לנו את האוכל מאספקה שהבאנו בשיירה איתנו וכן טנקר גדול של מים לשתייה.

במשך כל התקופה הזאת אנו צפינו על ירושלים המערבית אך לא יכולנו לחצות את הגדר או את השער כך שהיינו תקועים על ההר עד להחלפת המשמרות שזה אחרי חודש.

במשך כל התקופה לא  הייתה כל פעילות חברתית ועסקנו רק בעמדות השמירה והחלפת משמרות בין עמדה לעמדה.

באחד הלילות הייתי במשמרת ליד שער קטן שהיה סגור ולפניו הייתה חורשה של עצי אורן גבוהים. על הקרקע היה סבך של גדר טייל דוקרנית נמוכה, כך שמי שהיה עובר היינו יכולים לשמוע. הלילה היה מאד חשוך ולא ראיתי ממטר דבר. נצמדתי לקיר הבניין וכך עמדתי ושמרתי שלא תהיה חדירה כלשהי, אך היה מאד חשוך ומאד שקט, כך שעמדתי לבד בחושך והאזנתי לשקט. בשעה שתיים בלילה פתאום שמעתי בתוך הרשת הדוקרנית קול תזוזה… מיד נדרכתי אך לא ראיתי דבר בגלל החושך! דרכתי את הנשק לכיוון הרעש וחיכיתי לשמוע מה זה… אחרי דקה נשמעה עוד נקישה, אבל לא ראיתי דבר… זה היה קצת מפחיד כי לא ידעתי למה לצפות. תפסתי עמדה בתוך פינה כך שלא אפגע וכך ניסיתי לזהות מה מתרחש וכך הלאה היו עוד רעשים, אבל לא ראיתי דבר ואני לא רציתי לירות כי זה מפעיל הרבה מערכות לירות אפילו פעם אחת. החלטתי להתאפק ולחכות לראות מי מתקרב אליי וזה היה מאד מאד קרוב אליי, אך לא ראיתי כלום! לאחר דקות של פחד ועצבים, זה מאד השתלם, כי מסתבר שזה היה חתול שהסתבך בגדר ולא יכל להשתחרר.

מזל שלא יריתי כי לא ידעתי לאן לירות והייתי יכול להפעיל מהומה גדולה כלא כלום.

לאחר חודש במקום הגיע שיירה חדשה שהובילה שוטרים (חיילים) להר ואני והמחלקה שלי חזרנו לירושלים המערבית (ישראל) באותה דרך ואותה צורה שעלינו להר זו הייתה חוויה מאוד עוצמתית שהשאירה עליי רושם לכל החיים זו הייתה לי זכות להיות על ההר בתקופת החגים ולשמור על ההר הצופים ומדינת ישראל כאחד.

 

הזוית האישית

אני נהניתי מאד מלהקשיב לסיפור של סבי ולכתוב אותו ביחד.

מילון

טנקר
מיכלית גדולה של מים

ציטוטים

”אני למדתי מה זה טנקר - שזו מכלית גדולה של מים“