מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ה'רזרבי' של עלוש

איור של אריה טופור
יחיאל עלוש בשירותו הצבאי
יש מקל"פיסט בדימונה!

לאחר הסדרה הראשונה של הפלוגה בטירונות, שהייתה סידרת ירי בגבעת אולגה או יותר מדויק בגבעות החול שמדרום לאולגה, חזרה הפלוגה במסע רגלי מזורז משולב בנשיאת אלונקות לבסיס בבית ליד. בסוף הסדרה חילקו לנו בטקסיות דתית כמעט את כלי הנשק המחלקתיים "הכבדים". הכוונה למרגמה 52 מ"מ, בזוקה 82 מ"מ ומקל"פ 0.3. אינץ', לא מילימטר. בחלקי נפל המקל"פ. לא ידעתי אם להיות גאה או מדוכא. הכלי היה כבד והייתי צריך לסחוב אותו בנוסף לנשקי האישי הידידותי, הלוא הוא העוזי. משקל עודף לא היה מהדברים שמשמחים טירון בצנחנים, אבל מכיון שראיתי בדיוק את אותו נשק יורה צרורות בלתי נגמרים בסרטי מלחמה על מלחמת העולם בקולנוע השכונתי בדימונה, התמלאתי גאווה. יהיה מה לספר לחבר'ה בבית בשבת. יש מקל"פיסט בדימונה!

לא הספקתי לפרוק את החגור והציוד באוהל הצרפתי של הכיתה שלי בבסיס, והנה קיבלנו הודעה מהמם-כף שלנו ובקיצור המ"כ שלנו שזה מפקד הכתה שלנו, שכבר למדנו באולגה שהוא לא בדיוק החבר שלנו ולא האימא שלנו. נוסח ההודעה היה "מחר מסדר המפקד!". למען הדיוק ההיסטורי אציין שמדובר במסדר מ"פ שזה מפקד פלוגה!!! תבינו שבמושגים שהתגבשו אצלי בסדרה באולגה, המפקד המ"פ הוא משויך למעמד אלוקי, משהו כמו הסגן של אלוהים. שאר המפקדים בפלוגה היו משובצים גם הם בפמליה של אלוהים אם כי בדרג נמוך מזה של המ"פ. השם הקיבוצי שלהם היה הסגל. אם לא השתייכת אליהם מוטב שתשמור מרחק ביטחון מהם, כלומר תסתתר ככל יכולתך.

הובהר לנו שעלינו לנקות את כל רכושנו הצבאי והפרטי, לסדר את כל הציוד בסדר מוגדר ביותר על גבי המיטות ולהתייצב לידן עם נשקנו עד אחרון הכדורים, כשהוא מצוחצח ומשומן דק חף מכל נקודת חלודה ונקי מכל גרגר אבק או חול. במילים אחרות, "ברמה של תצוגה" כשל ציוד חדש שזה עתה יצא מקו הייצור של ביהח"ר האמריקאי או הצרפתי או הבלגי. למה הכנסתי בלגי לעניין? כי הנשק האישי של הרובאים באותם ימים היה האף אן הבלגי, נשק נחות שנקנה כנראה בזול מעודפי איזו שהיא מלחמה. נראה לי שגם האוהלים הצרפתיים שלנו היו שייכים לאותה קטגוריה. "אם לא יהיה פיקס, אין יציאה הביתה בשבת!" נלחשה שמועה בתוך שורות האוהלים הצרפתיים.

אוהל צרפתי לא בא עם תאורה תקנית. כלומר, היינו צריכים להסתפק בתאורת נרות דלוחה בניקוי הנשק וכידוע תאורת נרות – ולא חשוב אם אלה נרות שבת לבנים או נרות חנוכה צבעוניים – לא מתאימה למשימות גורליות כמו זיהוי נקודות חלודה על הנשק או לחילופין מציאת גרגרי חול בודדים בקנה. חלודה וחול היו אויביו העיקריים של הטירון עוד טרם היותו צנחן מוסמך ובהם תלויות היו חופשות השבת שלו. למען הסר ספק אומר שחופשת שבת הייתה בבת עינו היחידה של הטירון ופסגת חלומותיו בהקיץ ובחלום. חלום נשגב שביטולו הביא את הצנחן לעתיד לדמעות עד כדי התייפחות יבבנית בפומבי. את עניין התלות של חופשתי בחלודה ובחול הבנתי כבר באולגה, כך שלא עבר זמן והודעתי לחבר'ה באוהל שאני הולך לחדר האוכל הגדודי ואחזור בבוקר. החבר'ה קפצו על הרגליים ושאלו בשקיקה "מה, יש ארוחת לילה בחדר האוכל?". בארוחת לילה הכוונה ללחם עם ריבה מקופסת שימורים ענקית וכוס "תה" פושר שהוכן משאריות הריבה הנ"ל. זרקתי לחבר'ה ש"לא, אין ארוחת לילה", תוך שאני מתרחק עם לרנר, עם המקל"פ ועם החצובה לכיוון חדר האוכל שפעם היה במעמד בית קולנוע גדודי של האנגלים שהקימו את המחנה הזה בימי המנדט.

למה הלכתי לחדר האוכל שהיה אסור עלינו מחוץ לשעות הארוחה, תשאלו בוודאי. משתי סיבות מרכזיות: הייתה בו תאורת חשמל אמיתית כל הלילה, והיה בו מקום מסתור על במת הקולנוע המנדטורי, מאחורי מסך הקטיפה הישן, המהוה והכבד. חוץ מזה, מי כבר יחשוד שטירון בצנחנים יעז להסתתר מאחורי המסך בחדר האוכל האסור בתכלית האיסור בכניסה לילית בפקודת המפקד המ"כ הנושא דרגות גבוהות של רב טוראי. על אחת כמה וכמה כשהוא מסכן את חופשתו בבת עינו?! עובדה שאני העזתי. לא בגלל שהייתי נועז אלא כיוון שלאחר מחשבה מעמיקה, הגעתי למסקנה שבלי לנקות את המקל"פ על הבמה המוארת בין כה וכה אפסיד את חופשת השבת. אז מה זה משנה אם לא אצא הביתה בגלל שהנשק מלוכלך או בגלל שנכנסתי לחדר האוכל בלילה למרות המפקד המ"כ? הגיוני, גם אם אתה טירון צעיר בצנחנים.

עטפתי את המקל"פ בשמיכה צבאית אפורה והתגנבתי לחדר האוכל, הלכתי לאורך הקירות בשפיפה עמוקה שלא יראוני מבעד לחלונות. לא לבד הייתי, ארבעה היינו: אני, המקל"פ, לרנר והחצובה. עלינו בגלגול זריז על הבמה והשתחלנו ארבעתנו תחת המסך המאובק והרי אנחנו ביעד הנכסף. בדממה הנחתי את המקל"פ על רצפת העץ של הבמה, התבוננתי במקלע מכל הצדדים והבנתי שרק עכשיו מתחילות הבעיות. עד כאן היה רק ה"יומן" כמו שהיה בסרטים שראיתי בדימונה. חוץ מהשם מקל"פ של המקלע לא ידעתי מה עושים אתו. ידעתי מה צריך לעשות, כדברי המפקד המ"כ: "תפרק אותו לחתיכות הכי קטנות, תנקה חתיכה חתיכה עד שתבריק ותרכיב מחדש". פשוט, לא?

איך מפרקים? איך מרכיבים? לא היה לי מושג. התחלתי למשוך בכל בליטה אפשרית במקל"פ, הכיתי אותו בעזרת אבן שהבאתי מבחוץ, בעטתי בו עם נעלי הצנחנים ולרנר מוסיף כהנה וכהנה. למרבה ההפתעה המקל"פ התחיל להתפרק. הנחתי את החלקים שנשרו ממנו על השמיכה הצבאית האפורה שעטפתי בה את המקל"פ בשלב התנועה אל היעד. אחרי שלוש או ארבע שעות הייתה על השמיכה ערימת קפיצים ופינים ובריחים למיניהם, כנראה ה"חתיכות" עליהן דבר המפקד המ"כ בהסברו המאלף, וגוף מקל"פ מקולף וחלול כמו גויה של לוויתן קטן שנפלט לחוף. ניקיתי והברקתי את כל החתיכות והגעתי לחלק האחרון במתווה שמסר לי המפקד המ"כ: "תרכיב אותו".

הסתכלתי על לרנר. לרנר הסתכל עלי, שוב אני על לרנר,שוב לרנר עלי. לשנינו מבט חלול בעיניים, כמו הקרביים הריקים של המקל"פ. הבנתי שמהחלפת מבטים נבובים עם לרנר לא ייבנה מקל"פ והתחלנו לנסות למצוא מקום לערימת החתיכות בגוף המקל"פ. לא חשוב איפה יהיה כל חלק, העיקר שהמקל"פ יראה בסוף הלילה כאילו הוא מורכב. בין כה וכה לא צפוי שנצטרך לירות בו לפני היציאה לחופש, וזה העיקר והתכלית, חשבתי לעצמי. אחרי שבת בבית, מצדי המבול. מה שיהיה יהיה. אחרי 6 שעות היה לנו מקל"פ שנראה מורכב, לידו שמיכה ועליה עודפי חתיכות פלדה, חצובה, וכמובן לרנר ואני שחורים משמן מעורב בתשחורת המקל"פ. השחר עלה על יום חדש. הסתרנו את עודפי החלקים בשמיכה ורצנו למאהל להתגלח, להצטחצח, לסדר את הקיטבג, למתוח את השמיכה על המיטה, לנקות העוזי ל..ול..ול.. !.

הגיע זמן מסדר. עמדתי ליד מיטתי עם עיניים אדומות מחוסר שינה, על מדי א' מקומטים מהקיטבג בעמידה זקופה ככל הניתן, מחכה לתורי להיבדק ולקבל גזר הדין לחסד או לשבט – הביתה או נשאר שבת. המ"פ התקרב לאוהלי אט אט מוקף בפמליה מלכותית של אנשי הסגל שבאותו בוקר נדמו בעיניי למשלחת מלאכי חבלה שכל מטרתם למנוע ממני, יחיאל אלוש, חופשת שבת יקרה מפז.

כמה מילים על המ"פ: קראנו לו המפקד המ"פ, אבל הפקידה הפלוגתית הדליפה לנו בחשאי שקוראים לו איוון שבתרגום לעברית זה חיים, ואולי להפך. מה זה משנה, שכן בין כה וכה אסור לקרוא בשם המפורש? המפקד המ"פ היה גבוה מכולנו, יפה מכולנו, מצוחצח מכולנו. על עיניו היו משקפי שמש רייבן, על כתפיו דרגות של סרן והמדים מגוהצים וללא רבב. בקיצור – הוא היה הכי צנחן שיש. למרות שאני שייך לגדולים, עובדה – מידה ג' בבגדי העבודה המנומרים, הרגשתי קטן ועלוב, והאמת שקצת רעדתי בפנים ואולי גם בחוץ כשהתקרב אלי הענק המושלם. העיניים שלי הצטעפו והתערפלו ובאוזני שמעתי מלמולים לא ברורים וחסרי שחר. הייתי בפאניקה מוחלטת. בטח כך הרגישו בני ישראל במעמד הר סיני. לאחר כמה שניות שנראו לי כנצח, התמונה מול עיני התבהרה קצת והמלמולים הפכו למילים נפרדות שמובנות לי יותר.

איור של אריה טופור

"המקל"פ נקי?" שמעתי את המפקד המ"פ שואל בחדות. הבנתי שהשאלה מופנית אלי שכן אני הייתי היחיד ליד המיטה שמולה עמד המ"פ. "המקל"פ???" חשבתי. מה זה מקל"פ? פתאום נזכרתי שאמרו לי שאני המקל"פיסט, אז המקל"פ זה כנראה גוש הפלדה שאותו ניקיתי כל הלילה אותו ביליתי עם לרנר על הבמה בחדר האוכל. "נקי המפקד" עניתי בקול רפה. המ"פ פנה למ"כ שלי ושאל: "החייל יודע כבר לפרק מקל"פ? "המ"כ משך בכתפיים משיכת "לא יודע". כלומר, לא יודע אם אלוש יודע לפרק מקל"פ. "שמישהו יפרק את המקל"פ", פנה המ"פ לפמליה שסביבו. אף אחד לא זז. מהמבטים שלהם הבנתי, למרות ערפול ההכרה החלקי שלי, שהם לא יודעים לפרק מקל"פ. כנראה מקל"פיסטים הם לא היו. כולם חוץ מעדו המ"כ שאמר "עברתי קורס מש"קי מקלעים, אני אפרק המפקד". עדו ניגש למקל"פ, פתח את המכסה, בדק שאין כדור בקנה והתחיל לפרק בביטחון ובמקצועיות. כולם מסביב עקבו אחריו בדממה ובהתפעלות. ראיתי שהוא מחפש מדי פעם חלקים שהיו חסרים למיטב זכרונו מהמקל"פים שפירק בקורס מש"קי מקלעים, אבל לזכותו יאמר שלמרות הבעת תמיהה סמויה על פניו הוא לא אמר מילה. בין כה וכה הוא היחיד שהרגיש בחסרון כמה חתיכות. המ"פ בדק כמה מהחלקים. "ניקית יפה, חייל" זרק לעברי ואמר למפקד עדו להרכיב את המקל"פ. גם החצובה נבדקה ונמצאה ללא רבב ולרנר זרח לכל ארכו. לפתע פנה המפקד עדו ושאל  "נו, ואיפה הקנה הרזרבי?" לא הבנתי למה הוא מתכוון ונראה שגם רוב המפקדים הנוכחים לא ידעו במה עסקינן.

"תקראו לחיות" פקד המ"פ. חיות האפסנאי הפלוגתי התייצב לפני המ"פ עוד טרם סיים את המשפט. "מי חתום על הרזרבי של המקל"פ במחלקה 3?" שאל המ"פ. "ניקו (שם בדוי), מספר אישי 987020!" ענה חיות האפסנאי במהירות הבזק ובביטחון מוחלט. ניקו, מספר 3 בצוות המקל"פ, שעמד ליד המיטה הסמוכה הלבין באחת . "תפתח את הקיטבג שלך" ציווה המפקד עדו. ניקו פתח. "תוציא את הקונדום הירוק הזה מהקיטבג " הצביע המפקד עדו על גליל ברזנט מוארך. ניקו שלף את הגליל מהקיטבג. בינתיים נרגעתי מעט מהלחץ שעבר לניקו והעזתי לתהות האם אומרים קונדום או קונדון נוסח דימונה.

איור של אריה טופור

עדו פרם את גליל הברזנט שעטף צינור פלדה כבד ומושחר מנוקד בחלודה אדומה. עדו צהל: "הוקוס פוקוס, מצאנו את הרזרבי של המקל"פ". "תן לי אותו" פקד המ"פ על עדו. עדו הגיש את הקנה הרזרבי האבוד של מקל"פי למ"פ בדחילו ורחימו. המ"פ המצוחצח למשעי הסיר את משקפי הרייבן והניח אותם באלגנטיות על ראשו כמנהג כוכבי הקולנוע , תפס ביד ימין את הקנה הכבד, הרים את הקנה באלכסון מעלה מול השמש והציץ בעין אחת לתוך חור הקנה בקצה השני. התבוננתי בבעתה בפני המפקד המ"פ בעת ששמן מעורב בחול טפטף במורד קדח הקנה הרזרבי הישר לכיוון פניו, ומפניו טפטף השמן החולי באטיות לכיוון חולצתו המגוהצת של המ"פ וטיפות שחורות אחדות הכתימו גם את נעלי הצנחנים האדומות והמבריקות שלו. המ"פ הסמיק קלות אך התעשת מיד. חוץ משריר עצבני קטן שקפץ על לחיו לא יכולת להבחין בזעמו. חיות הגיש לו בזריזות פלנלית נקייה לנגב את פניו מהשמן ולנקות את כפות ידיו מהתשחורת שדבקה בהן מהרזרבי הארור. באותו רגע התנגשו בתוכי שני רגשות נוגדים: פחד ממה שצפוי לי, שהרי אני מספר אחד בצוות ואולי אחראי גם על לרנר וניקו, ושמחה על כך שניקו חתום על הרזרבי ולא אני. המ"פ הסתובב בלי להגיד מילה, פסע בצעדיו הארוכים והבטוחים לעבר משרדו הסמוך למאהל וחזר כעבור דקה לבוש במדים חדשים ומגוהצים למשעי, נעליו שוב מבריקות, על ראשו כומתה אדומה, על עיניו משקפי שמש רייבן, והמשיך במסדר כאילו כלום לא היה. "איך הוא הצליח להחליף מדים במהירות כזו" חשבתי לעצמי ונתתי גם תשובה מושכלת, "הרי הוא המ"פ". האמת, שהרגשתי חלול ומרוקן כמו נידון למוות ערב תלייתו. זהו!

כמעט שכחתי. ניקו לא יצא לחופשת שבת באותו יום והיה עליו להתייצב לפני מפקד תורן במפקדת הבסיס כל שעתיים עד מוצ"ש. בשבת סיפרתי לחבר'ה בדימונה שאני מקל"פיסט מחלקה 3 כמו שרואים בסרטים!

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 1: מספרים לוחמי פלוגה א' 1966״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

יחיאל עלוש תרם שני סיפורים נוספים למאגר הסיפורים:

כך הגעתי לעולם

ימים נשכחים בחוף דהב 

מילון

מקל"פ
מקלע פלוגתי

מפקד פלוגה
מפקד פלוגה או בקיצור מ"פ הוא תפקיד אשר ניתן לקצינים בצה"ל בדרגת סרן או רב-סרן, על מנת למפקד על פלוגת לוחמים. בצה"ל מתייחס מונח זה למפקד יחידה הכפופה לגדוד חי"ר, שריון, הנדסה קרבית, איסוף קרבי חטיבת החילוץ ויחידות מובחרות. בחיל התותחנים מכונה מפקד הפלוגה מסו"ל (מפקד סוללה). דרגתו של מפקד הפלוגה היא בדרך כלל דרגת סרן, לעיתים רב-סרן ולעיתים נדירות יותר סגן. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חלודה וחול היו אויביו העיקריים של הטירון עוד טרם היותו צנחן מוסמך ובהם תלויות היו חופשות השבת שלו“