מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הקיבוץ של פעם והיום

נופי הקיבוץ
בית השקמה
הקיבוץ של פעם

שמי מיקי שמע, השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי ואני מביא חלק מהסיפור, תיעוד של סיפורה של סבתי תמימה.

סבתא תמימה נולדה בעיר דמשק שבסוריה בשנת 1934, לבית משפחת חכים. הם עלו לישראל בשנת 1942 כשסבתא הייתה בת ילדה שמונה. בשיחות ובמפגשים עם סבתא היא סיפרה לי על ימי נעוריה בקיבוץ.

סבתא תמימה הסבירה וסיפרה לי מה היו השיקולים שהביאו להפרטת הקיבוץ:

"בשבת בבוקר היינו עושים תורנויות בין חברי הקיבוץ ויצא שאני הייתי תורנית. אני ראיתי משפחה, שאני לא מכירה, ארבע ילדים ושני הורים שהיגיעו לחדר האוכל, ישבו לקחו אוכל ואכלו. אמרתי לתורן איתי: "יודע מה? לך תשאל את המשפחה הזאת למי הם שייכים?",איתי ענה: "מה את לא מכירה אותם?" אמרתי "לא". אז הוא ניגש אליהם אמר להם בוקר טוב ושאל: "תגידו לאיזה חבר אתם שייכים?" אז האמא אמרה "מה פתאום אנחנו לא שייכם לאף אחד!" אז הוא ענה לה "אז מה, פתאום אתם באים נכנסים לפה לקיבוץ לחדר האוכל, יושבים ואוכלים." אז הגברת ענתה לו: "מה הבעיה אנחנו עושים את זה כל שבת… "

הסיפורים האלו חזרו כמה וכמה פעמיים ואז הקיבוץ הבין שישנה בעיה. ולאחר הרבה וויכוחים הקיבוץ החליט להפריט רק את האוכל.

הילדים שלי לא סבלו מהלינה הקיבוצית המשותפת. אתה יודע פה ושם, אבל לנו באמת שהיה בסדר עם זה. אז בעצם הקיבוץ חשב פעם שהכי טוב לילדים לישון עם הקבוצה שלהם ועם מי שגדלו. חוץ מזה לא היה לנו תנאים להחזיק את הילדים בבית הבתים היו קטנים, ולאף אחד למעשה לא היה מקום שהילדים ישנו אצל ההורים. התופעה שהילדים עוברים לישון בחדרי ההורים החלה בהדרגה, זה התחיל עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ההורים פחדו שהילדים ישארו בבתי ילדים ואז החליטו שהילדים הולכים לישון אצל ההורים בבית ההורים – בינתיים. עכשיו מ"בנתיים" וזמני – זה עבר למצב קבוע.

האימהות והילדים לא רצו לחזור לבית הילדים. הילדים לא רצו ללכת לישון בבית הילדים הם רצו להשאר בבית ההורים. האימהות לא רצו להחזיר את הילדים לבית הילדים מבחינת פחד… לפי דעתי זה היה תהליך שהיה מתבקש ונוצר, אז אולי לא בזמן המלחמה אז קצת אחרי זה אבל כן בטוח שתהליך זה היה קורה בכל מקרה.

שאלתי את סבתא מה דעתה על ההפרטה וסבתא סיפרה:

"תראה, סבא ואני מאוד רצינו את השינוי מפני שאנחנו מאוד ראינו את העתיד שלנו זאת אומרת, ידענו שהקיבוץ מתקדם ידענו שלא נשאר באותו המצב. אנחנו בתור חברים  ותיקים שהילדים שלהם כבר בוגרים ולחלקנו כבר היו ילדים נשואים ונולדו לנו נכדים ולכל ילד גם יש כל מני רצונות משלו. רצינו לחגוג לכל נכד יום הולדת ולקנות מתנות לכולם וגם תוך כדי  כך גם להשקיע בעצמנו ובבית. אז הבנו שאם תתרחש ההפרטה יהיה לנו יותר כסף. גם זו לא הייתה הסיבה היחידה, הייתה סיבה נוספת, ראינו שהרבה צעירים מתחילים לעזוב את הקיבוץ ורצינו שהילדים יישארו קרובים אלינו.

תרמנו לכל מני קיבוצים באזור, עזרנו לכל מני קיבוצים להשתקם מחדש ובאמת היינו מאוד נדיבים. אחרי שקיבלנו הייקים כסף מתשלומים אז הקיבוץ החליט שהתשלומים הולכים לכולם ולא לבן אדם ספציפי אז הדבר הראשון שעשו עם הכסף היה להקים את הברכה לאחר מכן, את בית השקמה ולבסוף את החדר אוכל."

הזורע

"קיבוץ הזורע קיבל החלטה על שינוי אורחות החיים ב-9/2013 מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מופרט. הפרטה זו, יחסית להפרטות אחרות בתנועה הקיבוצית, אינה הפרטה אגרסיבית והצליחה לשמור על רשת ביטחון כלכלי רחבה ולשמר את חיי התרבות והקהילה של הקיבוץ. בקיבוץ נמצא מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, הכולל אוסף של אמנות המזרח הרחוק, שתוכנן על ידי האדריכלים אל מנספלד ומוניו גיתאי ויינראוב.

בתחום הקיבוץ נמצא בית הספר היסודי האזורי "פלגים", בו לומדים ילדי הקיבוץ עם ילדים מיישובים שכנים. בית הספר התיכון האזורי אליו שולח הקיבוץ את ילדיו הוא בית הספר מגידו בעין השופט". (ויקיפדיה)

הזוית האישית

מיקי שמע מתעד את סיפורה של סבתו תמימה שמע על תהליך הפרטת הקיבוץ.

 אתר קיבוץ הזורע

מילון

הזורע
קיבוץ הזורע קיבל החלטה על שינוי אורחות החיים ב-9/2013 מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מופרט. הפרטה זו, יחסית להפרטות אחרות בתנועה הקיבוצית, אינה הפרטה אגרסיבית והצליחה לשמור על רשת ביטחון כלכלי רחבה ולשמר את חיי התרבות והקהילה של הקיבוץ. בקיבוץ נמצא מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, הכולל אוסף של אמנות המזרח הרחוק, שתוכנן על ידי האדריכלים אל מנספלד ומוניו גיתאי ויינראוב. בתחום הקיבוץ נמצא בית הספר היסודי האזורי "פלגים", בו לומדים ילדי הקיבוץ עם ילדים מיישובים שכנים. בית הספר התיכון האזורי אליו שולח הקיבוץ את ילדיו הוא בית הספר מגידו בעין השופט.

ציטוטים

”ראינו שהרבה צעירים מתחילים לעזוב את הקיבוץ ורצינו שהילדים יישארו קרובים אלינו.“