מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הקיבוץ ואני – החיים בדגניה ב'

אני וסבא
סבא כשהיה תינוק (כמעט)
סיפורה של התנועה הקיבוצית

סבא אמנון סלע מספר על הקמת הקיבוץ דגניה ב':
"באותה תקופה היה הקיום קשה מאד והביטוי "בזיעת אפיך תאכל לחם" היה ממשי ביותר. בשנים הראשונות להקמת הקיבוץ לא היה ממה להתפרנס והקיבוץ נאלץ לשגר פועלים לעבודה שכירה בסביבה. אחד המקומות, בו הייתה עבודה, היה הכפר צמח. כפר ערבי סמוך. שם נבנה באותה עת כביש המחבר את צמח לטבריה ונקרא כביש טבריה-צמח. את הכביש בנו מתשתית של אבנים שנחצבו בפטיש ובאיזמל וסותתו למידות המתאימות.  
 
אמא הייתה מספרת לי על עבודתה הקשה בבניית הכביש. אבא ואמא התחתנו בקיבוץ. בשנת 1928 נולד הבן הראשון אורי. אורי חלה בגיל 3 שנים במחלת הפוליו (שיתוק ילדים) הנוראה ורגלו השמאלית שותקה. אמא קיבלה את המחלה בצורה קשה מאד וביקשה מהקיבוץ לסייע לה לשלוח אותו לחו"ל, שם האמינה שניתן יהיה לרפא אותו , או לפחות לעזור לו. אולם, אספת הקיבוץ סירבה לאשר הוצאה כזו. אבא ואמא, שמצידם לא קיבלו את העניין כגזירת גורל, עזבו את הקיבוץ לתקופה של כשנה.
 
באותה תקופה, עבדו אבא ואמא קשה מאד כדי להרוויח וגם לחסוך כסף לצורך נסיעה כזו, כהוצאות הדרך וכתשלום עבור אשפוז וניתוח שנדרש. ואכן בתוך תקופה זו נסעו אמא ואורי לאוסטריה לצורך הטיפול.  אבא חזר להתגורר בקיבוץ. זמן מה לאחר הניתוח, נאלצה גם אמא לחזור משום שאזל הכסף. היא מצאה אישה שהסכימה לטפל באורי עד החלמתו. השלישה בידיה את כספה האחרון וחזרה לבדה ארצה. אורי נותר לבד עד שהחלים מן הניתוח (אך נותר נכה). המקרה הותיר משקעים קשים בלבם של ההורים. אולי משום כך נולדתי אני שנים רבות אחר כך, בשנת 1942.
 
חווית ילדות
הימים ימי מלחמת העולם השנייה. כל שידוע לי הוא באיזה חדר גרנו עם ההורים ב"בית הגדול", אחד משני הבתים בעלי שתי קומות שהוקמו זמן מה אחרי הקמת הקיבוץ. הזיכרון הראשון ששמור עימי מתואר כאן. לילה. חושך מוחלט בחוץ, אני בערך בגיל שלוש. המטפלת המשגיחה על הילדים הלנים בלינה משותפת, איננה. אני חש חרדה. כיום קוראים לה "חרדת נטישה". אבל אז קראו לזה פשוט פחד נוראי.
 
יצאתי ממיטת התינוקות שלי, יצאתי מחדר התינוקות ומבית התינוקות ואני בוכה בקולי קולות. עמדתי ובכיתי אך שום אדם לא התקרב. התחלתי ללכת בלילה לאורך המדרכות בקיבוץ ואני ממרר בבכי. מרחוק מאד ראיתי נצנוץ של אור. באותם ימים לא היו פנסי רחוב. המדרכות לכיוון אותו נצנוץ היו חשוכות. אולם למזלי היה ככל הנראה ירח שהאיר את דרכי. בדיעבד, המרחק עד לאותו אור היה מאות מטרים. אך לילד בן שלוש שהתעורר באמצע הלילה, הייתה הדרך ארוכה מאד. בסופו של דבר, הגעתי אל דלת כפולה ובה חלון זכוכית שממנה בקע האור.
 
פתחתי בדחיפה את הדלת ומצאתי עצמי במרכזה של רחבה קטנה ומסביב הרבה אור וקהל גדול של אנשים. אמא ואבא הופיעו מיד ולקחו אותי משם. בדיעבד מתברר שהיה מדובר באספת חברים של הקיבוץ, בחדר האוכל,  בה נמצאו כולם. סיפור זה שנחרט בזיכרוני מתאר את אחת המגבלות של "החינוך המשותף" שהיה נהוג בקיבוץ באותה עת.
 
בתקופת גן הילדים ותחילת בית הספר היסודי, אני זוכר עונשים שהוטלו על ידי המטפלות. מי שאמר "מילים מלוכלכות" נאלץ להחזיק בפיו במשך זמן קצוב סבון, כדי לנקות את פיו.  מתחת למדרגות הבית היה מחסן קטן של כלי שטיפת רצפה. שם היו סמרטוטים רטובים, הרבה לכלוך, בקבוקי קרבול בעלי ריח חריף ולפעמים גם עכברים. מחסן זה שתקרתו הייתה נמוכה מקומת אדם, שימש לגננות כ"חדר כלא" לצרכי ענישה. בפי הילדים הוא נקרא "חדר חושך". זאת משום ששרתה בו אפילה מוחלטת. אחת הילדות נהגה להיכנס לציפית השמיכה שנפרשה לשנת הצהריים ולכפתר את כפתוריה מבפנים. הגננת שידעה על נוהגה זה וניסתה להניא אותה מכך, לקחה פעם את "השמיכה" עם מטענה הפנימי, והטמינה אותה בארון המצעים…
 
אמא שעבודתה הקשה גרמה לה לחלות, חלתה בדלקת ריאות. מחלה ממנה החלימה בקושי לאחר שאושפזה בפנסיון במוצא. שם הכירה והתיידדה עם פנינה ייני (אמו של ליאור ייני הזמר) מקיבוץ אפיקים. רבים בקיבוץ ובעמק הירדן בכלל היו אנשים שתרמו לחברה, לתרבות ולמדינה. נזכיר רק אחדים. לוי אשכול (ועופרה וגם נועה אשכול שהמציאה ופיתחה את כתב התנועה) ואשתו אלישבע. קדיש לוז (אסתרקה, צבי לוז, אודה לוז). המורה והמחנך עמינדב ישראלי ואשתו שושנה. יהודית סלע (המורה למוסיקה והגננת הנפלאה) אשתו של בנו סלע (בנו של נתן סלע בן דוד של אבי). מקיבוצים שכנים: אפיקים – פנינה ייני ציירת, ליאור ייני זמר. מדגניה א' ברוך בן יהודה (סיפורו מופיע במחזה של אלתרמן כנרת כנרת), א.ד. גורדון, מוטי הוד לימים מפקד חיל האוויר, יוסף ברץ, שמואל ודבורה דיין  שעברו לנהלל והפכו להוריו של משה דיין. מכנרת: נעמי שמר. עמרם רבר הנהג של אגד. יקותיאל אדם (המורה למוסיקה), רחל המשוררת (בלושטיין)  . מעין גב: מוקי צור יבל"א. מאלומות: אלחנן ישי. מכנרת.ועוד מדגניה ב': עמירם הירשפלד (לימים ראש המז"פ במשטרה), יעל סלע אשתו של רחבעם זאבי (גנדי). בתו של ליפא סלע בן דוד של אבי, לוי בן אמיתי –  משורר ואורי סלע.
 
בשנת 1947, ואני בן חמש וחצי. הוכרזה המדינה ובאה מלחמה מלחמת השחרור. הקיבוץ היה יישוב ספר. האויב הערבי שכן "מעבר לגדר" בכפר צמח. אנו במקלטים,  סופגים הפצצות ויריות. ואני בוכה… עדיין אני זוכר בצבעים עזים את ההצבעה באו"ם ששודרה ברדיו ואת הריקודים בחוץ ואת המדורות שהודלקו לאות שמחה. אורי אחי, היה באותו זמן בחיפה ושירת את שידורי ההגנה שם. משם הוא כתב לי את המכתב/שיר "אסור לבכות". 
 
אחר כך בא הפינוי. הסכנה בקיבוץ הייתה גדולה מדי. אמא לקחה אותי וילדה נוספת (שאמה שלה הייתה עסוקה בעניין אחר), ורצנו בזחילה אל אחורי הקיבוץ, מעבר לאקוודוקט המים. הזחילה הזו הייתה קשה מאד כלולנו. הילדה בכתה וסירבה לשתף פעולה. אני , הייתי מבוגר מממנה במקצת והתנהגתי "כגיבור". אמא סחבה אותנו מעבר לגדר התיל, לאורך סוללת העפר שהגבילה את בריכות הדגים, לעבר הצד האחורי של הקיבוץ. שם חיכו אוטובוסים להסיענו לנווה שאנן בעיר חיפה הרחוקה. לראשונה בחיי ראיתי "אווירונים" (כך קראו לזה אז), חגים ומאיימים מעלינו. הפחד היה ממש נורא. לא הכרנו ולא שמענו קודם על "ציפורי טרף" כאלה. בגלל מגבלות המקום לא נוכל לפרט הלאה. כשחזרנו מחיפה, נפתחה שנת הלימודים הראשונה של בבית החינוך המשותף של עמק הירדן. אני הייתי כבר בן 6 והייתי גאה בדגל המדינה.
 
זמן לא ארוך אחר כך, ואני ילד צעיר מאד נאלצתי להיות נוכח בתהליך גירושו של אחי מהקיבוץ. בראשית שנות החמישים היה גל של פילוגים בקיבוצים על רקע פוליטי. בחלק מהקיבוצים נוצר קיבוץ שכן. למשל אשדות יעקב איחוד ומאוחד. זוגות נשואים נפרדו. חלקם התגרשו. הקנאות הפוליטית הייתה עזה. חברי הקיבוץ, שהבחינו בנטייה שמאלנית של אורי, הפעילו אמצעי מעקב וריגול כמיטב המסורת של האחות – ברית המועצות.
 
בסופו של דבר הובאה "התנהגותו" של אורי לדיון באסיפה הכללית. זאת מתוך מטרה לקבל החלטה לגרשו מהקיבוץ (כדי להגן על בני הנוער הרכים מפני השפעתו).  פניו של אבא אחרי אותה אסיפה זכורות לי עד היום. עולמו נחרב עליו. הוא היה בן מעל לחמישים שנה. גיל כזה, ולאחר שנים של עבודה קשה, לא איפשר לו לעזוב את הקיבוץ והוא נאלץ לסיים בו את חייו בשיברון לב ובמפח נפש. כך במידה רבה גם הרגישה אמא. אלו היו פירות עמלם במשך כשלושים שנות עבודה קשות עד אותו זמן ועוד שנים רבות אחר כך.
 
עקבתי אחרי חברי הקיבוץ מאז אותו אירוע ובמהלך המשך חיי ראיתי כי כמעט כל אחד מחברי הקיבוץ עובר בחייו באיזה רגע, משבר קשה מנשוא שגורם לו להצטער  על  היום בו הפך לחבר קיבוץ. משבר של התנגשות בינו לבין הקיבוץ. הוא כמובן נכנע בסופו או שנאלץ לפרוש ללא כל רכוש או חסכונות כנגד עבודתו הממושכת.
 
כשבגרתי ונישאתי צריך הייתי להחליט על המשך חיי. אז צפו ועלו בזיכרוני  מאורעות ילדותי, הגירוש של אחי (מן הקיבוץ), ותמונת אבא בשיברון ליבו. במיוחד נגעו ללבי התמונות של אורי מאוסטריה. אז גם הגעתי לפתע לתובנה מרחיקת לכת. עקרונות הקיבוץ ערבות הדדית לא הספיקו לקיבוץ שלם לתמוך בנסיעת אמא לאוסטריה. אבל הורי בעצמם, בעבודה קשה ובחיים של צמצום, הצליחו לחסוך את הכסף הדרוש. וכי מהי משמעותה של ערבות הדדית אם בשעת מבחן היא נכשלת? אז גם זכרתי את שברון הלב של אותם חברים רבים שראיתי לנגד עיני, אשר הצטערו על בחירתם והרגישו כאילו הם כלואים ללא ברירות ואפשרויות בחירה.
 
החלטתי שאני איני רוצה להצטער יום אחד על שבחרתי בדרך זו. קבעתי לעצמי שעבורי היא פשוט אינה מתאימה. אגב, כיום, נמצאת התנועה הקיבוצית כולה במשבר והיא עוברת שינויים כואבים שאינם מותירים מצורת החיים המקורית כמעט כלום.   
 
תשע"ו

מילון

"בזעת אפיך תאכל לחם"
בעזרת הטרחה של האדם הוא יוכל להתפרנס

ציטוטים

”"בזעת אפיך תאכל לחם"“