מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הרפתקה באוקיינוס האטלנטי

סבא אמציה והנכד רותם
מפגש בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר רעות
סבא אמציה מספר על ילדותו בקיבוץ גן שמואל ועל חוויותיו ממסע השיט באוקיינוס האטלנטי

הסיפור של סבא אמציה על ילדותו בקיבוץ

סבא אמציה מספר: "נולדתי בשנת 1940 בקיבוץ גן שמואל להוריי שרה ויעקב, ומיד עברתי לגדול בבית הילדים אצל המטפלת. גדלנו בלינה משותפת, שזה אומר שכל חיינו התנהלו בנפרד מההורים. היה בית ילדים שבו היו גם חדרי השינה וגם הכיתה או הגן וגם חדר האוכל. בשעות אחר הצהריים היינו הולכים לבקר בחדרי ההורים, וחוזרים לאכול ולישון בבית הילדים. בלילה היו שומר או שומרת, שהיו מסתובבים בין בתי הילדים. חלק מהילדים היו מתעוררים מפחד ורצים להורים, ואז ההורים החזירו אותם לבית הילדים.

אני זוכר לילה אחד בגיל 5 בחורף גשום, התעוררתי בפחד מהרעמים, נעמדתי מול החלון וצעקתי לשומרת ואף אחד לא הגיע. ככה למדנו להתמודד עם הפחדים והקשיים. היה כיף גדול לגדול בלינה המשותפת, אבל לא כולם יצאו מרוצים מכך. היו לנו חוויות טובות וחוויות טובות פחות, אבל בסך הכל הייתה לנו ילדות שמחה וטובה בקיבוץ של פעם."

מסע שיט באוקיינוס האטלנטי

"בשנת 2000 כשהייתי בן 60, החלטתי ביחד עם שלושה חברים לחצות את האוקיינוס מאמריקה לאירופה (מרחק של כ 7,000 ק"מ). זהו המסלול ההפוך לזה שעשה כריסטופר קולומבוס, שיצא מאירופה והגיע לחופי אמריקה. יצאנו מפלורידה, שנמצאת בדרום מזרח ארצות הברית. המסע נמשך כ – 40 יום והיה רצוף בהרפתקאות.

בשבוע הראשון הייתה סערה גדולה, עם גלים בגובה 6 מטרים ורוח מאוד מאוד חזקה. היה קצת מפחיד, כי זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו בסופה. אחרי שעברה הסערה והים השתתק, היה יום יפה והצלחנו לדוג לנו דגים לארוחת צהריים. היה כיף גדול. אחרי שמונה ימים הגענו לאיי ברמודה, שיש הרבה אגדות על הים שסביבם (משולש ברמודה), אבל לא מצאנו הוכחות לאגדות על אובדן, וחצינו את משולש ברמודה בשלום. עגנו באי ויצאנו לטייל באיים. אחרי שלושה ימי מנוחה חזרנו  להפליג מזרחה. בשבועיים הבאים שטנו וראינו הרבה דולפינים ששטו לצדנו וראינו גם 2 לווייתנים. כמו כן פגשנו כמה ספינות בדרך.

כעבור כ 14 יום הגענו לאיים האזוריים, ששייכים לפורטוגל. גם שם טיילנו שלושה ימים וחזרנו להפליג לשבוע נוסף, שבסופו הגענו לנמל ליסבון שבפורטוגל, ששם הסתיים המסע, ומשם טסתי הביתה."

סיכום המסע הארוך והמאתגר

"החלק המיוחד והמשמעותי ביותר היה בחיים המשותפים וצפופים של 4 בחורים, שמחייב המון סובלנות ויכולת להתמודד ביחד עם קשיים, תקלות, עזרה הדדית ולפעמים לעודד אחד את השני כשקשה, גם הרבה זמן של ביחד ולחוד, וגם זמן של שעמום. זה היה שיעור מצוין להמשך החיים.

הדבר הנוסף ששונה מאוד מחיינו הרגילים, שבמשך כחודש וחצי "חיינו באלכסון". כלומר הספינה שטה על מפרשים והסיפון תמיד נמצא באלכסון ומתנדנד (רותם מכיר את זה מצוין מהשייט) וכשצריך לחיות כך, הכנת אוכל, רחצה, שינה, וכל הפעולות הפשוטות של החיים, הופכות למורכבות יותר ומאתגרות. בסוף צריך להתרגל חזרה לחיים על היבשה היציבה. אבל, כיף לחזור הביתה ולהישאר עם הזיכרונות."

סיפור על חפץ שעובר במשפחה

רותם הנכד מספר: "החפץ שהבאנו הוא תבנית של  עוגת קוגלהוף. קוגלהוף היא עוגה מסורתית, שהיו נוהגים להכין בוינה (ובמקומות שונים באירופה) בעיקר בימי שישי. העוגה היא עוגה בחושה עגולה, ובמרכזה חור בצורת גליל.

החפץ בן כ – 120 שנה והיה שייך לשרלוטה שלינגר, סבתא של סבתא שלי צילה (סבתא רבתא של אימא שלי), שעלתה מוינה שבאוסטריה. היא נהגה להכין בה עוגת קוגלהוף בימי שישי כשאירחה משפחה וחברים בביתם. סבתא שרלוטה וסבא בנו חיו בוינה שבאוסטריה מסוף המאה ה-19 ועד שנות השלושים של המאה הקודמת. סבא בנו היה רופא וסבתא שרלוטה הייתה אשת חברה, ושניהם נהנו מחיים טובים בקהילת יהדות וינה, שהייתה מוקפת בתרבות ובאמנות של אירופה הקלאסית. סבא בנו (והבן שלו, אפרא, שהיה אבא של סבתא שלי) אפילו פגשו את יורש העצר האוסטרו-הונגרי, פרנץ פרדיננד, שביקר בבית החולים אשר בו עבד סבא בנו כרופא . אותו יורש עצר נרצח בשנת 1914, מה שגרם לפריצת מלחמת העולם הראשונה.

אפרא שלינגר, בנם של שרלוטה ובנו (וגם הסבא רבא שלי), עלה לארץ במסגרת תנועת הנוער בסוף שנות העשרים והתיישב בקיבוץ גבעת חיים. הוא כל-כך התלהב מהארץ ומהקיבוץ, עד שהצליח לשכנע את אחותו מימי ואת הוריו שרלוטה ובנו, לעלות גם הם לארץ ולהתיישב בקיבוץ. איזה מזל שהמשפחה עלתה לפני שהנאצים כבשו את אוסטריה והחריבו את הקהילה היהודית בוינה!

כאשר עלתה המשפחה לארץ ישראל בשנות השלושים, הם הביאו איתם הרבה דברים מהבית וגם את תבנית הקוגלהוף. המשפחה התיישבה בקיבוץ גבעת חיים, שהיה אז קיבוץ שיתופי, והם מסרו את כל הרכוש שהביאו איתם לרשות הקיבוץ. הקיבוץ הסכים שהם ישמרו להם חלק מכלי המטבח, וכך הגיעה התבנית לביתם של שרלוטה ובנו בקיבוץ.

לאחר פטירתה של סבתא שרלוטה, עברה התבנית לביתם של הוריה של סבתא, אפרא וגרטי שליו (שלינגר) וסבתא גרטי הייתה אופה בה עוגות לבני הבית ולאורחים. כאשר הסבים של אמי נפטרו, סבתא שלי צילה קיבלה את התבנית, כי היא יודעת לאפות המון עוגות טובות. עד לפני מספר שנים היא הייתה בביתה של סבתא צילה. היום כבר לא ניתן לאפות בתבנית הזאת, כי היא מברזל ובלויה מאוד, וסבתא צילה נתנה אותה לאימא שלי, טלי, אשר עדיין שומרת אותה בארון כחפץ בעל ערך למשפחה וזיכרון מימים רחוקים בוינה שבאוסטריה."

הזוית האישית

סבא אמציה ונכדו רותם השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר רעות, עין שמר.

מילון

פורט לודרדייל
נמל עגינה בפלורידה

לינה משותפת
מגורי הילדים בנפרד מההורים בתקופת הקיבוץ השיתופי

ציטוטים

”היה כיף גדול לגדול בלינה המשותפת, אבל לא כולם יצאו מרוצים מכך.“