מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הרהורים לאור שנות ילדותי

סבתא לאה המספרת
הנכדה רחלי המתעדת
ביום שהתקבל מכתב מחו"ל מבני המשפחה הייתה ממש חגיגה

שמי לאה נפרסטק, נולדתי בישראל בשנת  1938 תרח"צ להוריי משה בנימין ובלומה ספיר.

ימי ילדותי עברו עלי בישוב קטן שליד חיפה, בתקופה זו טרם הייתה ההתפתחות הטכנולוגית בתנופה כמו בזמן העכשויי, לדוגמא- מכשיר טלפון פשוט עם חוגה (לא דיגיטלי) עדיין לא היה מצוי בכל בית, ואף ברבים ממוסדות הציבור עדיין לא היה שימוש במכשיר הטלפון.  כך שהקשר בין איש למשפחתו  ובין ידידים התנהל בעיקר באמצעות  התכתבויות של מכתבים או גלויות. וכשהיה צורך למסור הודעה דחופה שלחו מברק.
מכתבים היו נשלחים בין אדם לאדם וכמובן גם מעבר לים… כמה חיכינו  למכתבים שנשלחו ע"י בני המשפחה? ביום שהתקבל מכתב מחו"ל מבני המשפחה הייתה ממש חגיגה, כל בני הבית ישבו לקרוא את המכתב, למכתב היה ערך חשוב ששמרנו עליו ובהזדמנויות שונות חזרנו לקרוא בו שוב ושוב. כך גם היה כשילדיי הבוגרים נסעו לחצר הרבי ללמוד בישיבה ב-770,הקשר איתם היה בעיקר בהתכתבות. המכתבים שמורים עמנו עד היום.

 

לאור העששית
בילדותי בשנים ת"ש- תשט"ו, זרם החשמל טרם חובר לכל בית,גם תאורת חשמל ברחובות הצדדים עדיין לא הייתה. התאורה המקובלת בימים ההם הייתה מנורת  נפט – "עששית", מובן מאליו שהאור שהפיצה העששית לא היה מספיק חזק ולכן לא היתה פעילות מרובה בלילות. עם שקיעת החמה הסתגרנו יותר בבית והיינו קוראות בספרים לאור העששיות, קראנו הרבה ולמדנו בעל פה פרקי תנ"ך, ופרקי שירה. לא הסתובבנו ברחובות.

 

שלוש כיתות בחדר אחד
למדתי בבית ספר חרדי בו למדו רק בנות. והיות שבבית הספר בו למדתי היו מעט תלמידות, לא הייתה אפשרות להקצות חדר נפרד לכל שכבת גיל,לכן למדו יחד בחדר אחד תלמידות משכבות גיל שונות. לדוגמא: תלמידות מכיתות  ג, ד, ה, למדו באותו חדר. המורה הייתה מלמדת כיתה אחת ולתלמידות האחרות ניתנה עבודה עצמית בינתיים. מלאנו מחברות והעתקנו חומר רב. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לכתב-היד, ואפילו ניתן ציון בתעודה: " לכתיבה תמה".

העובדה שלמדנו שכבת גיל אחת לצד האחרת , תרמה לנו שלמדנו להיות עצמאיות, התחשבנו בצורכי הזולת ולמדנו להסתדר בכוחות עצמינו, כי המורה לא הייתה כל כך נגישה בשעה שלימדה את הקבוצה האחרת. למדנו להעריך ערך רב כל מה שקיבלנו,שמרנו היטב על מה שניתן לנו כמו מכשירי כתיבה, פרסים, מזכרות ואפילו ממתקים וכדומה. ואולי דווקא בגלל שה"שפע" לא היה מצוי, ידענו להעריך את כל מה שקיבלנו

אימוץ פליטות
רציתי לספר גם על תקופת ילדותי מזווית נוספת.
היה זה  בערך בשנת תש"ט ואילך, בסיום מלחמת העולם השניה ולאחר השואה האיומה והנוראה שעמנו חווה. החלו  להגיע  לארצנו פליטים מארצות אירופה השונות ששרדו את השואה . בכל ישוב נקלטו העולים החדשים והתושבים נערכו לקלוט את העליה הזו, לישוב שלנו הגיעו גם כן משפחות עולים או בודדים ללא קרובי משפחה, ביניהם היו צעירים רבים שאיבדו את היקר להם, את בני המשפחה שלהם.
בית הספר שלנו כמו כולם, קלט גם כן עולות חדשות צעירות שעברה עליהן ילדות קשה וכואבת מאוד.עליינו הבנות הוטל התפקיד לעזור להן בכל מה שאפשר, לתת להן הרגשה טובה, לצרף אותן אלינו כבנות משפחה, לדאוג להן לביגוד, לציוד לימודי וכל מה שהיה דרוש. והמורות שלנו עסקו הרבה בנושא של "קליטת עליה".
אני זוכרת את עצמי מאמצת ילדה שהייתה לי ממש כאחות, ולאחר שבגרתי המשכנו לשמור על קשר, עד שהיא נישאה והקימה משפחה.
אותן בנות כמעט ולא הספיקו ללמוד במקום ממנו הגיעו בשל המלחמה. ולכן, בנוסף ליסודות הקריאה שהן רכשו באיחור של שנים כאן בארץ ישראל, הן היו צריכות להשלים פערים בכל המקצועות. כשהיינו בכיתה ה', ו' ואפילו ז' אנחנו כבנות חרדיות לימדנו אותן גם כל מה שקשור לנושאי יהדות. הרצון  והרצינות  שלהן עזרו להן. והן השיגו בתקופה קצרה את הדרוש ונקלטו מאוד יפה.
אנחנו מתפללים ומבקשים מהשי"ת שיותר לא יהיו מלחמות וילדים יגדלו בחיק משפחותיהן מתוך שלווה וחיים מאושרים.
בשנת תשט"ו משפחתי עברה לגור בכפר חב"ד, רצינו לחיות בקרב חסידי חב"ד ולהיות חלק מתושביו. ומאז לא עזבתי את המקום שאני כה מחוברת אליו. זהו המקום שמהווה כמרכז חסידי, מופת ודוגמא של התקשרות לרבי שלנו. מאז שהגעתי למקום הזה הייתי קשורה לפעילות החינוכית (לאחר שנת הוראה ראשונה שלי שהייתה בישוב של עולים חדשים ממרוקו, בישוב צוריאל) לימדתי כאן בכפר שלנו ב"בית רבקה" על פי ברכתו והדרכתו של הרבי. את ההדרכה של הרבי קיבלתי באמצעות מכתביו הק' שהואיל הרבי לשלוח לי והם היוו עבורי ברכה ונתינת כח.

תשע"ו

מילון

מברק
הודעה מהירה הנשלחת בדואר או משודרת בטלגרף.

עששית
מנורה קטנה הפועלת על נפט.

ציטוטים

”כפר חב"ד, הוא המקום שמהווה מרכז חסידי מופת ודוגמא ואליו אני מחוברת כל כך. “