מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הרקמה המשפחתית

תמונה משותפת שלי ושל סבתא.
תמונה משפחתית של סבתי כשנסעו לפולין.
המסגרת המשפחתית של אהובה דרמון הילדה

קוראים לי אהובה בז'ז'ינסקי, נולדתי בקרית חיים בבית חולים "אמהות" שהיה בחיפה, ב- 10/11/1952.

שם המשפחה שלי הוא שם פולני כבד,תרתי משמע. שמי הפרטי, הוא על שם אמא של אבי, שנספתה בשואה. אבי אפילו לא הספיק להיפרד מימנה. לכן היה חשוב לו השם שלי, כבתו הבכורה, שזכה להקים משפחה למרות כל מה שעבר. כילדה רגילה לכל דבר, עם השם אהובה. בילדותי לא כל כך התחברתי לשם,  שהיה לא נפוץ. כשהתבגרתי, הבנתי שהשם "אהובה" קשור לאהבה, והתחלתי להסביר לכולם כמה אני אהובה ואוהבת. כשבגרתי, מאוד הבנתי את גודל משמעות השם, אמא של אבא שלי, ואת גודל המסע על הכתפיים שלי.

תמיד קיבלתי מבני המשפחה יחס של הבוגרת. הייתי חייבת לשמור על האחים שלי, כשההורים יצאו, למרות שפחדתי. הייתי חייבת לקחת את אחותי לכל מקום, למרות שלא אהבתי, ותמיד הואשמתי כשמשהו לא כשורה קרה בבית.

לפעמים כשהרגשתי שהייתי מרוקנת נפשית, הייתי צריכה לקבל עזרה ולהתמלא מחדש. ובאמת, במצבים קשים, המשפחה המורחבת אחי ואחותי, בעלי והילדים, היו מקור העזרה שלי. הערך העליון של הוריי היה ערך המשפחה מעל הכל. ולכן, המסירות של אחי ואחותי הייתה מעל הכל.

כשהייתי בת ארבע נולדה לי אחות, שהייתה חולה במחלות נשימה. ובגלל מחלותיה קבלה המון תשומת לב, דבר שגרם לי להרגיש פחות אהובה. אך לימים, הבנתי את גודל האהבה שההורים שלי מרעיפים עלינו. הקשר ביני ובין אבי היה מיוחד מאוד, וכנראה שזה קשור לשם.  לא סתם אומרים "לכל איש יש שם שנתנו לו אבותיו, נתנו לו אביו ואימו."

בכיתה ב' עברנו לגור בקרית מוצקין, בבית בודד, גדול עם גינה גדולה. הייתי בחדר יחד עם אחותי . הייתי ילדה מאוד חברותית שזקוקה לחברה צמודה. הבית היה פתוח והחברות שלי היו בנות בית. בגיל 11 נולד אחי הקטן, אבי. בלידתו אמי הייתה מאוד חולה ברעלת הריון, מה שהשפיע מאוד על המשפחה שלי. אבי טיפל ב- 2 הילדות הקטנות. אימא שלי הייתה בבית החולים במצב קשה, ובבית לא דובר על מצבה. זהו מצב שהשאיר עליי תכונה חרדתית לגבי בריאות במשפחה (ואולי משם נהייתי אחות …).

אני לא זוכרת במיוחד שחגגו לי ימי הולדת, אך את הבת מצווה לחברים שלי אני זוכרת. אני זוכרת את החברים שלי נכנסים לביתי, אמא שלי הכינה הרבה מאוד ממתקים ( הצורך שלה בנתינה היה גדול מאוד! ) קנו לי בגדים פעמיים בשנה ( ראש השנה ופסח ) לבת מצווה, קנו לי בגדים מיוחדים:

הלכתי עם אמא שלי לחפש בגדים. זה היה אירוע מאוד משמח! מאחר ובבית שלנו מאוד הורגש חוסר הכסף.השמחה, שנתנו לי לבחור איזה בגד שאני רוצה, בלי להסתכל כמה הוא עולה, הייתה מאוד גדולה!

אני כבת להורים ניצולי שואה חייתי תמיד דרך הפחדים שלהם. בבית לא דיברו על השואה רק עטפו אותנו בשמירה מיוחדת מתוך דאגה . הבולט ביותר היה דאגה לנו באוכל,  הכול היה סביב אוכל: ·אסור היה לזרוק אוכל,·קניות האוכל היו רבות כדי שלא יחסר, ·הארונות היו מלאים בשימורים, ·הפריזר היה מלא בבשר, ·תמיד היו קופסאות גפרורים ונרות בכמויות רבות.. מעבר לדאגות האוכל, היו דאגות מלוות בפחדים שיקרה לנו משהו: שמרו עלינו מאוד, עד כדי כך שלא נתנו לנו לצאת לטיולים. כשגדלנו, התוודינו לכל התלאות שעברו ההורים שלי.

אבא שלי: פרטיזן שנלחם ביערות. כל משפחתו נהרגה בשואה. בגיל 14 הוא הגיע לארץ ישראל לבדו, כשלא מכיר אף אחד, עד שהכיר את אמא שלי והמשפחה שלה הייתה המשפחה שלו.

אמא שלי: כל משפחתה הוגלתה לסיביר והיא טיפלה באחיה. הם מאוד סבלו מהקור, לימים חלתה במחלות פרקים קשות. כל חייה הקדישה למשפחה שלה ולמשפחה המורחבת שלה. דאגה גדולה לכולם. הבית שלנו היה בית פתוח גם למשפחה המורחבת, האחים שלה וגם שלנו.

כשסיימתי את התיכון הלכתי לבית ספר לאחיות, זה היה חלומי מאז היותי קטנה! הרצון להיות אחות כשאהיה גדולה. כבר מגיל הגן בפורים הייתי מתחפשת לאחות, הייתי מודיעה לכולם שכשאהיה גדולה אעזור לטפל באנשים. אני אחות 43 שנה, אחות שמאוד אוהבת את המקצוע! אחות בטיפול נמרץ כללי. במשך השנים, למדתי המון על עזרה לאנשים עם צמחי מרפא, רפואה משלימה, הנחיית קבוצות, ועוד.

לאחר בית הספר לאחיות, התחתנתי, בגיל 20.

נולדו לי שלושה ילדים מקסימים, אמא ואבא שלי עזרו לי מאוד בגידולם. כנראה שנושא השואה היה מורגש בבית., שכן הבן הבכור, לימים הפך מדריך לנושא השואה. ביוזמתו נסענו עם ההורים לפולין, לראות היכן גרו, את המקומות בהם שרדו ההורים את השואה. הלכנו לראות גם את הבור בו היה מוחבא אבא שלי במשך שמונה חודשים, ניזון רק מקליפות תפוחי אדמה שהפולני היה בא לתת לו. כשביקרנו את הפולני היה מרגש לראות את הפגישה ולשמוע את הסיפורים המזעזעים.

עברו ימים, הילדים התחתנו ונולדו 9 נכדים מקסימים! וני ומיכה בעלי ממשיכים במסורת ההורים ועוזרים לילדים, שומרים על בית פתוח, וממשיכים לספר את מורשת אבי ואימי.

הזוית האישית

אהובה: ניתנה לי הזדמנות מיוחדת במינה לספר את סיפור חיי ולספר את סיפור משפחתי הנפלאה, הוריי המקסימים שנפטרו בנתיים ועמית לא הכירה אותם, ולא זכתה, לזכות להכיר אנשים נפלאים שעברו שואה וזכו להקים משפחה. וכל מה שהיה לנגד עיניהם הייתה המשפחה המורחבת והמאוחדת! העבירו לנו מסר, להמשיך ולשמור על השושלת ולספר את סיפור עברם, וניתנה לי הזכות לעשות עכשיו!

עמית: היה לי מאוד כייף במהלך העבודה!סוקרנתי מכל המסופר והנאמר. היה לי נורא מרגש שיכולתי לקבל את ההזדמנות לדבר ולשמוע על כך. גיליתי דברים חדשים, שביום יום בכלל לא הועלו במשפחה, ואני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לשמוע! הסיפור שדיברנו עליו נכנס לי לחיי היום יום ואני חושבת עליו המון ולפעמים זה פותר בעיות, עונה על חידות ואפילו נושא מעניין לחשוב עליו! אני שמחה שנתנה לי ההזדמנות לחלוק דברים כאלו עם סבתא שלי, ואני חושבת שזה מאוד קירב בינינו!

בהמשך אהובה שבה לשנה שנייה בתכנית במסגרתה סיפרה את סיפורה של אמה.

מילון

מדרף אסך כויח
צריך הרבה כוח

ציטוטים

”לכל איש יש שם, שנתנו לו אבותיו, נתנו לו אביו ואימו“