מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הרצון להגיע לארץ היה חזק מכל דבר אחר

ניצה ושירה בקשר רב דורי
אמה של ניצה ובן גוריון
ניצה גרוס " האהבה הגדולה של אמי הייתה דוד בן- גוריון"

סיפור ילדותי מתחיל בסוף שנות הארבעים.
הוריי: אמי- מרים סרוסי, ואבי  שלום-שמעון כהן ז"ל נישאו בצפון אפריקה (טוניס) ומיד לאחר נישואיהם אימי הייתה בהריון. הורי מאוד רצו לעלות לארץ ישראל. הם עלו על אוניה ששטה לכיוון צרפת ושם היו במחנות עם שאר היהודים מצפון אפריקה ואירופה . הג'וינט האמריקאי אפשר את השהייה בכך שתרמו הרבה כסף ועזרו בכל מה שאפשר היה. אימי שהייתה בהריון מתקדם, עמדה ללדת. היה לה מאוד חשוב ללדת בארץ ישראל. בסופו של דבר הגיעה האנייה לחופי ישראל, לחיפה. הדרך הייתה ארוכה ומתישה. הצפיפות הייתה רבה. אמי שהייתה בהיריון מתקדם סבלה מאוד. הרצון להגיע לארץ היה חזק מכל  דבר אחר.                                                                                                   
לאחר ימים רבים הגיעו ליעדם, תשושים ורעבים אך מאושרים. מהנמל עברו לפרדס-חנה. היה שם מחנה אוהלים ושם נולדתי…..זה היה בשנת 1949. המצב היה קשה מאוד לכולם אך העזרה ההדדית הייתה גדולה. כולם היו כמשפחה אחת. באוהל אחד היו משפחות מארצות שונות ושפות שונות. לאחר כמה חודשים נולדתי אני- ילדה ראשונה. נכדה ראשונה.        
 ניצה גרוס בילדותה
 
המצב בארץ היה קשה מאוד. בבת-אחת באו אלפי עולים. הרבה שפות ומנטליות  שונה. לא הייתה עבודה. אוכל קבלו בתלושים. אבל כמו שאמרתי פעמים רבות: כולנו היינו באותה סירה. עזרה הדדית ורצון להצליח היו בכל מקום. אבא שלי קיבל עבודה במשטרה, בה שירת עד יום מותו. אחרי תקופת מה, עברנו לפרדס- חנה. אמא שלי גרה שם עד היום. ימי ילדותי עברו בנעימים. הרבה ילדים היו בשכונה הנפלאה שלנו. שכונת נווה מרחב.
 
אביה של ניצה בכותל
 

 
 
כל יום אחר- הצהרים היינו נפגשים  ומשחקים יחד. היינו יוצרים משחקים מחומרים שונים. כדורים מסמרטוטים. שערים מאבנים ועוד. כל- כך אהבנו את המפגשים עם הילדים. לא רצינו לפספס. הייתי משקרת להורים שעשיתי שיעורים כדי שאוכל לצאת החוצה. היינו הרבה בחוץ. לא היה כביש, שיחקנו בחולות. היו עקרבים, נחשים ונדלים. הכל מכל טוב…המשחקים היו רבים ושונים.
 
הכי הכי אהבתי מחבואים. האמת שלא היו  הרבה מקומות מסתור. גילו אותנו מיד. משחק "תופסת" היה לא פחות חשוב. כאן הריצה הייתה מאוד חשובה."שלוש תחנות", משחק מדהים. גם טקטיקה, גם מהירות וגם שיתוף פעולה. איזה כייף היה לשחק ולנצח. בבית היינו משחקים עם ההורים משחקים אחרים. המשחק שהכי אהבתי היה מונופול. שעות שלמות היינו יושבים על שמיכה ומשחקים ברצינות רבה. בדרך כלל אבא שלי ניצח. אנחנו שישה אחים. אח אחד וחמש אחיות. אני, ניצה הבכורה. אחריי אחי דוד, אחותי עליזה, אחותי תמר, אחותי חגית, אחותי ענת (נתוש).
 
אמא שלי הכינה מאכלים מאוד מיוחדים שהכירה בטוניס. פריקסה – לחמנייה מטוגנת ממולא בטונה, זיתים, מלפפון חמוץ, חריף, ביצה. טעים מאד. דג חריימה – לא פחות טעים. רק מהריח אפשר להתענג. הרבה רוטב חריף ומשגע. עוגות שלא כמו היום, שישנם ספרי מתכונים, כל המרשמים היו בראש, מזיכרון. גם לא היו מצרכים כמו היום. הייתה הקצבה של ביצים, קמח, סוכר ועוד. למרות הכל  העוגות היו מדהימות. לא נשאר אף פירור.
 
אמא שלי עבדה במטבח של המרכז הגריאטרי בפרדס – חנה. שם למדה לעשות גפילעטפייש. אמא שלי אישה מיוחדת במינה. היום לא במיטבה. אי אפשר לקחת ממנה את עברה. משכמה ומעלה. היא גידלה את ששת ילדיה, עבדה בחוץ ובבית, התנדבה ל"וועד למען החייל" ו"ארגון אימהות עובדות".
 
הערצתה של אמא לדוד בן – גוריון 
האהבה הגדולה של אמי הייתה דוד בן- גוריון. כולם ידעו זאת. מדי פעם נתנו לה להגיש פרחים לראש הממשלה. ההתרגשות הייתה רבה. יום אחד ביקשה מהצלם שיצלם אותה עם ראש הממשלה דוד בן- גוריון. הצלם סירב אמא שלי נפגעה מאוד ולא שכחה זאת. לאחר תקופת מה, נפגשה שוב עם דוד בן- גוריון. מבלי להסס, סיפרה את שקרה לה. בן- גוריון קרא מיד לצלם וביקש שיצלם אותם. לאחר מכן שלח את התמונה. אין מאושרת ממנה. עד היום התמונה מעוררת בה געגועים לתקופה היפה שהייתה עם קום המדינה.
 
הטלפון של אבא
מי לא יודע מה זה טלפון ? פעם מזמן בכלל לא ידעו. היום לכל אחד, לכל ילד יש  פלאפון. לא צריך נקודת חיבור, לא חשמל- רק למלא את המצבר וקדימה לעבודה. מה אין בפלאפון? הודעות, משחקים, מוזיקה ווטס אפ ועוד.
אבא שלי שהיה קצין במשטרת ישראל, הוא היה בן הראשונים שהיה לו טלפון, הוא קיבל טלפון כדי לקבל הודעות. חיש קל עברה השמועה בשכונה, ואנחנו הפכנו טלפון ציבורי של כולם. להזמין טלפון עלה הרבה מאוד כסף ובנוסף חיכו זמן רב להתקנתו. אט אט התקינו בארץ טלפונים ציבוריים. הטלפונים עבדו אז על אסימונים, ולאחר מכן על טלכארדים שונים.
 
העשרה
אסימון: " אסימון (מיוונית: ?????? ("אַ-סֶמוֹן"), "ללא סימן", דרך לשון חז"ל) הוא אמצעי תשלום עבור שימוש בטלפון ציבורי. האסימון הוא מטבע שאינו עובר לסוחר ומחירו מתעדכן מעת לעת. משלשלים את האסימון לחריץ מתאים במכשיר הטלפון כדי לבצע מהמכשיר שיחה".
"בישראל החל השימוש באסימונים בשנת 1953. קוטרו של האסימון היה גדול מעט ממטבע של שקל חדש, ולרוחבו היה פס משוקע ובמרכזו חור. האסימון היה אופן התשלום היחיד לשיחה בטלפון ציבורי (למעט שיחת גוביינא) עד סוף שנות ה-80, אז הוחלף בהדרגה בטלכרט".
 
 תשע"ה , 2015

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, מחנה עולים או יישוב קליטה, היה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

אסימון
אסימון (מיוונית: ?????? ("אַ-סֶמוֹן"), "ללא סימן", דרך לשון חז"ל) הוא אמצעי תשלום עבור שימוש בטלפון ציבורי. האסימון הוא מטבע שאינו עובר לסוחר ומחירו מתעדכן מעת לעת. משלשלים את האסימון לחריץ מתאים במכשיר הטלפון כדי לבצע מהמכשיר שיחה.

ציטוטים

”האהבה הגדולה של אמי הייתה דוד בן- גוריון . כולם ידעו זאת.“