מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הקמת ארגון "ביקור חולים" בקריית מלאכי

הגב' נאוה מרום
נאוה בילדותה
לאחר האירוע המצער, למודת ניסיון מר של התמודדות, החלטתי לפתוח ארגון עזרה

שמי נאווה מרום. נולדתי בישוב ניצנים בשנת 1957 למשפחת מנדלוביץ.

הדורות הקודמים

סבא וסבתא של אמי היו יהודים חרדים שנאלצו לברוח לשוודיה מפני הפרעות. בשבדיה הם הקימו קהילה חרדית מפוארת, ושם גם נולדה סבתי, ובהמשך גם אמי. אמי למדה בבית ספר ציבורי, כאשר היא היהודיה היחידה בכיתה. עובדה זאת הובילה לאנטישמיות רבה כלפיה. לאחר הקמת מדינה ישראל הגיעו שליחים לחפש מתנדבים לשנת שירות בארץ. אמי הצטרפה אליהם וגרה בקיבוץ ניצנים. שם גם פגשה את אבי.

אבי נולד בפולין בעיר חלם למשפחת מנדלוביץ – משפחה בת שישה ילדים. כשהיה בגיל 5 עברה משפחתו לעיר קובל ושם היה עד למלחמת העולם השנייה. בשנת 1939, בעיצומה של המלחמה, ברח אבי לרוסיה והתגייס לקרב של לנינגרד. הוא נלחם שם נגד הגרמנים במשך חמש שנים עד שנשלח לסיביר בעקבות החלטה של הרוסים. הוא שהה בסיביר במשך שלוש שנים עד שהסתיימה המלחמה. לאחר השחרור חזר אבי לעירו וגילה כי ממשפחתו לא נותר עוד זכר. הוא החליט להצטרף לקבוצת צעירים שהלכה ברגל מפולין לאיטליה, בכוונה לעלות לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית עם אונייה בשם "התקווה". לרוע המזל, הבריטים תפסו אותם בכניסה לארץ ושלחו אותם לקפריסין. שם אבי שהה זמן עד שקיבל אישור לעלות לארץ. בארץ הוא השתקע בקיבוץ ניצנים.

לאחר תקופה פרצה מלחמת השחרור, וקיבוץ ניצנים היה היחיד אשר נפל בידי המצרים. רבים מתו, ואחרים נפלו בשבי, ביניהם אבי, שהועבר לכלא המצרי בקהיר. הוא השתחרר בהמשך עם חתימת הסכם החלפת שבויים וחזר לקיבוץ. שם התחתן עם אמי ושם גם אני נולדתי. לאחר חמש שנים עברנו לאשקלון.

הוריי ביום חתונתם

ילדותי

משפחתי, הכוללת את אבי, אמי ושלושה ילדים, הייתה משפחה שומרת מסורת ומנהגים יהודים, אך בתור סמל, ולאו דווקא מתוך קשר לקב"ה. הוריי שלחו אותי להתחנך בבית ספר יסודי חילוני "בית יחזקאל" ולאחר מכן עברתי לתיכון "תגר" באשקלון. בתיכון למדתי במגמת ביולוגיה.

כילדה הייתי מידי פעם שואלת את אמי, איפה הקב"ה נמצא? והיא הייתה עונה: "בשמיים". בשכנות אתנו חיו שכנים דתיים, וזכור לי שהם היו אומרים לנו שמי שאינו דתי ילך לגיהנום. אני קינאתי במשפחה ההיא, שאבא שלהם הולך בשבת לבית כנסת. היה לי רצון חזק שגם משפחתי תשמור את השבת.

הקשר שלי ליהדות

כשהייתי בת 15 חלה אבי במחלת לב שהוציאה אותו לפנסיה מוקדמת. אך דווקא בנקודה זו התחיל להתעורר אצלו הניצוץ היהודי, והרצון ללכת לבית הכנסת בחגים ובשבתות. שנתיים אחר כך, בשנת 1979, נפטר אבי. בי התחילו להתעורר שאלות כחלק מתקופת גיל ההתבגרות. מדוע סבל אבי? למה הייתה השואה? אלו קצת מהשאלות שהציפו אותי ללא הפסקה. לאחר תקופה עבדתי בבית חולים, ובגיל 21 עברנו לתל אביב. אני ואמי עבדנו במלון הילטון. אבל לא שכחתי את שאיפתי ללמוד ריפוי בעיסוק. לאחר כמה שנים נרשמתי לבית ספר בירושלים, שם למדתי ריפוי בעיסוק. ושוב התחילו להתעורר אצלי שאלות על משמעות החיים. התחלתי ללמוד מדיטציה, והרגשתי כוח גדול שמושך אותי בזמן הישיבה במדיטציה. זה דחף אותי להתחיל להתעניין בכל הנוגע למיסטיקה.

כשהגעתי לשנות בגרותי נסעתי לעין צורים, ובעקבות החלום הישן נסעתי ליישוב הצמוד, מרכז שפירא, לשבת. במהלך השבת חלמתי חלום בו אני נמצאת על דרך המלך ושולחן גדול נמצא שם, שאבי יושב לידו עם תלמידי חכמים ולומד, ופתאום הוא נופל ואני באה ועוזרת לו לקום. החלום הזה הגיע בתקופה בה מאוד רציתי לעזור לנשמתו של אבי לאחר פטירתו. בעקבות החלום, החלטתי לנסות להתחיל לשמור שבת בקביעות לעילוי נשמתו יחד עם חברתי מתל אביב, ואף למדנו יחד תורה.

בבית אבות בו עבדתי הכירו לי את משפחת הרטמן, ומאז עשיתי את השבתות אצלם.

נישואיי

בעלי, שמואל, הוא בן למשפחה שומרת תורה ומצוות ממגזר 'הכיפות הסרוגות'. הוא למד בבית ספר למלאכה בכפר חב"ד עד שהתגייס בשנת תשכ"ח. גם בצבא נשאר לו הקשר לחב"ד. הרב יוסף הרטמן, אבי המשפחה אצלה התארחתי לשבתות פגש את בעלי והזמין אותו לשבת. כך הכרנו, ולאחר שלושה חודשים התחתנו באשקלון.

דרך חב"ד

לאחר החתונה עברנו לרחובות. שם בעלי פגש את יוסף ברגר. הוא הכיר לבעלי את בית הכנסת החב"די והזמין אותנו לשבתות אצלו. אלה היו הצעדים הראשונים שלנו. לאחר כמה שנים ברחובות עברנו משיקולים כלכליים עם בתנו התינוקת רחלי לנחלת הר חב"ד, היה זה בשנת תש"מ.

בשכונת נחלת הר חב"ד

כשהגענו לשכונה הייתי עדיין טרייה בעולם התשובה וידיעותיי בדת היו מועטות. הרחוב היה פשוט וקצת מוזנח, והחנויות אף הן היו מועטות. היו רק חנות ביגוד במרכז העירוני בקרייה, מכולת, דואר ומרפאה – דברים בסיסיים. באותה תקופה היינו שם רק כ- 100-130 משפחות, האוכלוסייה במקום הייתה מורכבת בעיקר מעולי גרוזיה ובוכרה ומעט וותיקים. עם השנים נוספו עוד משפחות ועוד בתים, ובניינים רבים נבנו.

לאחר שנה נולד לנו בן נוסף, מיכאל. ולאחר שנתיים נולדה גם בתי השלישית. זו הייתה תקופה קשה בשבילי באותו זמן, אך מצאתי עידוד בעזרת פייגי וולף. היא הרגיעה את חששותיי ואף הציעה לפתוח שיעור לנשים בשכונה. פייגי וולף וחנה זוננפלד היו המוסרות של השיעורים בתורנות. כשהתחילו המבצעים של תהלוכות ל"ג בעומר, לקחתי חלק פעיל והייתי אחראית לבניית דגם בית המקדש כחלק מהתהלוכה. כך במשך כל השנים הבאות.

הקשר עם הרבי

מכתב מהרבי

בשנת תשמ"ט נולד לנו תינוק עם מום קשה, שהיה מאושפז. היינו צריכים לשלוח לו חלב לבית חולים. מכיוון שלא היה לנו רכב, הרב יורקוביץ השאיל לנו את רכבו לצורך הנסיעות הרבות. לצערי, לאחר שלושה חודשים התינוק נפטר.

לאחר פטירת התינוק הרגשות שלנו היו מעורבים. כיוון שכאשר הבנו שישנה בעיה עם התינוק, כתבנו מכתב לרבי מליובאוויטש והוא בירך אותנו בבריאות ובלידה קלה. העובדה שהוא נפטר הייתה מוזרה בעינינו. אך דברי הרבי לא שבים ריקם! לאחר עשרה חודשים מפטירת הילד נולד לנו תינוק, דוד מנחם מנדל. ברכתו של הרבי התקיימה בתינוק זה, שאכן הוא נולד בריא ובלידה קלה.

הקמת ארגון ביקור חולים

לאחר האירוע המצער, למודת ניסיון מר של התמודדות שבה נקרעתי בין הנסיעות לתינוק החולה ובין הטיפול בילדים שבבית, החלטתי לפתוח ארגון עזרה למשפחות בהן אחד מבני המשפחה מאושפז. מטרת הארגון הייתה לעזור לאותן משפחות בניקיון הבית, בהכנת אוכל ובכל הצרכים הגשמיים כדי שיהיו פנויים יותר לסעוד את החולה.

ההכרזה על הקמת הארגון הייתה בתאריך ז' אדר. באותו יום הייתה התוועדות גדולה בה הכריזו על פתיחת ארגונים ומוסדות על שם הרבנית חיה מושקא, אשתו של הרבי מליובאוויטש, שנפטרה שנה קודם. בהתוועדות הזאת הכרזתי על פתיחת הארגון ושמו "ביקור חולים". אחת הפעולות הראשונות שעשינו למען הארגון היה להתרים מבית לבית. ההתרמות נעשו בעזרת הגב' בתיה גורן ז"ל ולאחר שנתיים הצטרפה גם פייגי וולף. הארגון התחיל להתפתח. הארגון מסייע בנסיעות, באוכל חם ובניקיון הבית בבית החולה.

צירוף פלאי

עם הזמן נולדו לי עוד שני ילדים: יצחק יעקב צבי ואריאלה גאולה יהודית. במקביל התחלתי לברר על ההיסטוריה של אבי. במהלך החיפושים גיליתי שלבתי דבורה חנה יש שם המייצג את שתי אחיות אבי שנספו בשואה – דבורה וחנה. המשכתי לחפש בנבכי ההיסטוריה המשפחתית. נסעתי עם בעלי ל'יד ושם' וגיליתי את כל שמות אחיו ואחיותיו. גיליתי שהיה לו אח בשם מענדל דוד ואחות בשם רושה (רחל) לאה. עוד גיליתי, שלסבתו של אבי קראו דבורה. זה הוביל לגילוי, שקראתי לילדיי בשמות בני המשפחה של אבא שלי, למרות שלא ידעתי עליהם אז.

 

הזוית האישית

נאוה: המסר העוצמתי שאני רוצה להעביר לכן, מסר לחיים, הוא שבכל מצב קשה וכואב – יש לחשוב איך להגביר את האור מול החושך, ולעשות משהו טוב למישהו דווקא מתוך הכאב. כמו המצב בו הקב"ה לקח רך נולד, ובעקבות זאת גרם להולדה של ארגון ביקור חולים. כמו כן, אם מישהו עושה לכם עוול, לא לשכוח תמיד לתת מקום לחמלה ולהחזיר לו, לבורא ולרבי בטובה. מעשה טוב, ומילה טובה. כך נהיה גם אנו שותפים להבאת הגאולה השלימה, ונזכה להיות עם הרבי בבית המקדש, שם נרקוד יחדיו מיד ממש אמן!

מילון

יד ושם
יָד וָשֵׁם הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. הקמת המוסד החלה כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת - "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953.

אניית המעפילים "תקווה"
התקווה הייתה אניית מעפילים שיצאה מאיטליה והגיעה לחופי ארץ ישראל במאי 1947 כשעל סיפונה 1,414 מעפילים.

ציטוטים

”מעשה טוב ומילה טובה שלנו יזרזו את הגאולה השלימה ובניין בית המקדש מיד ממש אמן!“