מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הרב חיים חביב מנהיג קהילת יהודי סלוניקי

הקשר הרב דורי של עמית עם סבתא מירה וסבא ריקו

הקשר הרב דורי של עמית עם סבתא מירה וסבא ריקו.

עמית היקרה שלנו,

את נכדתנו הבכורה, שמחנו להיכנס למשפחת הסבתאות לראשונה עם בואך לעולם. השנה, בהגיעך לשנת הבת מצווה, גרמת לנו לנחת מיוחדת, בהזמנתך לעבור יחדיו חוויה נהדרת בתכנית – הקשר הרב דורי.

לאור מטלות התכנית, קיבלתי את הצעתו של סבא, לשתפך בסיפור המשפחתי שלי. בגרותך מאפשרת ליידע אותך עתה, בקורות משפחתנו השזורים בהיסטוריה הכללית של עם ישראל.

סבי נולד בשלוניקי בשנת 1882 לשושלת ארוכה של רבנים ורופאים יידועי שם. משפחתו הגיעה לראשונה לשלוניקי בשנת 1492 עם גירוש ספרד. הוא רכש את השכלתו היסודית ב"תלמוד תורה" והשלים את חינוכו הגבוהה בישיבה החשובה "בית יוסף". בנוסף להשכלתו התורנית, רכש גם השכלה כללית במתמטיקה, שפות ובחשבונאות.

בשנת 1925 כשהיה בן 43 בלבד, מונה פה אחד ע"י מועצת הרבנות בשלוניקי, לשמש כממלא מקום הרב הראשי של העיר. הוא שימש בתפקיד זה באופן רשמי, עד למינויו של הרב ד"ר קורץ ב-1929.

לאיש לא היה ספק שגאונותו הנדירה, דבקותו בתורה ומצוות, צניעותו ונועם הליכותיו יכולים לעמוד לו להיות רבה הראשי של העיר, ולא רק ממלא מקומו, עם זאת ובשל נסיבות פוליטיות "דחף" ועד הקהילה לאיתור ומינוי של רב בעל תואר אקדמי וידיעת הלשון היוונית. כמו כן, חיים חביב הסתייג מאוד בעצמו מלשמש בתפקיד הרב הראשי, מכיוון שהתפקיד היה כרוך בפעולות דיפלומטיות כלפי הציבור היווני והשלטונות שלא הייתה ברוח אמונתו ורוחו.

הרב חיים חביב

על אף היעדר התואר הרשמי של רב ראשי, היה מעמדו של הרב בלתי מעורער – הן בציבוריות הסלוניקאית והן בקרב הנהגתה הציבורית והדתית. בפועל הוא שימש כרב ראשי האמיתי לכל דבר ועניין ונחשב ככזה בעיני הציבור גם לאחר מינויו של ד"ר קורץ.

הוא זכה להערכה רבה ואף להערצת הציבור. נודע ביושרו ובאצילותו יוצאת הדופן. היה מקובל ומוערך על ידי כל יושבי העיר מכל קצוות הקשת הפוליטית ואף על הגויים. בתחום הדתי, לא נתקבל אף פסק הלכה בסלוניקי מבלי היוועצות עמו. גם מחוץ ליוון דעתו נחשבה והוערכה ביחס לסוגיות משמעותיות.

מנהיגי העיר הרבו להיוועץ ברב חיים חביב (שני משמאל) כמנהיג הקהילה היהודית שהייתה משמעותית בחיי העיר.

באחד מנאומיו ב-1933, סמוך לעליית הנאצים לשלטון, אמר רבי חיים חביב: "ההיטלריזים הינו פשיטת הרגל של התרבות האנושית". זיהוי חד זה, הצטרף לאמונה ציונית יוקדת. יוצאת דופן בנוף האורתודוכסי האירופי.

כשפלשו הגרמנים ליוון, הוחבאה ספרייתו האדירה של הרב, בת כ -3,000  ספרים בני מאות שנים, במרתפי בית הקהילה. למרבה הצער, הספרייה אותרה על ידי הגרמנים והועלתה באש במחנה הברון הירש. בשריפה אבד לעד גם כתב היד של ספר שאלות ותשובה שעל כתיבתו שקד הרב לאורך 40 שנה. סבי עונה והושפל עד עפר במחנה הברון הירש, בשל מעמדו הרב, ולבסוף נשלח לאושוויץ יחד עם סבתי ודודתי והומת שם.

עמיתי שלנו, משתפת אותך, בקורות משפחתי מנקודת מבטי. הכול שזור בסיפורים ששמעתי, ובזיכרונות. בטוחה שאת חלקם שמעת מאתנו גם בעל פה.

אני – מירה מלכה, בת גבריאל ומרגלית חביב ז"ל גאה להיות נכדתו של הרב חיים חביב זצ"ל .

אבי גבריאל, שעל שמו קראנו לאביך, עלה לפלשתינה בשנת 1935, עת סיים את לימודיו האקדמיים, בהיותו בן 23. בתחילה התכוון לנסוע ללמוד בסורבון בפריז ואז לשוב לסלוניקי ולעבוד בה. אך הדבר היה כרוך בעבודה בשבתות, מה שהיה בלתי אפשרי בעבורו, כבנו של הרב הראשי. בהתייעצות משפחתית, בעיקר עם אביו, נדון המצב ובשילוב עם מניעים ציוניים, נפלה ההחלטה להיפרד.

ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1939, חלה אבי, בטיפוס ואחותו אסתר בת ה-19 נשלחה מסלוניקי לארץ לסעוד אותו. היא הגיעה עם ויזת תיירת לשלושה חודשים בלבד. מכיוון שהשלטון המנדטורי מנע עלייה ורדף את השוהים בארץ ללא סרטיפיקט (אישור) נאלצו שניהם להחליף מקום מגורים מידי פרק זמן קצר ואבי עבד לבדו לפרנסת שניהם. מפאת דאגתו לה, אף דחה במשך שנים את הקמתה של משפחה משלו, עד לאחר נישואיה של אחותו הצעירה. אחריותו העמוקה לה שנותרה לו היחידה מכל משפחתו, ליוותה אותו עד יומו האחרון. אחיו בן ה-17 של אבי, רפאל ז"ל, חלה בדלקת ריאות, עוד בגטו הברון הירש ונפטר שלשה שבועות לפני שהמשפחה נשלחה לאושוויץ. אף קרוב משפחה לא שרד את התופת.

מאחר וסבי היה רב ומנהיג אהוב על הקהילה, הגרמנים יצאו מגדרם כדי להתעלל בו אף יותר מאשר בשאר. בין היתר, כך שמענו, הוא אולץ לטאטא רחובות. בני קהילתו שלא יכלו לשאת את מראהו של מנהגם האהוב מושפל ומעונה, ביקשו להחליפו בעבודה הבזויה – אך הוא סרב בתוקף בטענה שחלקו יהיה עם כולם. מאותה סיבה בדיוק, התעקש ללכת בראש הקהילה למשלוחים לאושוויץ, על אף שהוצע לו לנסות ולמלט את עצמו ומשפחתו. מעדות שנודעה לנו לאחרונה, סבי שרד שם 40 יום אשר בסופם עונה עד מוות לעיניהם של בני קהילתו. על בתו מטילדה נודע, כי הייתה אסירה בבירקנאו-אושוויץ ונהגה לעודד ולחזק את חברותיה לצרה. על סופה של סבתי, שהייתה עמם במשלוח לאושוויץ, איננו יודעים דבר.

לאובדן החיים הבלתי נתפס נוספה גם הצתת הספרייה התורנית היקרה והעשירה של סבי, בת 500 השנים, שנאספה בעמל רב מאז גלות ספרד, ולא נותר ממנה דבר!

אבי ספג כל זאת ועוד בכאב עצום, אך ללא אומר.

לימים התחתן אבי עם אמי, שהייתה ילידת הארץ – בת טבריה, ולכן שפת הלאדינו לא דוברה אצלנו בבית, למעט פתגמים ומילים בודדות. כאן המקום לספר על נפלאות הגורל: בשנות העשרים של המאה הקודמת, נסע אביה של אימי מטבריה לקהילות אירופה במטרה לגייס תרומות למען יהודי פלשתינה. בהגיעו לסלוניקי, פגש והתרשם עמוקות מסבי השני – הרב חיים חביב. וודאי לא העלה על דעתו אז, ששנים לאחר השואה הנוראה באירופה, יגיע אבי לטבריה ויישא את בתו לאישה.

בתקופה האחרונה מתוך העמקה במקורות רבים העוסקים בדמותו ואישיותו של סבי הרב חיים חביב, אני מוצאת קווי דמיון רבים בינו לבין אבי. הצניעות, הענווה, ייחוס חשיבות עצומה להשכלתנו הילדים ועוד.

עמית יקירתי, מעלה לפנייך את רקע משפחתי שוודאי תראי בו את סימנים לאישיותי. גדלתי בבית חרדתי. היינו עטופים באהבה אין קץ, לצד שמירה מוגזמת על ביטחוננו. לא הורשנו לצאת לאף טיול. אופניים היו מחוץ לתחום. בעיות בריאות, השוליות ביותר, הפכו מקור לדאגה גדולה מאין כמותה. אבי, הסבא רבא שלך נכדתי, לא שיתף אותנו בטרדות היום יום ובוודאי שלא רצה להכביד בסיפור הטרגדיה האיומה של חיו. כל זה נתן את אותותיו כמו בבתים נוספים של בני דור שני ושלישי לשואה.

כיום ממרום שנותיי, אני מצרה מאוד שלא שאלתי וחקרתי יותר על משפחת אבי, בעודו בחיים. זכור לי כשהייתי בכיתה א' נסע אבי ליוון, בפעם הראשונה מאז עזב אותה. מכרים שפגש שם, מסרו לו חפצים בודדים שהשאירה אמו למשמרת, בתקווה שיחזרו לסלוניקי. ביניהם חנוכייה השמורה אצלנו, כמזכרת אחרונה. בית המשפחה הפרטי נהרס, ובמקומו הוקם בניין רב קומות. אז גם גילה על הספרייה התורנית שנשרפה עד עפר. אפילו מעיניים של ילדה קטנה, זכור לי כי עברו חודשים ארוכים מבלי שהתאושש מההלם הנפשי הקשה שספג שם.

כשנולדנו אנו הילדים למשפחת חביב, אחיי חיים וחנה נקראו על שם הורי אבי, ואני זכיתי להיקרא בשם שני – מטילדה על שם אחותו. אבי היה גאה מאוד במשפחתנו, וגם מצא מעט נחמה בהכרה הגדולה שקיבל אביו ובהנצחה שזכה לה בארץ

הריכוז הגדול של יוצאי סלוניקי שהגיעו לחיפה הוליד רצון בהקמת בית כנסת ליוצאי העיר. שורדי הקהילה שהוקירו את רבם האהוב, בחרו להנציחו בשם בית הכנסת: "היכל רבי חיים חביב". שנים לאחר שנפלה ההחלטה להקים בית כנסת, ומשנודע דבר קיומם של שני ילדי הרב, הוזמנו אבי ואחותו להנחת אבן הפינה. כשנחנך בטקס מרגש חנוכת היכל הקודש, הגעתי כנערה עם כל המשפחה. לימים זכה הרב חיים חביב להנצחה נוספת – בשכונת קריית היובל בירושלים, נקרא רחוב על שמו, ובאלון מורה – ספרייה על שמו.

רחוב בשכונת קריית יובל בירושלים ע"ש הרב חיים חביב

סבי נודע כאדם צנוע, עניו, בעל טוהר מידות יוצא דופן. אומרים שלמרות גדולתו בתורה, הליכותיו היו נעימות. היה מקובל ומוערך על הבריות, ישר ורודף שלום. ניהל אורח חיים צנוע ושימש דוגמא לבני קהילתו.

במכתב בודד ש"ניצל" מהתופת, כי נשלח כתשובה לשאילתה מפלשתינה, עמדנו על גדולתו של סבי. למרות היותו רב אורתודוכסי, הטיף לעלייה לארץ ישראל המלווה בשמירת מצוות. עמדה זו שונה ויוצאת דופן לתקופתו, במיוחד לאור השוואה לרבנים אורתודוכסים אחרים באירופה.

השנים הרבות שעברו על אבי בבדידות, השתיקה שגזר על עצמו, העדויות הקשות על סופו האכזרי של אביו, קיצה האיום של המשפחה הענפה יחד על כל קהילת העיר, וגם חוסר היכולת לעבד את הטרגדיה הכבדה, נתנו בו את אותותיהם. למרות שגדל בבית דתי, לא בחר לעצמו אורח חיים זהה. החגים והשבתות – הבית כולו התנהלו ברוח שמירה על המסורת.

לימים, סבא ואני התחתנו ונולדו אביך ושלושת ילדנו האחרים. הקמנו משפחה לתפארת כשאנו משתדלים להתנהל ברוח המסורת והערכים שספגנו בעברנו. בעיקר דוגלים להעבירה הלאה, באהבה ולא בכפיה. כמאמר "איש באמונתו יחיה".

סבא וסבתא מירה ביום חתונתם

קישור לקובץ הסיפור שלנו

הזוית האישית

עמית אהובתנו, יחד עם הורייך ואחייך אתם אושר ענקי בחיינו. סבא ואני מקווים שאנו מצליחים להנחיל לכם לפחות חלק מהמסורת היהודית והמשפחתית המפוארת שלנו.

באהבה רבה, סבא וסבתא

מילון

לאדינו
לאדינו היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד (בעיקר יהדות הבלקן), וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית), "ג'ודיזמו", "Judeoespañol", ספרדית־יהודית או רק אספאניול בשפת הלאדינו המדוברת. לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", בעבר המונח לאדינו היה לשפה המשמשת לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור. ויקיפדיה

ציטוטים

”"איש באמונתו יחיה".“